לינץ'? כן ואכן

1.



תאמינו לי, לא מכירה לא את פריצקי ולא את פורז. לפי הצילומים שלהם בעיתון, גם לא מצליחה להבדיל - הם כל כך דומים בתווי הפנים. לעניות עיניי.



אפילו השמות שלהם דומים. פ', ר' בשניהם, וצ' שקרובה בצליל שלה לז'. לא רואה את השונה ונפשי לא קשורה לא בזה ולא בזה. שניהם זרים לי.



2.



בהתחלה כל הסיפור, יותר משנשמע מזעזע (מה כבר יכול לזעזע במקומותינו) נשמע מצחיק.



אבל הלילה, ברדיו, שמעתי את הלפיד מוסר לעיתונות לאו דווקא את מה שבפיו, אלא מצטט מה שהיה בפיו של בעל העוונות, תוך צחוק לעגני: "הוא אומר שאנחנו עושים לו לינץ'. ושלא ידע שמקליטים אותו."



מר לפיד, שכנעת אותי. אכן לינץ'. ואתה, להבדיל ממר פריצקי, יודע היטב שמקליט אותך החוקר הכי מפחיד שיש - הבוחר.



יהודי הלפיד, מבני ישראל שכידוע, רחמנים בני רחמנים המה וגם ג'נטלמנים. בלי להניד עפעף, הלפיד והרמץ דוחפים את השרץ מחוץ לדלת, לבל תבוא בהם אש זרה.



הלפיד, אין לך מספיק אור לראות שלא שרץ, אלא אדם? אדם שטעה ושגה וחטא אולי, אבל אדם. יש לו משפחה וילדים ואולי גם נכדים. הוא חבר לכם ואתה האחראי אישית לכך שחברת לו. שמא אתה חושש שהבוחר והבוחרת יחברו אחד לאחד ויסיקו מסקנה משלהם? כלומר, אם אין לך שיקול דעת מספיק כדי לבחור את שותפיך למנהיגות, אולי גם שיקול הדעת שלך בעניינים הרי גורל אינו לגמרי הסחורה שהבטחת?



3.



והעיתונות, מה היא





עושה, איך היא מצטרפת למחול?



עולה על כולמה עיתון אחד שזועק, "ביפן עושים על זה חראקירי ופריצקי לא מתפטר אפילו."



פחות מחראקירי כותב הכותרת הצמא לא יקבל.



האם יש מישהו בינינו פשוטי העם, או בין העיתונאים, או בין ראשי סיעות וחבריהם, שלא נשרף לו אף פעם בימי חייו חוט התבונה ושיקול הדעת?



או קיי. הוא טעה הוא טעה הוא טעה.



רק זאת?



4.



הוא גם הותעה. הותעה. הותעה. שיחקו אתו כמו עם בובת מריונטה כי מצאו אותו מוכן לשחק את המריונטה.



איפה החוקר? איפה מי ששלח את החוקר המאקיאבלי כמו שולחיו - המאכרים של חברת החשמל המונעים על ידי תאוות לא קטנות מאלה של המוטעה התורן - שאצו רצו להעלות אותו על הכיסא החשמלי בנקמה?



5.



אם נדליק רק גפרור אחד קטן, שידע להצית להבה, יתגלה לנו אולי שלא היה כאן אלא מה שכל כך רגיל ונפוץ במקומותינו: פעולת תגמול, שכדרכן של פעולות תגמול, לא ממש מחייה נפשות.

-------

(c) כל הזכויות לצילום שמורות ל-Heiko Hebig, Hamburg

מחשבות כפירה לכבוד שבוע הספר העברי כביכול

1.



אלף ואחת פעמים ביום יש לנו אפשרות לשנות. צעד צעד. לפעמים כל כך בקלות עד שלא ברור למה לא חשבנו על כך עד לאותו רגע.

יש מישהו שלא מתלונן על כך שמונופולים חונקים את רצונותינו, כופים עלינו מה ללבוש, מה לאכול, מה לקנות?

חשבו רגע, האם אלה היו מתקיימים לולי שיתפנו פעולה?



לכבוד המכונה "שבוע הספר העברי", ניקח לדוגמא את מצב שוק הספרים בארץ:

אט אט התעוררנו למציאות שבה רשת או שתיים חובקות את הארץ. חנות בכל פינה, אחת זהה לקודמתה בצורה ובהעדר המבחר ובמיעוט האיכות - וזה מה שתאכל, חביבי.



יום אחד נכנסתי לחנות סטימצקי באלנבי, חנות שקודם לכן הייתה חנות פרטית עם ייחוד משלה, ושמעתי אדם שואל את הזבנית: "הרגע הגעתי לביקור קצר מחו"ל, מה חדש וטוב בספרות העברית?"

ענתה הזבנית: "הנה זה וזה, אלה רבי המכר, כולם מדברים עליהם עכשיו."

אפשר וקודם לכן מכרה בגדים ושם אמרה: הנה זה וזה, הטרנד האחרון באופנה, כולם לובשים את זה עכשיו.



פעם היו מעט חנויות ספרים בארץ אבל היו בה הרבה מוכרי ספרים שהקרינו עולם עשיר ואהבת ספר.

גם כיום ניתן למצוא ברשת ארצית מוכרת ספרים ראוייה לשמה. אני מעזה לנחש שלא על כך תיבחן הצלחתה בעיני המעבידים (מלה נוראה, "מעבידים"), אלא על מאזן המכירות ויהי מה.

איך אמרה לי מנהלת חנות ספרים של רשת ארצית (לא "צומת ספרים"): "שכר הדירה בקניון הזה נורא יקר."



כמה פעמים קרה לכם שראיתם ספר חדש בחנות רשת ואמרתם, בקרוב אקנה, וכששבתם לחנות הוא כבר לא היה, הוחזר? אם יאמרו לכם שהספר אזל, אל תאמינו בעיניים עצומות. פשוט עברו כבר שלושה חודשים וזה כל אורך חיי המדף, יש רבי מכר כל הזמן ואותם צריך להציג, ובהבלטה, בחזית החנות, בערימות מתגבהות עד כי נדמה שהחנות היא לרבי מכר וכל היתר - תפאורה.



אפשר ולא ירחק היום והרשת אכן לא תבזבז יותר מדפים על ספרים שאינם ברשימת רבי המכר. יציגו שם את אופנת הבגדים והנעליים והתיקים האחרונה. אחרת איך ישלמו שכר דירה, איך נגדיל להם רווחים ועוצמה?



2.



את/ה הרואה כל אלה, אל תאמר/י "קטונתי."

יש בידינו לשנות.

עדיין יש, ולמרבה השמחה קמות חדשות לבקרים, חנויות עצמאיות, של אנשים אוהבי ספר. אלה שבילדותם קראו את הספר בדרך מן הספריה הביתה ועוד לפני שהגיעו לבית חזרו כדי להחליפו בחדש, א/נשים יפים שבשבילם הספר הוא הנאה חושנית והחנות, היכל קודש.

לכו לחנויות האלה. קנו בהן. לא רק אותן נציל כך, אלא בראש וראשונה את עצמנו נציל מן המונוקולטורה הפושה בחברתנו.

אפשר.

באנגלית ובצרפתית יש ביטוי: "פטרון". הקונה בחנות הוא הפטרון.

אנחנו בעלי הבית האמיתיים של החנויות בהן אנחנו רוכשים את צרכינו. כי בלעדינו החנות לא תתקיים.

אנחנו בעלי הבית האמתיים של חיינו, כי בלעדי הבחירות שלנו, חיינו לא יהיו שלנו אלא של שוטפי המוחות.

רגע לפני שאת/ה שולח/ת יד אל המדף ואת היד השניה לארנק, ראוי לעצור, לחשוב, לזכור את חוזקך.



3.



אשר על כן אני פותחת כאן מידעון חנויות ראויות.

בחנויות אלה ניתן למצוא ספרות איכותית, וניתן גם לדרוש ולרכוש את ספרי הרביעי, "סודות" (חודנה 2002) ואת האחרון לעת עתה, "נופי הנפש" (חודנה 2003).

בהנחות שבוע הספר במשך כל חודש יוני, במחירים סבירים במשך כל ימות השנה.

אנא עזרו לעדכן ולהעשיר את הרשימה בהמלצות נוספות, ביקורות, סיפורי התנסויות מאלפות.



********************************************************************************************************



בפינה עליונה זו אציג מדי פעם חנות ששבתה את לבי או את לבכם/ן:

והפעם: "ספרים בבזל", בזל 32, תל-אביב.

הבעלים: חיים טלר.

ממש ממש ליד איפה שהיה הייתה תולעת ספרים. חנות מקרינה כבוד, מעוררת כבוד וכך גם בעליה.

********************************************************************************************************



בכל הארץ:



1. בירידי הספרים:



דוכני "ספרות עכשיו"



2. "צומת ספרים", דיזנגוף סנטר תל-אביב







תל-אביב



1. יריד הספרים בפארק הירקון בתל-אביב, דוכן "ספרות עכשיו"



2. שוק קולטורה, קולנוע זמיר, אלנבי 34



ביום שישי ה-11.6.04 החל משעה 13:00



בשבת 12.6.04 החל משעה 15:00



3. טריואקס, רחוב הארבעה 24 תל-אביב



4. יאפא, בית קפה וחנות ספרים, יהודה מרגוזה 33 פינת יהודה הימית, יפו-תל-אביב



5. מודן ספרים בכיכר, ה' באייר 14 תל-אביב; ספרים בגימל, אבא אחימאיר 33 רמת אביב ג'. (להרגשתי, זוהי רשת שמתנהגת ומתנהלת כמו חנות ספרים מסורתית. מהם רשמיכם?)



6. סיפור פשוט, שבזי 33 נוה צדק, תל-אביב



7. סלון מזל, סימטה אלמונית 3 תל-אביב



8. ספרים בבזל, בזל 32 תל-אביב



9. תולעת ספרים, כיכר רבין 9 תל-אביב



חולון



ספרי מדי, סוקולוב 73 חולון



ראשון לציון

המכללה למינהל, דיונון, יצחק רבין 7 , ראשון לציון



רמת גן



פורת, ביאליק 38, רמת גן



רמת השרון



ליריק, סוקולוב 45 רמת השרון



עתון וספר, אוסישקין 50, רמת השרון



פתח תקוה



ספרי פתח תקוה רחוב חיים עזר 15, פתח תקוה

אזהרה

עוד מעט יתקשרו אליכם. אתם מוכנים?

הטלפון צלצל. עבד, בקול מנומס כיאות,

ביקש לשאול אותי מספר שאלות מטעם "כללית כל."

נו, לעבד שאני אגיד "לא"?



עוד יגידו שאני מכחישה כמו שרון והממשלה.



דווקא יצא טוב כי בעצמי התכוונתי לצלצל אליהם, או לפחות לכתוב על כך.



הסכיתו נא:

לפני כחודש ביקרתי במרפאת חוץ מסויימת של בית חולים מסויים המשוייך ל"כללית כל".

הביקור נקבע לשעה 10 בבוקר.

בעלת נסיון שכמותי, הצטיידתי מראש בספר עב כרס וקראתי עד שהגיע תורי.

נפל להם אפס והוכנסתי בשעה 1 בצהריים.

הוזמנתי לחדרון הצר של הפרופסור והתבקשתי לשבת ליד השולחן, ממולו -

וממול לטכנאי מחשבים, שישב לצידו, עסוק בבדיקות התוכנה שם.



נכנסה אתי פקידה שהיה לה עניין דחוף.

הפרופסור ענה לה באריכות.

עוד היא יוצאת ופקידה אחרת באה בעקבותיה.

עוד זו יוצאת והדלת לא סוגרת ומן המסדרונות נראים ונשמעים קהל מפה ומשם ועוד פקידה ראשונה חוזרת ונכנסת וטכנאי המחשבים מנהל דיאלוג ער עם המחשב ועם הפרופסור והפרופסור מנהל דיאלוג ער עם הטכנאי מזה ועם הפקידה מזה ועם רופא שנכנס לשאול שאלה ועם לבורנטית שמזדמנת לסביבה - פתחתי אני את ספרי ומצאתי כתוב בו: "לו הייתה הכנסתך גבוהה והיית משלמת אלף שקל לביקור פרטי, לא היית מוצאת זמן לקרוא אותי."



ראה הפרופסור ואמר, "לא מבזבזת אף רגע."

אמרתי, "אני מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמר הפרופסור, "לא להכנס יותר. קורינה מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמרה קורינה, "בצדק!"

הטכנאי, אני בושה להודות, נאנק מקלסטרופוביה כשהפרופסור נעל את הדלת ומשך את הווילון על פני מיטת הבדיקות.



בבית חיפשתי בחוק זכויות החולה,

חיפשתי גם את חוק זכויות טכנאי מחשבים.



אז הנה עבד צילצל. חסך לי טלפון.



כללית כל רוצה לשאול אותי, אותי, גבירותיי ורבותיי, לא את הפקידה ולא את הפרופסור ולא את הטכנאי - אם אני מרוצה מן השרות, מן הניקיון, מן הנימוס, מזמן ההמתנה, מן ההתנהלות.

"איך היית מגדירה? טוב מאד? בינוני? גרוע? בלתי נסבל?"

הי, אתם שם, צאו מהמשרדים ועברו במסדרונות הצפופים, הקשיבו לאנשים.

מאידך, אם זה מספק מעט פרנסה לסטודנטים אחדים, שיהיה לבריאות.



עבד שואל, "לפי הספר".

קל לענות: טוב מאד... טוב מאד... טוב מאד...

ואז מגיע תור השאלה הקובעת.

בסוף השאלון, כשלדעתם תהיי כבר מרוככת, רדומה, לא תרגישי בגנבת הדעת והפרטיות:



איך היית מגדירה את עצמך? חילונית? דתית?



ואחרונת השאלות: "ההכנסה הממוצעת בארץ היא כך וכך. איך היית מגדירה את ההכנסה של המשפחה שלך?"



מה השאלה - כמו שכתוב בספר.

אזהרה

עוד מעט יתקשרו אליכם. אתם מוכנים?

הטלפון צלצל. עבד, בקול מנומס כיאות,

ביקש לשאול אותי מספר שאלות מטעם "כללית כל."

נו, לעבד שאני אגיד "לא"?



עוד יגידו שאני מכחישה כמו שרון והממשלה.



דווקא יצא טוב כי בעצמי התכוונתי לצלצל אליהם, או לפחות לכתוב על כך.



הסכיתו נא:

לפני כחודש ביקרתי במרפאת חוץ מסויימת של בית חולים מסויים המשוייך ל"כללית כל".

הביקור נקבע לשעה 10 בבוקר.

בעלת נסיון שכמותי, הצטיידתי מראש בספר עב כרס וקראתי עד שהגיע תורי.

נפל להם אפס והוכנסתי בשעה 1 בצהריים.

הוזמנתי לחדרון הצר של הפרופסור והתבקשתי לשבת ליד השולחן, ממולו -

וממול לטכנאי מחשבים, שישב לצידו, עסוק בבדיקות התוכנה שם.



נכנסה אתי פקידה שהיה לה עניין דחוף.

הפרופסור ענה לה באריכות.

עוד היא יוצאת ופקידה אחרת באה בעקבותיה.

עוד זו יוצאת והדלת לא סוגרת ומן המסדרונות נראים ונשמעים קהל מפה ומשם ועוד פקידה ראשונה חוזרת ונכנסת וטכנאי המחשבים מנהל דיאלוג ער עם המחשב ועם הפרופסור והפרופסור מנהל דיאלוג ער עם הטכנאי מזה ועם הפקידה מזה ועם רופא שנכנס לשאול שאלה ועם לבורנטית שמזדמנת לסביבה - פתחתי אני את ספרי ומצאתי כתוב בו: "לו הייתה הכנסתך גבוהה והיית משלמת אלף שקל לביקור פרטי, לא היית מוצאת זמן לקרוא אותי."



ראה הפרופסור ואמר, "לא מבזבזת אף רגע."

אמרתי, "אני מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמר הפרופסור, "לא להכנס יותר. קורינה מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמרה קורינה, "בצדק!"

הטכנאי, אני בושה להודות, נאנק מקלסטרופוביה כשהפרופסור נעל את הדלת ומשך את הווילון על פני מיטת הבדיקות.



בבית חיפשתי בחוק זכויות החולה,

חיפשתי גם את חוק זכויות טכנאי מחשבים.



אז הנה עבד צילצל. חסך לי טלפון.



כללית כל רוצה לשאול אותי, אותי, גבירותיי ורבותיי, לא את הפקידה ולא את הפרופסור ולא את הטכנאי - אם אני מרוצה מן השרות, מן הניקיון, מן הנימוס, מזמן ההמתנה, מן ההתנהלות.

"איך היית מגדירה? טוב מאד? בינוני? גרוע? בלתי נסבל?"

הי, אתם שם, צאו מהמשרדים ועברו במסדרונות הצפופים, הקשיבו לאנשים.

מאידך, אם זה מספק מעט פרנסה לסטודנטים אחדים, שיהיה לבריאות.



עבד שואל, "לפי הספר".

קל לענות: טוב מאד... טוב מאד... טוב מאד...

ואז מגיע תור השאלה הקובעת.

בסוף השאלון, כשלדעתם תהיי כבר מרוככת, רדומה, לא תרגישי בגנבת הדעת והפרטיות:



איך היית מגדירה את עצמך? חילונית? דתית?



ואחרונת השאלות: "ההכנסה הממוצעת בארץ היא כך וכך. איך היית מגדירה את ההכנסה של המשפחה שלך?"



מה השאלה - כמו שכתוב בספר.

אין שום מקום להשוואות

הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים, שנה עוברת, אבל הממשלה, אבל הממשלה, אבל הממשלה כל הזמן עיוורת. הימים חולפים, המצוקה מורגשת, אבל הממשלה כל הזמן חרשת. הימים חולפים, נשבר המחץ, אבל הממשלה סתומה בלחץ. הימים חולפים, שנה גוועת אבל הממשלה כלום לא שומעת.



עברה שנה, המלחמה לא תמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה, חתמו על הסכם ולא יוצאים משמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. אתה במילואים ואשתך כבר נמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. היה לי מזל, יצאתי חי משמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. שנה בלבנון, הממשלה לא שמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה.



עוד יש מה להרוס ויש מה לשבור. הבטיחו מלחמה קטנטונת, קטנטנה, וכך מרמים את כל המדינה.



מלחמתי הקטנה כבר מלאה לה שנה, קיבלתי אותה משרון מתנה. מלחמתי הקטנה כבר פתאום היא גדולה, המון אנשים כבר הלכו בגללה, מלחמתי הקטנה נהפכה לגדולה ומי האשם אם לא הממשלה, קוראים לה שלג, שלג שלג שלג, נמאס לשמוע זיבולים כאלה...



ממשלתי עשתה לי פלונטר ממשלתי עשתה לי פלונטר, ממשלתי עשתה לי פלונטר כה גדול. אך לצאת מתוך הפלונטר, אך לצאת מתוך הפלונטר, אך לצאת מתוך הפלונטר מי יכול?



בהרים כבר השמש מלהטת, ובלבנון עדיין ממש קור, אנו אוהבים אותך, מולדת, אבל לא רוצים למות בצור! מורדות הלבנון עד ים המלח עוד נשוב כמו בהתחלה, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, ונגיש חשבון לממשלה.



קצת דרומה לביירות שם ביליתי שליש שירות, חוץ-לארץ שיגעון. אר-פי-ג'י הרבה קבלתי ובדרך התבלבלתי מה עושים בלבנון. הי דרומה, הי דרומה, הי דרומה מלבנון! על פלנגות פה שמרתי, מילואים עוד לא גמרתי, לא יודע בשביל מה. עוד חודשיים, עוד שבוע, לא מבין בכלל מדוע באתי פה למלחמה...



בשמלה אדומה ושתי צמות ילדה קטנה במקלט בביירות עמדה ושאלה: "למה?"



וכל התותחים וכל החיילים וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.



בשמלה אדומה ובשתי צמות ילדה של חייל שנלחם בלבנון עמדה ושאלה: "כמה?"



וכל הרי הגעש וכל הסערות וכל האריות וכל הנמרים וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה ...



* * *



הקטע המובא כאן לקוח מתוך 'החיילים הולכים ושרים' - אחד מפרקי "סודות" שהחל להכתב בסערת הפגנות 1982. כל דמיון למציאות, מקרי. לי יש אמון מלא בראש הממשלה והריני כתמיד תומכת בהצהרתו שמצהיר חזור וחזור באוזני המכסים על אוזניהם:



"כבר ששים שנה אני מכניס אתכם מבוץ לבוץ, זו האמת ולמענה ששים שנים נלחמתי בעוז נפש ובתעוזה, ואלחם כך כל עוד נשימה באפי, ויילחמו כך ממשיכיי לעולמי עד!



אתם מכירים אותי, מזה ששים שנה אני מוכיח קבל עם ועדה שאפשר לומר דבר אחד ולעשות היפוכו. לא שמתם לב, אהה?"



על כן אני חוזרת ואומרת זה פחות מששים שנה: אין מה לצאת מן הבית ולרוץ להפגנות. שבו בשקט.

באו חיילים

"... באו חיילים ולקחו את אבא, כמו את כל הגברים היהודים מגיל חמש עשרה ומעלה, לקחו אותם לעבודות כפייה במסילות הברזל של הרכבות. החיילים הגרמנים שנסעו ברכבות החולפות היו עורכים בהם אימוני מטווח תוך כדי נסיעה. אבי והאחרים, מישהו מהם היה תמיד מצמיד אוזן לפסי הברזל, לשמוע אם לא מתקרבת רכבת. שיספיקו לתפוש מחסה.



אבא ברח והגיע לבית.

באו החיילים, פרצו בדלת.

בזמן שאבא מיהר מחדר לחדר ונעלם מהם, נעמד חייל ענק כנגד ילדה בת שש, וטלטל.

שאגלה לו איפה אבא.



באו חיילים באמצע הלילה ולקחו את סבא מצד אימא לכלא. היה כלוא בקבוצה של גבירים יהודים שנכלאו כולם כבני ערובה.

אם מישהו יעשה מעשה חבלה, יהרגו את סבא ואת כל בני הערובה.

כששוחרר, כעבור חודש, חזר חולה ומת לאחר חמישה חודשים.



באו חיילים ליהודים בעיירות ובכפרים סביב לעיר המחוז שלנו וגרשו אותם אלינו. ציוו עליהם לעזוב הכל מאחור, מהר, בתוך חצי שעה.

הצטופפנו בשני חדרים. בחנות הריקה גרה משפחה מורחבת של שתים עשרה נפשות, ובחדרים עצמם נכנסו לגור עוד שלש משפחות.



באו חיילים וצעקו, "'סתלקו מהבית, הוא מוחרם!"

נופפו בניירות של צו הממשל הצבאי. הכניסו לבית שלנו משפחה של חייל רומני שבא מן המלחמה מושך רגל. אורחינו, המגורשים, סולקו לכל עבר..."



(מתוך "נופי הנפש", חודנה 2002)



* * *



"נופי הנפש" הוא ספר תעודה ובו סיפור הילדות של סופרות מרחבי העולם, ילדות שלא השתכנה בגן העדן המיתולוגי .



הקטע המובא כאן לקוח מן הפרק שהעתקתי מתוך דפי חיי וחוויתי אני וחוותה משפחתי והקהילה.



בתקופת השואה.



קשה להכחיש משהו שהתנסית בו על בשרך ונתנסתה בו הנשמה בילדותך.



כל מי שהשכל בקודקודו, נשמה בלבו, ורוח לא רק באפו - מבין זאת.



לו רק היה אפשרי, לו רק היה אפשרי להכחיש ולשכוח ולהפנות גב וכתף, כי אז חייתי גם אני בגן עדן של שוטים מוקף חומה אטומה לסבלות הזולת, ויפיתי מאד.



אבל אז לא הייתי אני, אלא כלי ריק.

אצלי או אצלך?

לפני שנים קראתי כתבה על גבר שרכש או קיבל אוטובוס במצב לא שמיש, השקיע ושיפץ אותו וכן חיבר לו גנרטור,. נדמה לי שהוא חנה במקום קבוע ואולי הוא עדיין חי שם. לא זוכרת פרטים נוספים.



והייתה גם רחל. לאחר חמש שנים של ניהול עמותה שהיא ייסדה, עזבה את המסגרות הפורמליות למיניהן, ועברה לגור באוטובוס שהיא נסעה בו ממקום למקום.

לאחר מכן הקימה מעין מאהל - מקום לרגיעה בסמוך למצפה רמון בנגב, שזכה לתהודה.



אני עצמי חושבת שהכי כיף זה לנסוע בכרכרה רתומה לצמד סוסים, כמו הצוענים.

אבל זה ודאי נובע מן התסכול שלי על כך שהצוענים לא חטפו אותי, למרות כל איומי המבוגרים שזה מה שיקרה לי אם לא אפסיק להפוך עולמות...

מה הקשר בין בריאות למצפון

ארנה קזין

בעקבות הרשימה שלך על ה"רכיבה" הספינינגית בפארק:



כיוון שזו תופעה, לא ראוי לערוך תחקיר רציני בין רופאים ואנשי בריאות וקרדיולוגיה ולחשוף גם את הסכנות של התקף לב כאשר "רוכבים" בקבוצה ואדם לא רשאי ללכת לפי הקצב האישי שלו?



בעצם כל דבר שלא מרשים לך לעשות לפי הקצב שלך, הדרך שלך, המצפון שלך - הוא עשוי להיות קטלני. לגוף ולנפש.

קורינה

אני שמחה להודיע שהתעשרתי פתאום

יש לי תיבת דואר של Gmail.

איך?

בזכות האתר הזה בבלוגר.

כיוון שקרובי משפחה לגוגל, הדוא"ל - כך חשבתי - מוצע מן הסתם לקהל המצומצם של כמליון בלוגרים שם.



ובכן, לא. לא לכולם ומהם הקריטריונים לא ברור כלל.

מישהו הקים פורום לא רשמי למשתמשי gmail ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם כדי לזכות בהזמנה! טירוף.

הזמנות אפילו מוצעות למכרז באינטרנט.

מה בוער להם? במוקדם או במאוחר השרות יוצע לכל.



האמת, אין כיף גדול מלהיות שותף למשהו חדש ורענן. כמו להיוולד מחדש, לפקוח עיניים נקיות אל העולם, לראות רק שמיים כחולים, ורוב הזמן לחייך.

חמוד ה-Gmail הזה. קל לכתוב בו, הכל פשוט ונעים לעין, לא צריך תיקים - רק נותנים תווית למכתב והדברים מסתדרים לפי הא'ב. והכי יפה שניתן לתת יותר מתווית אחת לאותו מכתב, אם יש מקום לשייך אותו ליותר מנושא אחד.



ואם לא די בכך - חסל סדר מאמצים נואשים לאתר מכתב שכתבת למישהו שאינך זוכר את שמו בתאריך נשכח ורק זכור במעומעם שהמלה פטרוזיליה הופיעה שם.

עם מנוע החיפוש שפיתחו בגוגל, זה משחק ילדים בשבילם לסדר גם ל-gmail מנוע חיפוש משלו.

שלא לדבר על זה שיש לך אלף מגה בייט. אלף.



ב"ברק" נתנו לי עשרה מגה בייט וזה היה ממש יוצא מהכלל, בתור "בעלת עסק": הוצאת חודנה.

אז לא צריך למחוק. מספיק להעביר לתיבת הזבל. אין מצב שתקבל תשובה, "הדואר מוחזר כי התיבה מלאה."

רוצה בכל זאת למחוק? אין בעיה. אפשרי.

עם כל מכתב מופיעה הודעה על כמות המגה בייט שהשתמשת, במספרים ובאחוזים.

וכיוון שהם עדיין משפצים - אנחנו על תקן הנסיינים - אז הם גם מקשיבים לדעה שלך, אפילו מבקשים ביקורת והצעות ורעיונות. כל מכתב ושאלה נענים מיידית ובאריכות ואישית.



העברית עדיין טעונה שיפוץ. לפעמים מכתב מגיע בעברית, לפעמים אם תשלח מכתב בעברית - יהפוך לג'יבריש.

אבל הם מצהירים בכל הרצינות שעובדים על זה. ועל פיתוחים רבים נוספים.

מעלה גדולה בעיניי היא העובדה שהתוכנית לא יושבת אצלי במחשב אלא בכתובת אינטרנט. מוסיף מעט לתחושת הביטחון מפני מזיקים.

בנוסף, הם גם מודיעים על מערכת הגנה חזקה, וגם מאפשרים מערכות סינון אישיות.

בפורום, משאלות הלב פורחות. השמיים אינם הגבול, לחולמים ולעושים.



הי, למה משרד ראש הממשלה לא עושה פורום למשאלות לב האזרחים? איפה הלב?

שמעתי

אתמול בערב, בהפגנה, כשהנואמים חוזרים אחד אחר השני, "שרון, צא מעזה!"

ילדה קטנה שאלה,

"מה אימא, שרון בעזה?"



כמו במקרה הילד שקרא, "המלך עירום" אפשר להקשיב לתמימות שאומרת, מה יש לנו לעשות בעזה.



הילדה מתייחסת לדברים כפשוטם. יוצאים ממקום שנמצאים בו. אם אימא אומרת, צאי מהחדר ובואי ניסע להפגנה אז בוודאי אם המון רב אומר לשרון לצאת מעזה, איך זה שהוא לא יוצא ובא גם כן להפגנה?



הראשוניות הזו של הקשבה למלים כפשוטם, בלא מטען האסוציאציות והכאבים, זה משהו שנשמר בלב גם בבגרות, ומתכסה בארועי החיים.



כך שהאמירה הזו של הילדה, בעיני, מעוררת געגועים למה שהיינו, למה שיכולנו להיות לו רק היה העולם שפוי יותר.

שמעתי

אתמול בערב, בהפגנה, כשהנואמים חוזרים אחד אחר השני, "שרון, צא מעזה!"

ילדה קטנה שאלה,

"מה אימא, שרון בעזה?"



כמו במקרה הילד שקרא, "המלך עירום" אפשר להקשיב לתמימות שאומרת, מה יש לנו לעשות בעזה.



הילדה מתייחסת לדברים כפשוטם. יוצאים ממקום שנמצאים בו. אם אימא אומרת, צאי מהחדר ובואי ניסע להפגנה אז בוודאי אם המון רב אומר לשרון לצאת מעזה, איך זה שהוא לא יוצא ובא גם כן להפגנה?



הראשוניות הזו של הקשבה למלים כפשוטם, בלא מטען האסוציאציות והכאבים, זה משהו שנשמר בלב גם בבגרות, ומתכסה בארועי החיים.



כך שהאמירה הזו של הילדה, בעיני, מעוררת געגועים למה שהיינו, למה שיכולנו להיות לו רק היה העולם שפוי יותר.

האם משה שרת היה בא להפגנה בשבת?

יום ה' 25.2.1954



באמצע ארוחה חגיגית כלשהי, נקרא שרת לטלפון ומודיעים לו כי פרץ מרד בסוריה.

באותה סעודה נוכח גם שר הביטחון דאז, פנחס לבון. לאחריה הוא מושך את שרת הצידה,



"...והחל לדבר על לבי: עת לעשות - 'זו השעה לנוע ולתפוס את עמדות הגבול הסורי שמעבר לאזור המפורז. סוריה מתפוררת... זוהי הזדמנות היסטורית - אל נחמיצנה.'

נרתעתי ממחשבת בזק כזו וראיתי את עצמנו על סף תהום של הרפתקה הרת אסון.

תמהתי אם הוא מציע לפעול מיד ונדהמתי בראותי כי אכן זו כוונתו. אמרתי... עלינו להמתין ולראות איך יפול דבר.

...שוב עניתי כי בנסיבות הנתונות כרגע לא אוכל לתת הסכמתי לשום פעולה מעין זו שהוא מציע... בשבת בבוקר נהיה אצל ב"ג, הבה וניוועץ אתו אם ומה יש לעשות.

ראיתי כי מאד לא נחה דעתו מהאשהייה, אך בלית ברירה נאות."

יומני שרת חלק ב' עמ' 374



שבת 27.2.1954



אצל ב"ג. שמגיע לביתו משדה בוקר, שופע בריאות ורעננות, "אך מאד לא צעיר במראהו".

לבון, מחוזק בדיין, או שלהפך, "הצניע לכת": במקום ההצעה הגרנדיוזית שלאחר ארוחת יום ה' הוא מסתפק הפעם בכניסת צה"ל לשטח המפורז.

זוכרים את ה-"רק ארבעים קילומטר" של שרון בשלגי הלבנון, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?



"... הסכמת ב"ג להצעה הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות לברר מה יקרה אם נעשה זאת.

'הנפתח באש?'

'לא, אנו לא נפתח.'

'מה יהיה אם הסורים יפתחו אש?'

לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו... כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי ידיים בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו - אמר ב"ג כי כמובן נשיב אש.

'ומה יהיה אם הסורים מצידם יכנסו לחלקים שונים של המפורז?'

'אז נירה בהם.'

'ובכן, זוהי מלחמה?'

משיכת כתפיים במקום תשובה...

הודעתי כי אני נגד כל התוכנית העתידה להסתיים בכשלון מחפיר...

... הרגשתי מחנק בהאבקי יחיד נגד שלושה. ביקשתי מיפלט. אמרתי: ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה, הבה ונביא את העניין לישיבה מחר בבוקר.

דיכאון ירד על פניו של פנחס - הבין כי זוהי סתימת הגולל...'

יומני שרת, חלק ב' עמ' 376-377



ואם לא די בכך, הנה תוספת לקינוח, לה, יש לציין, גם ב"ג התנגד:

"...עלי להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים..."שם, שם





לאחר שפתרו את בעיות סוריה, עוברת החבריא לטפל בלבנון. ב"ג, בתור מומחה להכרזת מדינות, רוצה שהנוצרים יכריזו שם על מדינה נוצרית.

שרת מנמק מדוע זה לא ממש רעיון מוצלח.

ב"ג "הגיב בשצף קצף."

שרת עומד בפרץ:

"...טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל לעורר ולדרבן, נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון.

כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אז מהסוכנות (!) - לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מליון, מליון, ובלבד שיקום הדבר...

עייפתי מלהאבק עם גלגל סופה."

שם, שם.



"הכסף מוכרח להימצא," נשמע משהו מוכר, מהדהד מ-1967 ועד ימינו אלה. לא, או הכסף - או החיים.

הכסף והחיים נמצאים, נגישים, כאן ושם.

אני מנסה להעמיד עצמי במקומו של שרת. במקומם של לבון ודיין אני לא יכולה.

האם הייתם עומדים במכבש הזה, יום יום שעה שעה, שנה וחצי.

קם לישראל שומר אחד לקופת הכסף והחיים של המדינה, של החיים במדינה.

יחיד.

לא הייתה שקיפות, לא היו הפגנות ענק.

הופל.

הפרשה

ביום שני ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, פרק ראשון מן הסידרה הדוקומנטרית בשם זה.

פרשה? הלא כאן מדינה מפרישה פרשות.

לדעת לא מעטים מבין המשתתפים בסרט מדובר בפרשה שהיא, האימא של השושלת.

זו שנודעה תחילה בשם האנין, "עסק הביש" והייתה ל "פרשת לבון" וגם "מי נתן את ההוראה?"

הידרה רבת ראשים שעולים ופרים, מאז ועד מי-יודע-מתי ואימתי.



המדינה הזו היא סרט בלשי. את המחיר משלמים אזרחים מריונטות שלא קמים יותר לתחייה.

אנשים תמימי דרך שמנהיגים דורשי טוב רואים בהם בובות במקרה הרע, בשר תותחים במקרה הרע והנורא, כלי משחק על לוח שמי המגדלים באוויר שהם מפוצצים לנו בפרצוף שוב ושוב.

נופלים שוב ושוב בקורי הנכלים, בקורי האיוולת.



יולי 1954



בריטניה ויתרה על תעלת סואץ ועל השליטה במצרים, בישראל נבהלו וחכמי חלם נועצו יחדיו במסתרים, הרחק מעיני ואוזני ראש הממשלה דאז, משה שרת, והחליטו על דעת עצמם לגייס צעירים יהודים במצרים למשימה הגאונית, פותרת הכל: לפגוע במוסדות מערביים בתוככי מצרים, ואז מיד המערביים יחשבו שיד המצרים בדבר, ודווקא לא יעזבו.

מה, לא כך אנחנו היינו מגיבים לו היינו במקום ארצות הברית ובריטניה? היינו מראים להם ועוד איך.

לא כך אנחנו מגיבים עכשיו בעזה ובגוש קטיף ותחת כל מה שהיה עץ זית רענן, ונעקר?

רק מה, הצעירים תמי הלב האלה, נתפסו - וזו עוד בת-פרשה שתידון בפרק אחר של הסידרה.



"היו לי שתי שאלות להציג ללבון. לא הצגתי אותן אתמול מתוך רחמנות.

1. מדוע הוא לא סיפר לי מעולם על קיומו של מנגנון זה במצרים?

2. מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אליי מייד לטכס עצה ולבקש עזרה?

נשארה סתומה נקודה אחת והיא:

3. מה בדיוק הוא אמר לראש אמ"ן גיבלי כאשר גיבלי פנה אליו...?"

משה שרת, מתוך יומניו

27.12.54







הנה סרט שדורש מן הצופה המפצח פיסטוקים מול הטלוויזיה להביט במסך כמו במראה. לראות לא רק מתחת לאף של היום ועוד יום מאויים אלא לעומק, לעומק הזמן, לעומק המחשבה.



אחד המשתתפים אומר, "הכל התחיל אז."



נו, לדעתי גם קודם לכן היו מנהיגים ומפקדים ששיקרו למריונטות. אבל פרשת לבון היא מצפור לא רע במעלה אותו הר משה, משה דיין במקרה דנן, שמאפשר לנו לראות את הארץ המובטחת מעשה ידי מהרסיה.

דיין? הרי זו לא נקראה "פרשת דיין". אין שום פרשה נוראה בקורות ישראל שנקראת על שמו.



שרת דרש מדיין לפטר את ג'יבלי שאמר "פעם אמר לי לבון שצריך לסכסך" [בין האמריקנים לבין הירדני ברבת-עמון ע"י חבלות} - שיהיה שמח במזרח התיכון."מרדכי מקלף בראיון עם יעקב שרת, 1973

יומני שרת, חלק ב' עמוד 562

שאת ההוראה נתן לבון, שאמר שאת ההוראה נתן ג'יבלי - ודיין סרב.



הרמטכ"ל סרב לראש הממשלה, כמקובל בכל דמוקרטיה מתוקנת, לא?

אחד המשתתפים בסרט אומר ששאל את דיין מי נתן את ההוראה, לבון או ג'יבלי?

ועל כך דיין ענה לו בתגובה נוראה: משהו בנוסח, בין שני שקרנים, לך תדע מי דובר אמת.

אם כך, למה דיין סירב לפטר את ג'יבלי?



סרט מלוטש להפליא, מקצועי שבמקצועי, שלמות בהישג יד.

אנשים מדברים ומדברים, מה יכול להיות אנטי טלוויזיה יותר מזה?

הבימאי אסף הראל וצוותו הצליחו להפוך שיח אנשים לדרמה טלוויזיונית שמרתקת אותך למסך.

יוקרן בערוץ שמונה בשלושה-ארבעה פרקים.

אלך לראות.



משה שרת מנצח על מקהלה ספונטנית בתום כינוס מפלגתי." יומני שרת חלק ב' עמ' 587

הפרשה

ביום שני ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, פרק ראשון מן הסידרה הדוקומנטרית בשם זה.

פרשה? הלא כאן מדינה מפרישה פרשות.

לדעת לא מעטים מבין המשתתפים בסרט מדובר בפרשה שהיא, האימא של השושלת.

זו שנודעה תחילה בשם האנין, "עסק הביש" והייתה ל "פרשת לבון" וגם "מי נתן את ההוראה?"

הידרה רבת ראשים שעולים ופרים, מאז ועד מי-יודע-מתי ואימתי.



המדינה הזו היא סרט בלשי. את המחיר משלמים אזרחים מריונטות שלא קמים יותר לתחייה.

אנשים תמימי דרך שמנהיגים דורשי טוב רואים בהם בובות במקרה הרע, בשר תותחים במקרה הרע והנורא, כלי משחק על לוח שמי המגדלים באוויר שהם מפוצצים לנו בפרצוף שוב ושוב.

נופלים שוב ושוב בקורי הנכלים, בקורי האיוולת.



יולי 1954



בריטניה ויתרה על תעלת סואץ ועל השליטה במצרים, בישראל נבהלו וחכמי חלם נועצו יחדיו במסתרים, הרחק מעיני ואוזני ראש הממשלה דאז, משה שרת, והחליטו על דעת עצמם לגייס צעירים יהודים במצרים למשימה הגאונית, פותרת הכל: לפגוע במוסדות מערביים בתוככי מצרים, ואז מיד המערביים יחשבו שיד המצרים בדבר, ודווקא לא יעזבו.

מה, לא כך אנחנו היינו מגיבים לו היינו במקום ארצות הברית ובריטניה? היינו מראים להם ועוד איך.

לא כך אנחנו מגיבים עכשיו בעזה ובגוש קטיף ותחת כל מה שהיה עץ זית רענן, ונעקר?

רק מה, הצעירים תמי הלב האלה, נתפסו - וזו עוד בת-פרשה שתידון בפרק אחר של הסידרה.



"היו לי שתי שאלות להציג ללבון. לא הצגתי אותן אתמול מתוך רחמנות.

1. מדוע הוא לא סיפר לי מעולם על קיומו של מנגנון זה במצרים?

2. מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אליי מייד לטכס עצה ולבקש עזרה?

נשארה סתומה נקודה אחת והיא:

3. מה בדיוק הוא אמר לראש אמ"ן גיבלי כאשר גיבלי פנה אליו...?"

משה שרת, מתוך יומניו

27.12.54







הנה סרט שדורש מן הצופה המפצח פיסטוקים מול הטלוויזיה להביט במסך כמו במראה. לראות לא רק מתחת לאף של היום ועוד יום מאויים אלא לעומק, לעומק הזמן, לעומק המחשבה.



אחד המשתתפים אומר, "הכל התחיל אז."



נו, לדעתי גם קודם לכן היו מנהיגים ומפקדים ששיקרו למריונטות. אבל פרשת לבון היא מצפור לא רע במעלה אותו הר משה, משה דיין במקרה דנן, שמאפשר לנו לראות את הארץ המובטחת מעשה ידי מהרסיה.

דיין? הרי זו לא נקראה "פרשת דיין". אין שום פרשה נוראה בקורות ישראל שנקראת על שמו.



שרת דרש מדיין לפטר את ג'יבלי שאמר "פעם אמר לי לבון שצריך לסכסך" [בין האמריקנים לבין הירדני ברבת-עמון ע"י חבלות} - שיהיה שמח במזרח התיכון."מרדכי מקלף בראיון עם יעקב שרת, 1973

יומני שרת, חלק ב' עמוד 562

שאת ההוראה נתן לבון, שאמר שאת ההוראה נתן ג'יבלי - ודיין סרב.



הרמטכ"ל סרב לראש הממשלה, כמקובל בכל דמוקרטיה מתוקנת, לא?

אחד המשתתפים בסרט אומר ששאל את דיין מי נתן את ההוראה, לבון או ג'יבלי?

ועל כך דיין ענה לו בתגובה נוראה: משהו בנוסח, בין שני שקרנים, לך תדע מי דובר אמת.

אם כך, למה דיין סירב לפטר את ג'יבלי?



סרט מלוטש להפליא, מקצועי שבמקצועי, שלמות בהישג יד.

אנשים מדברים ומדברים, מה יכול להיות אנטי טלוויזיה יותר מזה?

הבימאי אסף הראל וצוותו הצליחו להפוך שיח אנשים לדרמה טלוויזיונית שמרתקת אותך למסך.

יוקרן בערוץ שמונה בשלושה-ארבעה פרקים.

אלך לראות.



משה שרת מנצח על מקהלה ספונטנית בתום כינוס מפלגתי." יומני שרת חלק ב' עמ' 587

ראיתי שכן באיראן, השכן ראה אותי

חדשות מן השכן באיראן:

מהדי מהריי ניקו, איש צעיר באיראן 2004 מנהל בלוג בשם

"הסהרורי".



You don't know how delicious is the bread made of UF6; UraBread. With its enigmatic yellowish color, it's very energetic and will keep you high all the day. Basically, it's designed for hungry people of Iran..



Thank God, we now have Uranium enrichment factories which make UF6; hence we don't have to worry about hunger in this land.



עולם שלא כותבים עליו בעיתונים.

היום מצאתיו ונדהמתי לגלות שהציב קישור לבלוג האנגלי שלי כאן.

או שצריך אומץ לכך, או שלא כל מה שכתוב בעיתון מדוייק כל כך.

אומץ לשים ככה בגלוי את שם הבלוג ואומץ לכתוב על מה שאצלנו הס מלהזכיר.

וענונו אולי נאנח כעת ואומר, הו, מי יתנני מהדי מהריי ניקו, ציפור כנף קטנה.

יומן קולנוע

1.



לפני עשרה ימים ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, סרט מעין דוקומנטרי: "חלום ישראלי."

לא נרדמתי, אבל גם התרגזתי. אוסף של קטעים קצרים. באמת, קצת מאמץ בן-אדם. מה עשית בחדר העריכה?



יואב כץ, אדם מאד עשיר כיום, ודווקא איש חכם, קבוצת אנשים שלמדו יחד אתו בתיכון, חלקם היו בתנועת הצופים, לא, ממש מרגיז, הבזבוז הזה. שום הגיון במיקומו של כל קטע, פואנטה מפוספסת כי דבר לא הוביל אליה.

טיוטה.



והיה שם הרבה. האיש העשיר הזה, יש לו הבזקים של חוכמה, של חשיבה מקורית. יש שם משהו מתחת לחזות המצליחן הצנוע. מספיק כדי סרט או סיפור בזכות עצמו.

הקיבוצניק בן השבעים שאומר, לא חשבתי שאהיה פועל בקבוץ, חשבתי להיות חבר קבוץ. רבדים של עצב. המצלמה מתרחקת.

הבחורה שהייתה לב החבורה ומשותקת במחצית גופה מזה שלושים שנה.

גרם המדריגות מהסרטים ההוליבודיים שבבית העשיר מעבר לים, המסיבה שם, שפעת הכיבוד על פני השולחנות, התמונות המקוריות שמוצגות לראווה - כל אלה פוזרו כמו פירורי לחם למצוא את הדרך חזרה.

המצלמה מצלמת אנשים מדברים תוך נהיגה במכוניות שלהם. למה, כי קולנוע זה מלשון "נוע"?

עוד לא ראיתי סרט ישראלי שלא נפתח באיזה כביש או מכונית נוסעת. הישראלי נודד.



לרגע הכישרון של הבימאי - יצחק רובין - יוצא מן המחבוא בקטע יפה שבו תצלומי משחק כדורסל בשחור לבן מתערבבים כמו קלפים בין תצלומי יואב כץ כיום שמשחק עם חבריו מילדות במגרש הנטוש והדל שהיה פעם מגרש התפארת של נעוריו.



הכיבוד, בקבלת הפנים: לחם (טעים) וזיתים וגבינה לבנה. גם כמה בורקסים כזית.

מלצר מזיע מזג לימונדה לתוך כוסות והמים נטפו על היד שלו וחזרה אל הקערה הענקית שמתוכה דלה את המשקה.

שום קוויאר.

ראיון עם צפרדע

הגולם נשכב על יוצרו. בעוד תשע שעות כפול שלש תיוולד לנו עוד צפרדע.

אני מסכימה בפה מלא: מגיע לנו מזל טוב!

1.

אין הבדל בין ליכוד או כל מפלגה שלטת אחרת, כל מפלגה בשלטון שתערוך משאל בין חבריה, החלטתה תהא החלטת העם. אמת?



2.

אם מחר המפלגה השלטת תהיה "יחד", זכותם לערוך משאל עם רק בין חבריהם והחלטת המפלגה תהא להחלטת המדינה והעם, משום שזו מפלגת השלטון. אמת?



3.

העם בלאו הכי בור ועם ארץ, עדר כבשים שמתנהל בעקבות החלילן התורן, כך עם-מפלגת-הליכוד לא שונה מעם-מפלגת-ישראל-שניה. בכל מפלגה יש ייצוג נאמן לעשיר ולעני, לצדיק בסדום ולסדום עצמה, לאישה המוכה ולמובטל. אי לכך, ועל פי חוק הכלים השלובים והמראות הכפולות, מה שמחליט עם של מפלגה בשלטון זהה למה שמחליט עם של ישראל-שניה.



4.

שיטה זו דמוקרטית גם ובמיוחד משום שהיא פותחת את הדלת לבניית שתי מדינות (או עשר) לשני עמים: מדינת עם ליכוד שחיה בשלום בצד מדינת עם "יחד" הלא מפוצל ולצד עמ?י... (מה שם המפלגות האחרות?)



5.

רק טבעי הוא שמפלגה בשלטון תטפח אצל חבריה את גאוות היחידה ואת תחושת הכוח העצומה - שמבטנת חברים למפלגתם, אלה ולא משרות וכיבודים והטבות מן הצד, מעל, ומתחת לשולחן.



6.

ההחלטה שבנושא המשאל אינה נוגעת אלא לחלק בעם הליכוד. גורל ההתנחלויות תלוי בהחלטה זו, לא גורל השלום ועל כן מן הדין שהליכוד יחליט.

ההחלטה במילא לא תשנה במאומה את מצב שאר העמים בציון, מלבד זה שילמדו מכך לקח מה של ענווה.

כולנו מוצרט ותומרקין

1.



אומר השופט מצא:

"הניסיון מלמד שגדולי האמנים היו אנשים לא נעימים."

מעתה ואילך זה רשום בספר שופטים.

תקדים משפטי - "אם היינו מעניקים פרסים לפי ההיגיון הזה, אני לא בטוח שטולסטוי היה מקבל את פרס ישראל לספרות, או שמוצרט היה מקבל את פרס ישראל למוסיקה, כי שניהם היו אנשים לא נעימים."

אין לערער עליו.



עד שינתן פסק דין מפורש של בית המשפט העליון, שכל השופטים בלי יוצא מהכלל, נעימים,

באתי אני לערער בפני בית דין צדק שייסדתי בבלוג זה בה' באייר 2004 בעשר אצבעותיי.



2.



ב-1984 עשיתי את צעדי הגישוש הנמרצים הראשונים שלי להגשמת חלום מחלומותיי - פרויקט הילא"י.

מקום לאמנים יוצרים, מעין מושבת אמנים, שאיפשר התפנות ליצירה בדירות סטודיו אותן שיפצנו בגליל ובנגב.



בשנים הטובות תרמו האמנים לקהילה בפעילות תרבות שנועדה להפגיש בין שונים, להעשיר.

נפגשתי אז עם אנשים רבים מכל סוג ומין ומכל הפגישות זכורה לי במיוחד פגישה ראשונה עם ראש מה שהייתה אז עיירת הפיתוח מעלות-תרשיחא. שלמה בוחבוט, יליד מרוקו.

אומר לי האיש פתאום, כשהוא מסובב אצבע בצמוד לרקתו: "תגידי, זה נכון שאמנים הם קצת ככה?"

אמרתי, "נכון. וגם כל המרוקאים הם מרוקו סכין. וכל הרומנים גנבים."

אהה.



3.



נמלה רואה גרגיר חול ואומרת, "הגעתי להר!"

קיקלופ רואה איש ואומר, "סעודה!"

השופט מצא רואה ב??יצה של סטריאוטיפים ואומר, "לא נעים, אבל לא נורא."



4.



We know intuitively that there is a life we long to have, a dream we've harboured - sometimes since childhood. But too often we decide to follow a path that is not really our own, one that others have set for us. We forget that whichever way we go, the price is the same: in both cases, we will pass through difficult and happy moments, hours of solitude and many complex situations. But when we are living our dream, the difficulties we encounter make sense. ..

Paul Coelho



וכי יש מי שלא חלמ/ה בילדות להיות סופר/ת, צייר/ת, בונה עולמות?

באים הדורות הקודמים, שאף הם חלמו, והוחנקו, ומחניקים את חלום הדור הרך בקריאות, "פרנסה! אל תהיה משוגע! חייך בקצות הפה ובלבד שתהיה נעים!"

היטב אני זוכרת את היום שבו באה אליי בתי, אז בת שתים עשרה, בדמעות:

"סבתא אומרת שלא אהיה שחקנית כי כל השחקניות זונות."

את ההשראה לשמי קבלה אותה סבתא, אמי, משמה של שחקנית קולנוע נערצה.



5.



את חופשת הפסח האחרונה ביליתי עם נכדתי בת הארבע עשרה, דור רביעי לחולמות תיאטרון.

ראינו שלש הצגות ביומיים.

דווקא ילדה נעימה.

כמה קל לחולל ניסים...

לפני חודשים אחדים כתבתי בבלוג זה על אתר שנוגע בקלות-הקירבה בין בני אדם. בערך. שיש מקסימום שש דרגות (לא חומות) של הפרדה בין בני אדם. היום קיבלתי הוכחה חיה:

עד לרגע זה אני יודעת מעט מאד, אם בכלל, על נטליה.



"...I just cannot collect my thoughts, please excuse if they are chaotic, they must be as today something absolutely amazing happened...



I went to the cinema, I love cinema, so this is not quite original that the Saturady evening I would spend there.



I saw two documentary films, definitely brilliant ones... But what

a remarkable surprise they brought, it is so amazing... "Corinna the author" it stated there... Corinna, Corinna...



The film was shot in 1988, so probably you didn't yet use the surname "The Woman Writer"...



After the screening I ran to one of the film's directors and asked him whether this Corinna doesn't today appear as Hasofferett...



Oh yes, she does, how do you know?



I told him the story, then he said, oh that's so amazing, let me introduce you to somebody...

Erga... This is how I became acquainted with your daughter.



She is absolutely adorable, and beautiful...



Tomorrow there will be another screening of the films.



Certainly I am going there...

Natalia



תוך עיון בדו"ח מד-הבלוג האנגלי שלי, ראיתי ש?ם חוזר ונשנה של אתר המקשר אליי: lightness of being .



מצאתי נשמה רגישה, נוצריה לפי שם המשפחה, לומדת על איראן וגם מישראל לא מושכת ידה. אזרחית פולין צעירה.



ידעתי שבוורשה מתקיים בימים אלה פסטיבל הסרט היהודי ושיוקרן בו סרט תעודה עטור פרסים, שבו, בין השאר, גם אני מצולמת.



את השותפה ליצירת הסרט אני מכירה בדרך פלאית אף היא.



הערב מצאתי הודעה על המשיבון מיוצרת הסרט.

היא בפסטיבל ונטליה יושבת לידה.

בדוא"ל מצאתי הודעה מנטליה.



כמה קל לכבוש את העולם בלי אפילו ירייה אחת.

על גבול הסאטירה: חג הסולידריות

מוקדש לשרי השפטים



שמחה רבה, שמחה רבה

היום לי לא תפרו פצצה!

תפרו לי בגד בלי כיסים

כי אין כסף לאגוזים.



הו יא יאסין, הו יאסין, אתה שבחיק אללה מצאת שיכון, איך עשו ממך, בכזאת אפליה, עסקת חבילה ולא עסקת טיעון?

מתוק מתקת לנו ארץ מאורגנת לפשיעה, והראייה: לא במסכנות יאכלו המלבינים ברבים שקלים ופנים.

ברוכה את קופת הצדקה, חבויה הרחק מהישג ידיי

כי רחום הראיס,

את הכסף הזיז

לפריז.

אכלנו סרפד ושבענו חלאה עד שלא ידענו להבדיל, בין כרסו של האב ולבין מופזיעלוןאיתם יוצא חלציו,

ואמרנו ישתבחו ותשתבח גם ליבנת אם האומנים הישרים

במידה הנכונה.



הלילה הזה כל העולם מחכה, שמא ג'אד-סבא עראפת יפסיק לזמזם

.וענו הללויה-אדון-עולם רבבות שפחות-זנות,

ורומני עם סיני גם, ריקוד חסידי על ברכיהם רקדו,

לסרסור תוצרת הארץ זקוף קומה שרו בצהלה: "וטהר לבנו לעובדך."



הו, יא יאסין, הו יאסין הנביא, ת'על הון ושתה יא קדושי, זה לא יין בכוס, זה רק דם אחיי שהשהדת לרוב.

פקח עיניים סב הכבשים והכזבים, כי הנה הניצנים.

עת מזוז הגיע, עת מזוז.

הכל בעתו נוצר, לך לפגז שלום, בוא בשלום פגז.

תודה סבא אריק, תודה, שהבאת אותנו אל-ארץ זבה:

ארץ שרצים ורשעה, ארץ עצי זית עקורים שהושבו למכורה

נטועים לכל אורך כבישי ישראל הנושנה, הו ארץ לא-תחסר כל בושה,

ארץ אשר אנשיה אבנים וברזליה מלוכדים

שמרי על חתן הדמים עורם-הבלהה,

הללי, הללויה.



כולם יחד, בלחשושים: "עת מזוז הגיע, עת מזוז."



ברוך אתה נתניהו, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור שבעים.

רעבים לך נקדש ונרחץ, מונוקולטורה של יבלית במלח יחץ לנו יח"צנך,

ואת האפיקומן יחביא החמודון

לילד אביון

מסביון.



כולם יחד, בלחשושים: "עת מזוז הגיע, עת מזוז!"



ברוך אתה בוש מלך העולם, אשר בחר בנו מכל עם ובגעגועיו כי רבים בא לבגדד לבל נשאר לרגע לבד.

כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, בשמחה ובששון הנחלתנו למתנחלים, ברוך אתה וארורים המרחמים.



ברוך אתה ראנטיסי בורא מאורי האש בגלגלים שרופים המבדיל לנער ואישה בין חיים לבין חגורת חבלה. בורא וברוא כלא-היה.

שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

עבדים היינו, עתה בני חורין.

הא לחמא עניא די זללו אבהתנא בארעא דיזראל.

הדא לחמא כיפי די אכלו אבאנא בארד פלסטין. כולם ביחד, בקול רך:



מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין פיגועים ונקודתיים, הלילה הזה כולו מצע

שהציעה הממשלה

לנרדמים.

שבכל הלילות רובנו אוכלין לחם יבש, הלילה הזה כולו על האש -

למען נזכור את אשר עשו אבותינו, בנינו, אחינו, האהובים

מי מי יקום דמם.

שבכל הלילות אין אנו מבדילין בין דם לדם, כדור ואלה אחת לכולם, הלילה הזה לא איכפת ולהד"ם.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ליד קיר הרוס ובין מסובין בבית קפה שרוף -

הלילה הזה

כל העולם,

גשר צר.



כולם ביחד מספרים זה לזה בלי להקשיב אחד לשני:



עבדים הייתם, ועכשיו אתה רוצים להוציא אותנו מכאן אבל היד שלנו יותר חזקה,

הזרוע שלנו הכי נטויה ואפילו כולנו חכמים, כולנו גיבורים ולא מפחדים, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול יודעים שאין ברירה אלא להרוג בלי לחמול.



שרים:

וכל המרבה, הרי זה משובח! לא די ולא דיינו! לא די ולא דיינו!



שותים כוס חמישים ושש ונעמדים לשיר, גב אל גב:



לאן יובילו הדרכים?

היכן אחי, אחוי, חיי?

בשיר של שונאי שונאי

אסור לשאול יותר מדי.



כולם יחד:

הניצנים נראו בארץ?

אז מה?

על גבול הסאטירה: כשנופלים המכנסיים...

כשבני היה בן שמונה, הוא הגיע יום אחד מבית הספר עם סיפור שאני נזכרת בו מאז לעתים קרובות, במיוחד עם קריאת עיתונים.



"מה קרה?"

מסתבר שפתאום נפלו לו המכנסיים.

"מה עשית?"

"הורדתי מהר את הסוודר שלי, גילגלתי אותו, וזרקתי אותו הכי רחוק שיכולתי. כשכולם הסתכלו לשם, הרמתי מהר את המכנסיים."



במרוצת השנים התחוור לי יותר ויותר שזו השיטה שבה פוליטיקאים מנהלים מדינות ומדיניות.

הרבה אחרי שכרונולוגית מלאו להם שמונה שנים.



ובאשר לתמימות, הרי שמתלווה כאן הפרשנות של פיקאסו:

"האדם הקדמון צייר נאיבי, על קיר מערה, מפני שלא ידע יותר טוב. האמן המודרני מצייר נאיבי, מפני שהוא יודע יותר טוב."



כך גם סגן פקיד או סגן קצין. יצירתיים כמו פיקסו, בוגרים כמו ילד בן שמונה בכיתת מחוננים.

אלא שבניגוד לילד, על הנאיבי-שיודע-יותר-טוב מוטלת החובה לטפל ב??אמת בעמימות.

עמימות? קטן עלינו. הכי-טוב, הסחה.



מהו פסטיבל ואנונו, אם לא משל, שלא מחדש לנו שום דבר - מה שהיה הלא הוא שהווה.

ישבו להם הסנהדרין וחשבו, "מה יהיה עכשיו? אנה נסתיר פנינו?"

אני יודעת, כי הייתי שם. לא צילמתי, אבל הייתי שם כשם שאני כאן ומכאן, ולא מהיום.

טיכסו עצה החכמים והתלבטו, עד שקם אחרון הפקידים, ואולי הייתה זו הפקידה הממונה על הכנת תה ממים לא מזוקקים (לא אני, לא אני - אנכי הייתי שם רואה ובלתי נראית להם, כמו כולנו. אם עוד לא שמתם לב לכך).



שאלה, "סוכר או סוכרזית? ולמה שלא ניתן עליו הגבלות כאלה שכל העולם יגעש, נזרוק עליו את הסוודר... ישמע כל העולם מפינו - במיוחד בתי המשפט ושר המשפטים והיועץ והעיתונאים שנאיבים אבל לא תמימים, בולעים כל פתיון מתחת לפנס - ישמעו שהאיש מסוכן, ואז כבר כולם יעסקו וידושו ויתווכחו ויריבו ויביטו בעניבה של ואנונו, ובשמלות של כוהני הדת - ואיש לא ישים לב למוצנע ברשימה של עיתונאי אחד עז מצח, ומצוטט בתוך התיבה אצל קורינה ב"רשימות".

וגם לא נצטרך להרים את המכנסיים, לא אתם, ולא אני."



ציחקקו הנלבבים, ליטפו את הנלבבת ואמרו בקול אחד:

"כזה ראה וקדש! קדוש! קדוש! קדוש הוא לנו הביטחון של המדינה. כיפק הי! כיפק הי!"

היה או לא היה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~



"...בנוסף להיבטים הבטחוניים של קיום הכור בדימונה, ישנן מגוון שאלות העולות לגבי אופן פעילותו. כור בן 40 נחשב בסטנדרטים בינלאומיים לכור מיושן, שיש לסגור אותו. הכור בדימונה עבר כמה פעולות השבחה, אך גם אלה לא הצליחו לפתור את בעיותיו הבסיסיות. מכיוון שישראל נמצאת היום במקום השני בעולם מבחינת כמות הפלוטוניום יחסית לגודל הטריטוריה, קיים חשש שגם תקלות קטנות יביאו נזק שתוצאותיו הרות אסון. מהוועדה לאנרגיה אטומית נמסר כי היא דוחה את כל הטענות על בעיות בטיחות בכור ומציינת כי רמת הבטיחות בו גבוהה ביותר, לפי כל הסטנדרטים הבינלאומיים..."

הם ואנחנו

1.

ציטוט מן הזיכרון:

אישה וילדה עמדו לצד הדרך, בשלג. הילדה הצביעה עליו. האימא נגשה לשומר ואמרה לו משהו. השומר עצר את השיירה והילדה הושיטה לו חבילה קטנה. הוא פתח אותה. בפנים היה תפוח אדמה חם.

וכך פעמים אחדות.

בגרמניה של שלהי המלחמה.

מדוע זה נפסק? איפה אותה ילדה כיום, ילדיה, ניניה? האם סיפרה להם?

התמונה הזו - אותה ילדה בצמות בהירות, האם הגבוהה - מצטלמת לך בראש אפילו שלא ראית אותה מעודך.

כוחות הנפש לשבור את המלכודת של "אנחנו", להושיט יד רחומה לתוך המלכודת של ה"הם".



2.

אי-אז היינו "ההם" והם היו לעצמם ה"אנחנו". אנשים רגילים הם היו, כך כתוב בספרי ההיסטוריה.

...כל מלחמה יוצרת עולם מקוטב, בין "כוחותינו" לבין "האויב". הקיטוב הזה מקל על הפיכת האויב למי שאין חובה להחיל עליו את "מחויבויות אנושיות", החלות על בני אדם אחרים... כריסטופר בראונינג

מילואימניקים. ,ורק אחד מהם אוטו יוליוס שימקה, סרב להשתתף ברציחות כל שנות המלחמה. סרב, ושרת. היה צופה.

היכן הוא? מה היה לו לאחר המלחמה?

מה יודעים ילדיו, נכדיו, ניניו?



3.

יום הזכרון לשואה, יום האלם. האלם בתקופת השואה, האלם וההשתקה שלאחריה. השתקת השורדים.

ילדי השמנת, ילדי הבננה היו אז ה"אנחנו" ואנחנו היינו "הפליטים ההם" שהלכו כצאן לטבח, שלא היו חלוצים כמו הורינו ולא באו לארץ אלא רק אחרי ככלות הכל. שיתקו, שיתקו, לא רוצים לשמוע, לא רוצים להאמין. האלמו ודומו, היו לנו שקופים, תנו לנו לשכוח ואנחנו ניתן לכם יום בשנה שיצויין כיום האלם.

והכל מאהבה.

מלאכי עליון טהורים שעיניהם שמי תכלת מעודן לא ראו חייל גרמני אלא בסרטים, הם ידעו מה טוב בשבילנו - שנהיה כמותם, שנבלע בתוך האנחנו ונאלים את ההם-שהיינו.

רק מאהבה. אין שום מקום להשוואה בין לבין, אין שום לקח ללמוד מהשואה כי היא הייתה תופעה שטרם הייתה כמותה, גם לא תהיה ועל כן אין שום לקח ללמוד, אנחנו זה לא הם, הם זה לא אנחנו.

שלא תעזי לחפש משמעות, השלכות ולקחים להווה. מיד יזדעקו ה"אנחנו" בצעקה רמה: בושי לך, איך את משווה.

את לא רואה, העולם זה מכבר לא נחלק יותר ל"הם" ול"אנחנו".

המשיח חי וצלוב לפעמים

ובכן, ממה נתחיל? זה לבירינט זה.

תחילה, הנסיעה ברכבת.

קודם לכן... לא, את נהמת לבו של מוקף הכבשים שמעתי רק בחדשות חצות.

ראו נא אם אין קשר ואיך שיש משמעות בחיים, שום דבר לא קורה במקרה. לא מקרה הוא שבדיוק עכשיו אותו ממלמל גבסוני הראה לנו סוף סוף מה זה להיות צלוב רק שתים עשרה שעות.



לא מקרה שבדיוק נפתח לי "נופי הנפש" בפרק של חנה מרי סוונדסן הדנית, בקטע שבו היא מספרת איך מעל מיטת אם סבתה הייתה תלוייה תמונה של ישו מוקף כבשים.

לא מקרה הוא שבדיוק אתמול נסעתי ברכבת לילית חזרה לתל-אביב ובלי לתת את הדעת, אבל לגמרי לא במקרה - יש יד מכוונת - ישבו במושבים שבגב המושב שלי ארבעה בחורונים בחולצות לבנות ובחליפות שחורות וקראו מתוך ספריהם בנגינה חד צלילית, גם התדיינו מעט פה ושם.



במקרה סובבתי אליהם את פני ושאלתי,

"מה זה, פתחתם פה בית מדרש?"

השיבו בחיוך על חיוכיי: "לא בית מדרש. ישיבה."

של מי התיק הזנוח הזה? פצצה?

הרגיעו אותי, "השם שומר עלינו."

כן, הם מבטיחים לי, שגם אם יש פיצוץ ונהרגים, זו גם צורה שבה השם שומר עלינו.

"כמו, אם אבא סוטר על יד ילד שלא יגע באש, והילד לא יודע שהאש שורפת..."



לא בדיוק אבל בערך...

הם חבד"ניקים. והם יודעים שהרבי מלובביץ כך מצווה ואומר.

"אבל הוא מת."

"תלוי בהשקפה."

הם, מסתבר, ואני תוהה אם זה לא סקופ עולמי, יודעים שהרבי מלובביץ חי וקיים. לא, לא רק ברוחו.

"כבר היו מקרים שמישהו חי פיזית אבל היה רואה ובלתי נראה. חי ממש, פיזית. אבל לא רואים אותו."



הרכבת הראתה לי את התחנה הפיזית שבה היה עליי לרדת. לא היה סיפק בידם לספר לי על המקרים דנן והפסדתי עוד סקופ.



איחלתי להם גאולה שלימה ופניהם קרנו מאושר עיוורי.

זה מה שאני הכי אוהבת אצל אנשים מאמינים. לרובם יש מבע רגוע כמי שטרם אפילו שמע על התפוח ועל עץ הדעת. אין קמטים, אין דאגה - השם שומר עלינו.

"וזה מסביר את השואה."



בדבר אחד הם בהחלט לא טועים: "אנחנו בגלות. כן, גם כאן."

וזה מסביר את החומה.



אז הנה אני בבית ובחדשות חצות - העברי. משיח הבטחון והשלום חי וקיים ומאד נוכח פיזית, אבל כבר לא מוקף כבשים, זועק מבעד לשפתיים נשוכות שצולבים אותו, שעוד לא היה מסע צלב כזה ונגד מי? נגדו?

על גבול הסאטירה: מראות כפולות, אמורנה לי - מי אני?

האם קהו עיניי? אני מתבוננת בכן, בזו כמו בזו, ולא רואה.

אבדו פניי.



את האחת מראה לי אותי!יורה במפגין נגד החומה. אני? מאיפה יש לי רובה? הלא באימונים קלעתי תמיד מחוץ למטרה, שנראתה לי כמו לב פועם של אדם חי.



שאני ציוויתי על חולה הכליות שבדרך לדיאליזה לשבת בבוץ, וחזרתי וציוויתי ארבע שעות בכיף?



אללי. הלא אני זאת שבבוץ.

ראי אותי, כאן, מביטה לך בעיניים. "בלעדיך אין לי מטרה", כדבר השיר האווילי.

לא גוש שלום, לא גוש שלום, גוש בכי ואימה. גרוני ניחר. שמי נשדד. פניי אינן.

שאני אמרתי, "תן את הכסף ואת החיים תן!" אני? אני?

אני לא שודדת, לא פיראטית, לא רובין הוד, לא הורגת חתולים אפילו.

כת השטן זה לא כאן במראה.



דבריי הוצאו מהקשרם. "ג'וקים מסוממים?"

יוסי שריד טפל עליי.

"גנים?" טעות דפוס, אי הבנה.

דיברתי על גינה, גינות, גן, גנים, גני ילדים, ילד בן שש נהרג היום בקליעה ישירה מאווירון קח אותנו למרום, אתמול באוטו מתפוצץ בגיהנם, שטן, שטני, כת הרובה, במראה.



איך אפשר לטפול עליי, החרדה המאמינה, כאילו שאמרתי "ההשפעות האסטרולוגיות על הערבים שונות מאלה שעל המערביים. יש מחקר כזה."

נו, באמת, מה אני, עכו"ם? עקום הראי, לא אני...



שאני אמרתי, "טבח יהודים טבוע אצלם בדם. זאת הסיבה שאסור להפנות להם את הגב"?!

דבריי הוצאו מהקשרם. אני גיניתי את האנטישמים ימח-שמם.

דווקא אפנה גב. אסתכל במראה השנייה.



Jews are like warts on a man?s body. Ideally, a man should learn to live with them. But when the warts grow so big that they darken the man?s eyesight, or prevent him from speaking or using his hands and legs and the man decides to have the warts removed, it?s too late because these cancer cells have by that time spread throughout his body, and in a short time the man will die.



מראה שניה, מראה שניה, אמרי נא לי. מי? אני?



תרגמי תרגמי.

היהודים הם צרעת, ספחת. המקוללים להיות נודד נצחי בשל רצח אדוננו לפני אלפיים שנה. אין להם תקנה, חובה להסיר, לסלק, לפני שהסרטן מתפשט ותבוא עלינו כלייה.



"...And the traditions of anti-Semitism date back further than that. In the nineteenth century, the Jewish community of Bucovina, Romania - which had grown peacefully along with the province - was subjected to the Calimachi Code of 1816, in Iasi, Moldavia, which made it illegal for Jews to buy land. In Bucharest, in the same year, another discriminatory law, the Caragea Code stated that only Christians could own land, slaves and property. The Statute of the Jew was reduced to that of "Non-Christian foreigner." The law made anti-Semitism legal in the Romanian Provinces, and the Jewish Guild became a "separate nation with no rights"."



כליה. כליות. בבוץ. ארבע שעות. ילד בן שש.

הו ארצי מולדתי, איכה היית לכת שמיניקה שטן

שירה

אתמול בערב, בקפה תיאטרון הקאמרי, ראיתי את לאה גולדברג, שמעתי את אורנה פורת.



שתי נשים, כוהנות. כמו צל אני מלווה את האור הקורן מהן אל העולם, הקורן בשבילי לעולם.



אורנה פורת קראה וסיפרה ושרה, בקולה, בקולה של לאה גולדברג סיפרה ושרה.



לאה גולדברג כתבה וסיפרה ושרה, בקולה של אורנה פורת, בקולי, בקול היושבים מולה ליד השולחנות.



רק פעם אחת יחידה צלצל סלולרי של שכנה פזורת דעת.



אורנה פורת אפילו לא נפנתה, המשיכה במסע.



היא עולה על הבימה בחליפה שחורה, פרח אדום ביד ודף נייר.



מודיעה שודאי מדי פעם תשכח איזו מלה, אז הנה, הפסנתרן, הוא ילחש.



קוראה שיר על השואה ודמעות זולגות על לחייה, דמעות ממש.



קוראה שיר על כלימה ואשמה עכשיו, ואין ספק שהשיר הוא על כלימה ואשמה עכשיו.



צמאה ומגישים לה שוב ושוב את אותו בקבוקון קטן של מים מינרליים. שותה מתוך הבקבוקון המורם בראש נטוי מעט לאחור, בהנאה גדולה.



כאומרת, אתם רואים, כך הצמא של לאה גולדברג לנוכחות של אהבה.



לא היה איש באולם שלא עמד בתור, לאחר שעת החסד, כדי לומר לי מלות תודה.



בידיים עמוסות זרי פרחים קבלה, לגמה מאושרת את נוכחות האהבה.





אך לא היה כזר הפרחים הענק שהבאתי עם "מלחמה ושלום" משלונסקי בנעוריי, כפיצוי על הייסורים שייסר אותה בתיקוניו האינסופיים לתרגום..



האור של ביקוריה בספריית הפועלים.



צל האם החרישית שפותחת את הדלת, נוטלת מידי את דפי ההגהה והולכת בצעדים זהירים אל חדרה.



חוזרת אלי עם הדפים המותקנים.



בצל המאיר, נעוריי שיחקו בתופסת.

מה שלא זכרתי, לחש לי היום שעבר.

חידה

כל פעם שאני ניגשת לאתרי עיתונות ישראלית באינטרנט, פותחת עיתון, שומעת רדיו - קופצים לעיניים וממלאים את האוזן דיווחים על חקירות שרי ממשלה וחברי כנסת, האי האוסטרי של זה, חשבונות הבנק של משפחת ראש הממשלה, חדרים במלון לכל מצביעין, הראש מסתחרר, סף הסבל כל כך גבוה שהלב ממש גס בגסות המצטלמת. ואם לא די באלה, סתם כך, לשעבר אחד בונה בלי הנד עפעף בית מליונים, "ולמה, למה," אומרת ש. ידידתי, "למה הבית של שרון בירושלים המזרחית, עוד בית מליונים שעולה מליונים לשמור עליו, לי ולך, למדינה."

הלב גס בגסות המצטלמת.

אין זמן טוב מזה לחיפושים במקורות.



למזלי, קיבלתי מהעמותה לחקר מורשת משה שרת את היומנים שלו.

בא אדם, כותב יומן, ומסתלק. עכשיו לכי לדבר אתו, לשאול שאלות.

אולי בגלל זה כתב רש"י את הפירוש שלו, אולי בגלל זה נכתבו התלמוד וספר הזוהר.

אז באתי גם אני לתרום תרומה לויכוח הקולני הזה בין דורות.

יומן על יומן.

ולרבבות קוראי שחיכו לו בנשימה עצורה אני אומרת:

הנה זה בא. תודה על הסבלנות...



משה שרת פתח בכתיבת היומנים בשלהי 1953. התרחשויות רבות רוחשות שם כבר מן היום הראשון, גם אם לא אזכיר את קיביה - ואזכיר גם אזכיר - אבל מכולן משכה את עיני חידה.



חידה בלשית מי יודע.



הנפשות הפועלות:

משה שרת - שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל

ציפורה שרת - רעייתו

עזריאל קרליבך - עורך "מעריב"

וולטר איתן - מנכ"ל משרד החוץ



הזמן והמקום: שלושה ימים באוקטובר 1953, ביום השמיני לכתיבת היומן, מייד

לאחר פעולת קיבייה. בין לבין, בירושלים ובתל-אביב.



יום א' ה-18.10.1953

"... בתוך כל המרקחה... נמסר לי מכתב אישי מעזריאל קרליבך.

אדם מחונן וקשוח זה, שברק שכלו וכשרונו הוא בוהק קר של פלדה ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי והוא גומל עמדי תמיד חסדים.

והנה הוא כותב להזהירני,



שלאחד העיתונים נודע כי קיבלתי 14,000 ל"י דמי מפתח בעד דירתי הקודמת בירושלים. הדבר עומד להתפרסם ובוודאי ייטפלו לו גם עיתונים אחרים. עצתו לי אמונים להקדים הסברה לעניין, לבל יסולף.

האמת היא שקיבלנו רק 6,000 ל"י אבל גם זאת אמת, כי מלכתחילה סלדתי בכסף זה ואמרתי כמה פעמים לצפורה כי אני מסופק אם מותר או כדאי לנו להיהנות ממנו. לבסוף גבר אצלנו הרצון להקים לנו פעם אחת בחיים פינה משלנו לכל פורענות שלא תבוא, אשר תוכל לשמש שיכון גם בשביל ללה וגדעון לכשיחזרו." (מלימודים בארה"ב).



"כמעט גמרנו אומר להשלים את הקומה השניה מעל לבית סבא וסבתא" (הורי ציפורה שרת) "בחולון. ההיסוסים שככו במשך הימים והנה בא מכתבו של קרליבך ועוררם מחדש.

הסתגרתי בחדר עם וולטר, סיפרתי לו העניין כולו ושאלתי בעצתו. אמר, כי עניין דמי מפתח מנהג מקובל הנחשב לכשר בתכלית. ברור כי עמדי יקפידו בציבור כחוט השערה ומוטב לי כי לא יוכלו להטפל עלי בעניין כזה. אף על פי כן נדמה לו, כי אם אקדיש את הכסף לשיכון הבת אצא נקי, שכן לא נהניתי ממנו.

הקשבתי לעצה זו אך עדיין לא נחה דעתי."

הבנתם משהו? ממתי קבלת דמי-מפתח אסורה על שרי ממשלה?

משהו קרה שם, אבל מה?



שורות אחדות מאוחר יותר הוא כותב:

"...טילפנתי לציפורה... גוללתי לפניה מחדש בעיית אותו כסף. אמרתי, שמא מוטב לנו להקדישו לאיזו מטרה ולהפטר ממנו? כשם שבא לנו בהיסח הדעת, כך ילך מאתנו בהיסח הדעת ואז ישקוט מצפוננו.

אשר לאותה דירונת - כשם שלא הייתה כך לא תהיה, ו"אללה בפריג'הא!

ציפורה נענתה מייד לשיקולים והסכמנו כי תהרהר בדבר הלילה ומחר לכשתבוא לירושלים, נחליט."



מה זה "בהסח הדעת"? מישהו יכול להסביר לי מה הלך שם? מה, לא היה אז לשרים יועץ משפטי למצפונם?

הייתה וועדת ביקורת של המפלגה והיה קרליבך. שרת כותב להם דיווח, שאמור להשאיר את העניין להכרעתם. ומושך את המכתבים ברגע האחרון.



יום ב' 19.10.1953

"...כל הזמן הייתי נתון בהתרוצצות לגבי עצם העניין של כסף דמי המפתח. גברו בי ספקות. בלקיחת המכתבים חזרה ראיתי סימן כי אינני שלם בעומק הכרתי עם הטלת ההכרעה על אחרים וכאן הובהר לי פתאום סופית כאילו על פי הברקת קרן אור באפלה, כי אסור לי להנות מכסף זה.

מייד החלטתי לאיזו מטרה להקדישו - לתנועות הנוער החלוציות ול"שורת המתנדבים".



בצהריים הוא חוזר לביתו, דירת השרד, ואוכל צהריים עם רעייתו.



"...אמרתי לציפורה כי החלטתי לוותר על הכסף וחסל. עם ישראל מספק לנו כל צרכינו ברווחה - אנו נהנים מדירה מפוארת, ממכוניות, מבגדים ומאכלות בשפע, מנסיעות בחו"ל. לנו אסור לזכות מן ההפקר בממון שבא לנו בהיסח הדעת - למעשה, אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון.

ציפורה הסכימה בלב שלם אך בעיניים דומעות. לא קל היה להפרד מאותו חלום על דירה קטנה לנו לעצמנו בחולון."

זה מה שעשה:

"... שמאי הביא לפי בקשתי שניים מראשי "שורת המתנדבים". עוד קודם החלטתי לחלק את הכסף כך: 2,000 ל"י לתנועה המאוחדת, 2,000 ל"י לצופים, 1,000 ל"י לבני עקיבא, 1,000 ל"י ל"שורה", 100 לקניית ספרים בשבילי.

... אמרתי להם, כי נזדמן לרשותי סכום כסף פרטי שאני יכול להקדישו למטרות ציבוריות לפי ראות עיני... שמחו מאד ויצאו טובי לב."



החקירה. מערכה ראשונה



יעקב שרת, אתה יכול להסביר לי מה הסיפור עם דמי המפתח? מה היה שם?
תשמעי, הורי גרו בדירה שכורה.

בירושלים. גרו בדירה שכורה. לא דירה שלהם.

זאת אומרת, בדמי מפתח?

כנראה. כן.

כאשר הם יצאו מהדירה בגלל שאבי קיבל דירת שרד, אז הגיעו לו דמי מפתח. כמו שהיה מקובל אז.

גם כיום.

אבל, הוא לא רצה לההנות מדמי המפתח האלה. הוא לא הרגיש שזה מגיע לו.

אני לא מבינה, הרי כשהוא קנה את הדירה הזאת בדמי מפתח...

הוא לא קנה. זאת הייתה דירה שכורה.

כששוכרים דירה בדמי מפתח, נותנים איזשהו תשלום.

אני באמת לא יודע. זה לא נהיר לי העניין הזה.

עצם העובדה שהוא מכר אותה, מראה שהייתה לו איזו בעלות שם.

עד כמה שאני יודע, לא הייתה שום בעלות. הייתה דירה שכורה במשך הרבה מאד שנים, במשך הרבה מאד שנים, ובאמת עכשיו שאת אומרת את זה, השאלה היא באמת מדוע מגיע לו דמי מפתח.



עובדה שהגיע לו. לא יודע מדוע. אולי בשעתו שילמו.

אחרת לא היה מגיע לו.

אז יכול להיות שהוא שילם סכום קטן, בזמנים קדמוניות. ועכשיו כרגע... הוא לא הרגיש שמגיע לו הכסף הזה באופן אישי. הוא לא רצה להתלכלך בזה, משום מה.

אני לא מבינה למה זה "להתלכלך". זה שלו, לא?

אני לא יכול להגיד לך. אני יכול לבדוק את זה עם אחותי. אולי היא זוכרת משהו. העובדה היא שהוא לא הרגיש שזה מגיע לו. מדוע? יותר מזה אני לא יכול להגיד לך.

.היה שם איזה סיפור שהעורך של מעריב אמר לו שעלו על זה, ורוצים לכתוב...

כן. אינני יודע מה בדיוק היה. אני לא יכול להגיד לך. אני גם לא הייתי בארץ אז. גם לא זוכר שום דבר.

זה נראה לי כל כך נורמלי שאדם יש לו זכויות ברכוש, הוא מוכר אותן - והכסף שלו.

כן, אבל עובדה היא -- אני לא יכול להתווכח עם העובדות. הוא לא חש בנוח בדבר הזה.

אני חושב שב"מעריב" אמרו לו שמרננים אחריו.

זאת אומרת שאלה היו הנורמות אז, שעל דבר כזה מרננים?אני לא יודע מה לומר לך.

אני אשאל את אחותי, אולי היא יודעת משהו על זה.

לגבי הדירה, מה היה הגודל שלה?

הדירה הייתה גדולה, יחסית למה שנחשב בימים ההם, אפילו גדולה מאד. הייתה חיבור של שתי דירות. והיו שמה שלושה חדרי שינה, חדר עבודה, חדר אוכל מיוחד- חדר אוכל ממש, בנוסף למטבח, כן? וחדר אורחים גדול.

מפני שהבית הזה תפקד כל הזמן, כל הזמן המון אישים ביקרו בבית, אם לארוחות ערב ולאכול צהריים, אם מחוץ- לארץ, מן הארץ, פקידים בריטייים, אחרים, זרים, עיתונאים, כל הזמן הבית עבד. זה היה בית שכל הזמן טיפל באנשים ואירח אותם. אז מבחינה זאת - זו היתה דירה גדולה

ואז הוא עבד בסוכנות?

כן. בתקופה ההיא.

מה היה התפקיד שלו?

הוא היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, מין שר-החוץ של הישוב. והתפקיד שלו חייב אותו לארח הרבה מאד.

הדירה עמדה ברחוב רד"ק 5. כן, ברד"ק 5. ברחביה.

ואתם גרתם שם?

אנחנו גרנו. כן.

באיזה שנים זה היה?

אני חושב בשלושים שש, בשנת שלושים ושש או שבע הדירה נשכרה.

איפה גרתם לפני זה?

גרנו בבית אחר ברחביה, יותר קטן. אבל כשאבי נכנס לתפקיד מנהל המחלקה - לפני זה הוא היה עוזרו של ארלוזורוב, שהיה מנהל המחלקה - כשארלוזורוב נרצח, ואבי ירש את תפקידו, אז הוא היה צריך דירה יותר גדולה ואז עברנו מהדירה הקטנה יותר לדירה יותר גדולה שאיפשרה את כל ה...

והקודמת גם הייתה בשכירות?

כן. שם לא היה עניין של דמי מפתח, לפי דעתי. אבל באמת הייתי ילד, אני לא זוכר.

הדירה נשכרה ב-1937. בכל אופן אנחנו לא ידענו מה היה העניין ומדוע איימו על שרת ברינונים.



החקירה. מערכה שנייה



הלכתי מאתר לאתר, רשמתי במנועי החיפוש "דמי-מפתח" - אבל אתרי המשפטנים לא יענו לך בחינם.

בכל זאת - מוזר. הרי דמי מפתח הם דבר רגיל לחלוטין בעולמנו.

אז למה עשו מזה כזה עניין אצל שרת? מה היה שם?



למה "מן ההפקר"? למה "בהיסח הדעת" ו"אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון."?

יחי האינטרנט. מצאתי.



פתרון החידה.



בתקופת מלחמת העולם השניה החליט המנדט הבריטי להקפיא את שכר הדירה על פי "פקודת הגבלת שכר דירה 1940".

לאחר מלחמת העולם השניה ועם קום המדינה, הותרה הבנייה, אבל העלייה הקפיצה את הביקוש לדירות בשכירות. אט אט התפתח "שוק" של החלפת דיירים שגרו בשכירות על פי אותה פקודת חוק שנשארה בתוקפה. תופעה זו, של "דמי-מפתח", לא עוגנה תחילה בחקיקה אלא בוצעה וולונטרית, בהסכמה בין הדייר לבין בעל הנכס.

העיקרון: בעל הנכס מקבל חלק יחסי מסכום הכסף אותו מקבל הדייר-היוצא מהדייר-החדש הנכנס, תמורת הסכמתו של בעל הדירה לחילופי השוכרים.



מי הביא לשיטה? ברור שלבעלי הדירות לא הייתה ברירה. שכר הדירה היה מוקפא והנה כאן נזדמן פתח להכנסה. לעומתם, הדיירים שנכנסו בשכירות קודם ל-1940 זכו בעצם מן ההפקר - גם הוקפא להם שכר הדירה וגם היו לבעלי זכויות ששוות כסף רב.

משפחת שרת, כאמור, שכרה את הדירה הכפולה ב-1937. שלש שנים לפני הקפאת שכר הדירה, לפני בוא השיטה דנן לעולם.

ב-1953, כאשר קיבלו תמורת זכויותיהם בדירה תשלום דמי-מפתח, חוק הגנת הדייר עדיין לא נחקק, אבל הנוהג של תשלום דמי מפתח היה כבר קיים ומבוסס.

כך עשו כולם.



ממשה שרת ציפו ליותר, וכך ציפה ממנו מצפונו.



כיום הלא שר וגם ח"כ יצחק: למה לא עשית כמונו אנו במקרים לא כל כך קלים - למה לא רשמת על שם הילדים? יצאת פרייער, משה שרת, בענק.



11.10.1953

"... ב-4 באוקטובר עקרנו מרד"ק 5 " (בשכונת רחביה בירושלים), "דירה שישבנו בה למעלה מט"ו שנים ושנתקפלה בה יריעת חיים שלמה ופרשה היסטורית ממושכת: מרבית שנות מאורעות הדמים, כל תקופת מלחמת-העולם השניה, ימי לטרון והמאבק.

יצאנו ממנה ב-1947 לניו-יורק וחזרנו אליה רק לאחר פריקת המצור.

בדירה זו גדלו כל שלושת הילדים, בה חגונו בר-מצווה של הנערים, מתוכה נסענו ללוויות של דב ורבקה ושל אליהו - אך מה בצע בציון המאורעות - מי ימנה ומי יחייה מחדש את כל הנוראות והגדולות שעברו עלינו באותה דירה, שכתליה ספוגי זכרונות וחללי חדריה דחוסי חוויות."



אחרית דבר.



מה קרה למשה שרת כשיצא מהממשלה?

הוא היה למעשה חסר קורת גג.

דאגו לו לדירה.

בשנת 1956.

בן כמה היה אז?

בן ששים.

Sauvage

לפני משהו כמו שלושים שנה ראיתי סרט שרק את שמו שכחתי.

סרט מאוייר. בדיוני.

העתיד המתואר בו נראה אז כמשהו לקוח מהסרטים.



בסרט יש מעמד של שליטים.



כל חייהם הם יושבים דמומים, אפילו ריס לא מזיזים, לראשיהם מעין הילה כחולה והיא הכוח שבו הם שולטים ומנהלים את ממלכתם.

לצידם יש מעמד המשועבדים. אלה עובדים בכל עבודה מצוייה ומשרתים את האדונים.



לא זכור לי אם היו גם דמויות נשיות בין השליטים, או שבכלל הדמויות היו א-מיניות.



לכל אחד ואחת מהמשועבדים יש קולר מרותק סביב הצוואר, כחלחל מנצנץ, דרכו מוזרמות בלא מלים פקודות האדונים. מיוסרים, שכחו איך היו החיים לפני הקולר. מרוכזים בד, יש שם לסרט: "הכוכב הפראי". נוצר בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

בדיוק את מקום המצאו של העבד - כך שאיש לא יכול להימלט.



אבל בדרך שלא זכורה לי יש גם מעמד שלישי - חבורה של מתמרדים, שברחו אל היערות וההרים וחיים את חייהם בחופש גמור, לאחר שהצליחו להסיר מעצמם את הקולר.

שם כמדומני כן יש נשים.

טוב, נשים מאז ומתמיד העדיפו חופש...



בשנים האחרונות קשה במיוחד לשכוח את הסרט.

"המצב" הוא כמובן המחשה של ממש, אבל מה שבנוסף מכניס אותי ישר לעולם הסרט הוא מראה שגם אליו התרגלנו בהשלמה:

אנשים הולכים עם הטלפון הסלולרי רתוק ליד.

כלומר, כמעט כולם.

כי, "ככה יכולים למצוא אותי תמיד."



אולי כך פיתו את המשועבדים לעטות את הקולר שננעל על צוואריהם.



אני חופשיה מסלולרי - אבל רק למראית עין. לאן שלא אלך, הם מוצאים אותי, בעלי המכשירים.

זה מתחיל בצלצול.



"מה העניינים?"

אני באוטובוס. עוד שתי תחנות אני מגיע."

וכן הלאה עד גמר הנסיעה...

"יאללה ביי."

"מה העניינים?"

"את חושבת שהוא/היא עזב/ה אותה/אותו לגמרי?"

וכן הלאה מתל-אביב עד אשדוד.

"יאללה ביי."

בארצות הברית אוסרים את השימוש בסלולרי ברכבות.

בארץ, בנסיעה מזדמנת דרומה, עצמתי עיניים לנוח ולא ידעתי איפה אני, אולי במרכזיית טלפונים ישנה עם מאות טלפניות- במשרדים של חברת-טלמרקטינג, התמיכה הטכנית של השרת שלי

אחרי כל אלה מה רבתה שמחתי הקלנדסטינית כאשר מצאתי באינטרנט שיש חיסון: מכשיר שמונע שימוש בסלולרי.



ראו הוזהרתם!

המכשיר מוצע למעמד השליט - בהפוך על הפוך: כדי למנוע שימוש בו בשעות העבודה. במסעדות. באולמי קונצרטים והצגות.



ועם קריצה מוצע מכשיר חדש חדיש, קטן כמו סלולרי: להחזיק בכיס ולהפעיל אותו משם. איש לא ידע.

באנגליה זה לא חוקי.

אני מניחה שבארץ שימוש בו ייחשב כעבירה פלילית עליה משלמים במאסר של חמש תקופות חיים לפחות.

אבל יש קונים. בארצות הברית, ארץ החופש, זה כנראה חוקי.

שערו בנפשכם. בטווח של כמאה מטר יש הפרעות שמונעות בכלל קשר.

תעלול אכזרי או קריאה למרד?

אני מתחילה לשכוח איך היו החיים לפני רעשי הסלולרי, דואר הזבל, הטרולים...

Literary Lottery

בתרועה רבה קמה לפני שנים אחדות קרן של הגביר הגדול ביותר בישראל, מפעל הפיס: קרן ספיר לספרות. פרס חשוב, שכן במקומותינו, סופר או סופרת המקבלים פרס כספי גבוה - ראוי לקנות את ספריהם.

מיהו הגביר המסתורי, ממי הוא ירש את הכספים?

מן הציבור. כרגיל.

מדינה מתוקנת. על כן יש תקנון.



לקרן.



כיוון שבעל הבית חזק במספרים, הרי שתקנון הקרן נשמע כמו תקנון מפעל הפיס - תאריך אחרון, כמות וכימות ומישהו ששולף את המספרים המועמדים מתוך הכדור המתגלגל.



מה אומר התקנון הנאור?



הפרס ניתן אמנם לסופר/ת (רק מאתיים אלף ש"ח), אבל לא הסופר/ת רשאי/ת להגיש את היצירה האישית למועמדות.



לכך מורשים המו"לים בלבד ואף זאת בתנאי שהם באמת מו"לים ולא מתחזים - משמע: פעילים מזה שנתיים והוציאו לאור לפחות שלושה ספרים בלא פחות מחמש מאות עותקים כל אחד.



מה היו השיקולים שעמדו בפני חבר מתקני התקנון? מדוע העדיפו לטרוק את שערי הפרס בפני סופרים וסופרות ובחרו להעניק את כל הכוח והעוצמה בידי בעלי הכוח והעוצמה - ההוצאות לאור?



האם השיקול היה כספי - לחסוך למפעל הפיס את הכספים שהיו נדרשים כדי לשלם למיון נרחב יותר?



האם השיקול היה של נוחות - שלא לעורר עוינות כלל הכותבים ולהטות אותה אל המו"לים, שבפניהם הסופרים לא יהינו להתלונן בקול רם?



האם השיקול היה ערכי - שלא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של סופרים, הם ממש לא אובייקטיבים, וגם, רחמנא ליצלן, צריכים לאפוטרופוס שיחשוב במקומם?



האם השיקול היה מעשי - שניתן לסמוך רק על שיקול הדעת של המו"לים, הם תמיד יהיו אובייקטיביים לעילא ומחשבתם כמחשבת זאוס לטוהרה?



לא צדקו מתקני התקנון הדרקוני, ועוול נורא הם גורמים לסופרים, בלעדיהם לא המו"לים ולא מתקני התקנון היו זוכים בכבוד שבמקומו מונח, לטוב ולרע.



ההיסטוריה של הספרות העולמית והעברית יודעת מקרים אין ספור של יוצרים איכותיים שנאלצו להוציא את ספריהם בהוצאה עצמית - לאחר שנדחו על ידי הוצאות לאור שבלי רבי מכר אין להן כדי קיום, או שהוצעו להם תנאים משפילים: מרגרט אטווד הקנדית הנודעת, יהודה עמיחי, פנחס שדה שורת המתנדבים ארוכה -השורה ארוכה ומתארכת במיוחד בימים אלה כאשר ספרים היו למוצרי צריכה, ושם התואר "קליל" ,בפי המוכרים והקונים וכותבי הביקורות, מכבס את שם התואר האמיתי - פטפוט ודברי הבל.



פרס ספיר הגדיר בתקנון את מטרתו: "לעודד קריאה".



מחברי התקנון, במנעולים הכבדים שהתקינו על הכניסה למועמדות, לא רק לפרס - לעצם הגשת המועמדות לו - השאירו ברוב ליברליות את הקריאה בלתי מוגבלת, ואילו את העידוד הגבילו לגטו של ההוצאות לאור.

מחתרת הספרות מדוכאת ביד רמה...

והיצירה החופשית?

שתהיה חופשית, אבל לא בדור הנאחזים במחסומים ובחומת הבטחון שבמחוזותינו.

**********************************************************************************



הארה:



הוצאת חודנה נוסדה לפני שנה ותשעה חודשים בלבד. אי-לכך חסרים לה שלושה חודשים כדי לעמוד בתנאי התקנון.



בתקופה זו יצאו בהוצאת חודנה שני ספרים בלבד: "סודות" ו"נופי הנפש" ולא שלושה כמצוות התקנון המציב כמות כסייג לאיכות. אי-לכך רגליה לא מתאימות בגודלן לכניסה אל פנים פנימו של הארמון הנחשק.

"The Fifth Column"

"מה שלומך? איך הילדים? איך הבריאות? איך מזג האוויר בגליל?"



"קר מאד."



"איך מוחמד?"



"ברוך השם, יש לו פרנסה טובה. אבל עובד קשה. הרבה בנסיעות."



"טוב, הוא צעיר, יש לו כוח."



"אבל קרה לו משהו, קורינה.



לפני שנה.



נסע עם הסחורה שהוא מחלק לירושלים ופתאום מצא את עצמו ברמאללה. היה חושך ושאל, איך אני נוסע מפה לירושלים. הראו לו. נסע, ופתאום מחסום. זה היה ליד התנחלות. עצרו אותו, שיוציא הכל מהמשאית, לבד. היה גשם. בעטו בו, היכו אותו ארבע שעות. המשטרה שם. ואמר להם, אני ישראלי, אני עובד בשביל הפולני מתל-אביב. קחו, תתקשרו אליו.



לא רצו. כל הזמן בעטו בו, היכו אותו, חזר במצב נורא.



אמרו לו, תגיד תודה שלא ירינו בך מרחוק.



חזר במצב נורא."



"הגשתם תלונה?"



"למי? את יודעת, שאלתי אותו אתמול שוב אם הוא נזהר עכשיו. אמר, אל תזכירי לי, אימא. אני לא רוצה לזכור."

On Men as Victimes (satire)

נאמר, יש לך סוס, והוא בורח ואת צריכה לחזור ולחפש אותו ולשדל שלא יברח, במקל ובגזר ובכל מה שנופל ליד.

כל מה שנופל ליד?

עד כמה תרחיקי?

הלא מדובר ברכוש, לא תרצי לאבד.

אבל אם תדעי שהסוס מסרב לחזור אל האורווה ואל הקש שאת מאכילה אותו, מה תעשי?

תדרשי פיצוי כספי?

שלא תעזי. בית המשפט עוד עלול לחייב אותך על כך שהסוס במצב רע, שהתעללת בו ומיררת את חייו, רחמנא ליצלן, כאילו הוא יצור חי ולא רכוש סתם.



מה תעשי?

דילמה.

בסופו של דבר, לאחר שכל השידולים וההבטחות לא הועילו והסוס שם רועה חופשי, מתקבל על הדעת - ואף אישה לא תשפוט אותך על כך - שפשוט תארגני לך רובה, או אקדח, או סכין, מכל הבא ליד - ותהרגי את הסוס שאינך יכולה יותר לחרוש בו ולרכב עליו להנאתך.

ככה ייעשה לרכוש אבוד.

באיבחת סכין הוכחת לעצמך ולעולם שיקרה מה שיקרה - את בעלת הדבר.



או, נגיד - ספר.

ראית בחנות. קנית. את בעלת הספר בדין ועם קבלה.

משהו על אונס ורצח שיטתי של גברים בידי נשים מזה אלפי שנים, והכל "בגלל שהגבר בתרבות שלנו נחשב לרכוש האישה ועל רכוש חובה לשמור אם הוא שלך; ואם אינו שלך, ואת בוייטנם או בסרביה ודומותיהן - חובה עלייך לאנוס ולרצוח ולהשחית את הגברים-רכושן פיזית ונפשית. זה בתרבות ובהיסטוריה. חובה לשנות."

Brownmiller אחד כתב. גם כן ספר!

מה תעשי?

זכותך, אדונית יקרה, לזרוק לאשפה, להבעיר בו מדורה. זכותך.



את בעלת הספר.

אפילו שהספר צייתן ומוכן לשבת בשקט על המדף.

את יודעת עמוק בלבך שהוא מסוכן, מרגיז, מעורר בך רוע, הופך אותך לאלימה.

אין ברירה אלא לחסל.

ואפילו אם הספר לא שלך, והוא ספר טוב. עוד יותר אפילו.

למה שאחרים ייהנו ממנו? לא יהיה כדבר הזה במקומותינו, במוסכמותינו, במורשת ההיסטורית.

או נגיד גבר. איש.

זה באמת בימינו ירד לגמרי מהפסים, כבר לא יודע את מקומו.

שוכח שאת בעלתו.

והלא כתוב בתנ"ך, ובחוק הביטוח הלאומי ובכל עיתון ואתר, עד היום ולעולמי עד:

"האיש שלה."

"בעלתו".



א. כמות שהופכת לאיכות.



תפוז: 14 פעמים מוצא האתר החמוץ לנכון לציין את המלה "בעלתו", שלא נשכח.

כאילו שאפשר לשכוח.

נענע: 11 פעמים "בעלת", "בעלתו". בתוך פחות מחמש פסקאות.

הארץ: 11 פעמים "בעלתו". מתוכן, יצויין לרעת הנלבבים, פעם אחת נרשם "בעלתו-בנפרד".

מאידך, זה דווקא יפה. מדגיש את חומרת המצב. איך אפשר להיות בעלת רכוש ובנפרד ממנו. הרי זה מטריף את הדעת!

מעריב: 8 פעמים "בעלתו." בתוך שלש פסקאות. לא רע.

ערוץ 1 - מבט לחדשות: 7 פעמים "בעלתו". בתוך שורות אחדות.

Ynet: פעמים 5 "בעלתו".

מוזר, דווקא זה העיתון להמונים כותב איזה שש פעמים "האישה". מה, לא יכלו לכתוב, 'תושבת נתניה ירתה באיש-שלה'? תכף יתחילו להאשים את כל הנשים! לגברים יש לפחות חמישים אחוז אחריות לאלימות! לוקח 2 לטנגו! אז היא שלפה ראשונה. כל הכבוד לה!



לכי תדעי, או שאתר Yten משחק אותה "נאור" או שפשוט לא מכבירים שם במובן מאליו.



ב. תיאור המעשה.



כולם מסכימים:

"מת מפצעיו האיש שנורה בידי בעלתו."

"נפצע אנושות מירי בעלתו."

"המתינה לו בנימוס ליד דלת ביתו."

ארגוני הגברים ודאי יקימו צעקה ויטענו להד"ם. "נרצח!"

אז מה. הכלבים נובחים ושיירת הנשים עוברת.



ג. הסיבה.



הארץ: בין השניים התפתח ריב, בעקבותיו יצא האיש מהדירה אל הכניסה לבנין ואז ירתה בו הבעלה.

תפוז: ככל הנראה רצתה הבעלה להשיב אליה את האיש-שלה. ירתה לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.

נענע: הבעלה ירתה באיש לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.

מעריב: הגבר סרב לחזור, הבעלה ירתה בו והרגה אותו.

Ynet: לאחר שליוותה אותו (באבירות) אל ביתו, פרץ ביניהם ויכוח שבסופו ירתה בו ונמלטה. (העיתון לא מפרט מה היה קודם - הירייה, או סוף הוויכוח).



אדונית יקרה, אין לך מה לחשוש. כל החיים לפנייך.

Each man's death diminishes me/ John Donne

אתמול ראיתי את ורוניקה גארין.



אמנם יש סרט בשם זה, אבל אני לא יכולה להגיד, ראיתי את הסרט "ורוניקה גארין".

זהו סרט על אומץ. על כוחו של היחיד, במקרה זה של אישה אחת, להביא לשינוי. על כוחה של גדלות הנפש.



ורוניקה גארין, לא המלט,

ראתה שמשהו רקוב במדינה שלה, וכתבה ותחקרה ופרסמה מדי שבוע כתבות שקראו לממשלה ולאזרחי המדינה לא לעמוד מנגד.

האם גם אצלנו יש עיתונאים כאלה?

יש, יש פה ושם אפילו בימים אלה בהם עיתונאים הפכו לש.ג. של הממשלה.

וכמו ששם התאגדו ההורים להלחם בנגע הסמים שפגע בילדיהם, כך גם אצלנו יש הורים ולא רק הורים, רבים הארגונים, שיוצאים נגד ודורשים שינוי, וזוכים לביקורת עברית חריפה. אז ורוניקה גארין היקרה, יהיה זכרך ברוך, בהשראתך כתבתי אף אני -



ביקורת חריפה על המבקרים החריפים

מבקרים חריפים יקרים:

או שאתם נגד הכיבוש או שאתם בעדו. השיטה של להיות קצת-בהריון לא עובדת כאן, כי היא כן מולידה - אסון אחר אסון.

31 הלוחמים מסיירת מטכ"ל אומרים את מה שכל המבקרים החריפים חושבים ולא מוצאים אומץ לומר בפה מלא.



למה?



למה הפיצול הרוחני הזה בין פוליטיקאים שמדברים בהכללות חלקלקות ולבין צעירים, של כלל האזרחים והאזרחיות, שנדרשים לשלם בחייהם, במצפונם, באמת שלהם?



אולי מפני שאם הפוליטיקאים יאמרו את מה שהם חושבים - הם עלולים לאבד את הפר הקדוש ששמו "קונצנזוס" ז"ל, ומאידך אם הלוחמים לא יאמרו את מה שהם אכן חושבים, הם עלולים לאבד משהו לא פחות יקר-ערך - חייהם במקרה ה"קל", מצפונם ויושרם במקרה הנורא?

מי הם יוצאי סיירת-מטכ"ל שיצאו נגד יוזמת המחאה?

מלבדי, ששמי משום מה נפקד שם, הנה הם שורה לא כל כך ארוכה:



אהוד ברק:

נכבדי, מה זה הלשון הזו, "חזרו בכם מיד!"?

אמנם אינך ראש ממשלה, אבל גם השרות כרמטכ"ל מאחורי גבך.

בלשון אזרחית החוקים הפוכים - האזרח הוא שמחלק "פקודות" לפוליטיקאים ולא רק ביום הבחירות. גם ביתר ימות ארבעת השנים יש זכות לחיות בכבוד וביושר, ובדיעה צלולה.



אז אנא ממך, תשכח מה"מיד!" לפחות בגלל שזה לא יביא לך קולות לא בצבא ולא בעם כולו. אזרחים אוהבים שידברו אליהם בדרך ארץ.

לאזרחים חושבים מגיע על אחת כמה וכמה ובמיוחד, שינהגו בהם בכבוד.



הם קול המצפון שלנו, שמסומם יום יום בבהלה חדשה.



ח"כ מתן וילנאי (עבודה): נכבדי, ההפך מסרבנות הוא הסכמה.



אפילו גברים לא יכולים להיות רק קצת-בהריון - או שמסרבים לכיבוש, או שמסכימים עמו.

בעוד שלי יש כביכול את הלוקסוס לשתוק בגינה האחורית של ביתי, לחיילים אפילו מעדנות אלה לא ניתנים. הם שם, יום יום ושעה שעה. בשבילם הכיבוש אינו תוכנית טלוויזיה שניתן לזפזף אל אחרת כשזו לא נראית לך. ביושר אתה אומר, "מדובר בתופעה הנובעת מתחושת חוסר התכלית של מדיניות הממשלה."

אם אתה מזהה תופעה ואת מקורותיה, מה חסר אם לא מסקנה אמיצה?

לחכות ארבע שנים עד לתצלום-הבא-עם-הכבשים והבטחון שיותר מכמה מאות אנשים מדי שנה לא ייהרגו לא כאן ולא שם?

שים לב. שימו לב. אנחנו לא רק מרגישים חוסר תכלית. אנחנו -- אני בכל אופן, קצרת רוח.

נמאס בתכלית מיאוס לראות יום אחר יום ושעה אחר שעה איך הנהגה פוליטית מפנה גב בקריצה לפתרון מדיני ובה בעת דוחפת בגבם דור אחר דור של צעירים, כמו הם כבשים וגורלם נחרץ כי אין ברירה. העולם כולו נגדנו. ואולי, ואולי מחר, אם ירצה השם, נפקח עיניים ונגלה שהארץ ניתנה רק לנו והיא ריקה מ"אחרים".

פשוט נמאס.



אני מצדיעה למסרבים לשרת כיבוש. הם מחזירים לי את המדינה כפי שאני חולמת אותה, ואפשרית.



ח"כ אופיר פינס-פז וח"כיוסי שריד,

"מתנגדים לסרבנות באופן עקרוני".

מצטערת, אבל לי זה נשמע יותר כמו מתנגדים-לעקרונות-באופן-סרבני.

באמירה הזאת, איך תשמרו בידיכם את הזכות לדבר על עקרונות? הנה קמו 13 איש שמתנגדים לכיבוש לא רק באופן עקרוני אלא בחלבם ובדמם. שאומרים לנו בדוגמה ובמופת שהכיבוש אינו רק עניין עקרוני אלא עניין אישי.

רבותיי, הפוליטי הוא אישי והאישי הוא פוליטי. תרדו ממגדל התצפית המלנכולי. אם אין לכם האומץ לחבק את האמיצים לפחות הצניעו לכת. הם לא מסרבים למדינה, לא מסרבים לצה"ל - מסרבים לכיבוש, לדיכוי, "להשחתת צלם האנוש שבנו," כדבריהם.

דובר צה"ל פוסק:

"חמור שאנשי מילואים משתמשים בעברם הצבאי ובשם היחידה שלהם לצורך ביטוי דעותיהם הפוליטיות."

לכך, כבוד דובר צה"ל יש עצה: ייאסר "מיד!" על כל יוצא צבא, למעט טוראים ורבי טוראים, וטוב, נניח גם כמה סמלים - ייאסר עליהם בפקודה ובחוק, השימוש בתואר "(מיל)" ואזכור הדרגה והיחידה.

נראה מה יעשו אז אלופים ורבי אלופים (מיל) הרצים לפוליטיקה וכלל לא מנשקים את הבוחר מבעד למטפחת צנועה. מה יעשו אז נבחרינו שכל מאמציהם להסתיר את עברם הצבאי לא עוזרים ואיך שהוא זה משתרבב להם במסע בחירות כמו גם בביקורת-החריפה דנן?



בניגוד למגיבים שכבודם במקומם מונח, ולו היו מצטרפים בעיניים מצועפות למכתב ה-13, צה"ל לא היה מדיחם משירות פעיל ביחידה, כי למיטב ידיעתי הם לא משרתים בה זה מכבר - 13 לוחמי הסיירת אינם לשעבר וחתימתם אכן עשויה להביא להדחתם מן היחידה.כבוד שר האוצר, שמצטייר כמי שמחלק פקודות לכל החלכאים במדינה, דורש ציות עיוור למעשיו שכידוע, אינם מונעים כלל על ידי דעותיו ושאיפותיו הפוליטיות.

"אם אנשים יקבעו את שירותם הצבאי לפי דעותיהם הפוליטיות מימין ומשמאל, לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."

אדוני, אתה חבר בממשלה יצירתית כמוך אף היא, שיודעת להמציא עוד הרבה דרכים שמובילות לכך ש"לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."

הקשב, הקשב נא. יש כאן קול אוטנטי של מחאה. אולי יש בדל משהו שלא לגמרי-לגמרי ראוי להערצה בהתנהלות המדינה? אולי יש עוד דרך להציל לנו את הצבא ואת המדינה מלבד דרך סתימת הפיות?

הביטחון העצמי שלכם שמבטן אתכם אל הפר הקדוש ז"ל, הוא שמכניס מורא בלב, לא מכתב המחאה.

עם זאת לזכותכם, לזכותי כשותפה-בפקודה, ייאמר דבר אחד: הצלחנו לעצור את הזמן, ולא לשמונה ימים בלבד. לנס חנוכה בסדר גודל כזה לא יכולתי לייחל אפילו בחלומותיי.

My visits to Nowhere

לפעמים החלום נשאר לרגע, עם ההתעוררות.

רוב הזמן הוא נעלם לי בין האצבעות. במקומו מופיע זיכרון. יש לי חשד שהוא תוצר מיגרני של החלום הנעלם. או הפתרון לו.

הבוקר, עם קימה, הודיעו לי ברדיו על זינוק במניות הישראליות.



רק קמתי בא אליי זכר נסיעה שנסעתי, עם חבורה קטנה, מירושלים לרמאללה. לפני כשמונה שנים.

במכונית נהג אחד היועצים של ענן קופי, האיש אשר על האו"ם, אזרח ארצות הברית ממוצא ערבי. איש צעיר שזה היה לו הביקור הראשון בארץ.

הייתה גם עתידל, היא וחברה שלה מן הגליל. ובחור ישראלי, מוסלמי, שישב ליד הנהג הנכבד.

עתידל, מורה ילידת עכו, בת לאם מצריה שבאה לביקור בארץ ונתקעה במלחמת השחרור ולאב פליט מאחד הכפרים שנהרסו --



כשהוזמנתי לכנס בינלאומי בירושלים, הצעתי לעתידל להצטרף אליי, והיא צרפה אליה ידידה.

נסענו עם ערב וחזרנו בשעת לילה מאוחרת. היה חשוך מאד. שום פנסים לצידי הדרך.



ואנחנו נוסעים ברכב שכור עם לוחית זיהוי ישראלית. אבדנו בין הכבישים הרעועים.



כשקרבה אלינו מכונית, הגבירו אצלנו את קול המוסיקה הערבית שהתנגנה ברדיו.

כשהגענו לאיזה כביש ודרך וראינו מחסום ואיתותי "עצור!", כשגחן אלינו חייל נער, היה ברור שאני זו שצריכה לדבר, כדי שישמעו מבטא בלונדיני.

שלחו אותנו לדרכנו.



שאל היועץ את היושב לידו, "מה היא אמרה לחייל?"

ואמרו לו, "אני מקווה שלא תצטרך להשאר כאן עוד הרבה זמן."



הזכרון הזה, מיגרני כפי שברור לכל עין, גילגל בעקבותיו עוד כמה נסיעות. באמת בכל שלושים ושש שנות הכיבוש לא דרכה רגלי בשטחים יותר מפעמים ספורות.



אחת מהן, נשארו ממנה פני פלסטינאים עומדים במרפסות בתיהם לאורך כל הדרך ומנופפים לנו לשלום

היינו שיירה של "שלום עכשיו".



באותו כנס הייתה נסיעה נוספת, של כל המשתתפים, לבית לחם.

הגענו לאיזה קיוסק גדול עם סככה ושולחנות ערוכים תחתיה. כמו הובאנו לנוואדה, ארצות הברית, בתוך סרט הוליבודי.



לאחר הכיבוד באה נסיעה למבנה חסר פנים

בחצר היבשה, מתחת לעץ בודד, סידרו כסאות במעגל ורג'וב ג'יבריל דיבר בערבית עם תרגום פה ושם.



היה זמן לכרות אוזן לקולות הבניין הגונח, מואס בייעוד שהועידו לו.



בבית לחם, דומה היה שאין דבר מלבד הקיוסק, ואותו בניין שהממשל הצבאי הישראלי העביר אז לידי הרשות הפלסטינית.

אני ממעטת ללכת למקומות שאי אפשר לצאת מהם לפי בחירה. סבלתי בשקט. יחסית, הלא הייתי ברת מזל.



ולאחרונה, רק לפני שבע שנים - -



באה הנסיעה עם חאללה, לבית המשפחה ברמאללה. היא תרגמה לי לאנגלית את דברי אמה, המשוררת אניסה דרוויש.



כתבתי על כך ב"נופי הנפש".



לפני זמן מה, בטלפון, חזרתי להזמין אליי את אניסה, שתנוח מעט מן הגיהנם. אבל היא חולה וגם מטופלת בבן עם בעיה, לא יכולה לעזוב אותו ולא יכולה להסתכן בדרכים החסומות. ו"לא, לא, לא! את לא יכולה לבוא עכשיו. מסוכן."

"טוב," אמרתי, "אבוא בשבוע הבא

3 dialogues

דיאלוג בפורום הבלוגים של Ynet:



"שרלוק הולמס": יש לי שאלה.

קורינה: ומהי?

ציפי: לפי כינוי האי-מייל, נראה לי שנצטרך להסתפק ברמז...

קורינה: תארי לך פורום שבו כולם רק שואלים. כמו להיות אלוהים ביום

כיפור. מאידך, בארצנו שבה לכולם יש תשובות, רק תשובות, פורום

כזה עשוי להיות שינוי מרענן.

ציפי: ב"מטה ההנהלה" ודאי יגידו שזה רק פורום נטול רייטינג.

קורינה: אכן, את צודקת, גם אני בלכתי אתמול בלילה לאורך רחוב אבן גבירול

נעול תחנות האוטובוסים, במו עיניי ראיתי איך בארצנו הולך וקטן

הרייטינג של שואלי השאלות.



דיאלוג בפורום פנימי:



אני: כאן את יכולה לספר את כל הסיפור.

קורינה: תני לישון. גם כך לא חסרים לי נדודי שינה.

אני: לא, את חייבת לדבר. שכחת? שתיקה היא הסכמה.

קורינה: לשתיקה יש רייטינג גבוה היום.

אני: חשבי על המחר.



קורינה: אם תמשיכי להציק ימצא אותי ערה.

אני: בשביל זה אני כאן.



דיאלוג עם גבר כחול עיניים ומחוייך גומות חן, ליל הרייטינגים, לאורך אבן גבירול:



גומות חן: את חושבת שבתחנה הבאה יעברו



אוטובוסים? אפשר לעזור לך עם הסלים?



(מצביע על האוטובוסים הדחוסים בילדים)



תראי אותם!

קורינה: כן.

גומות חן: (מצביע בסנטרו על זרם אנשים וילדים) הלב



רחב. אני אתם. הערבים רוצים להשמיד



אותנו. אסור לוותר. או אנחנו או הם.



הערבים בישראל הם גיס חמישי.



אסור להתקפל. או אנחנו או הם. הערבים

בישראל הם גיס חמישי. אני בעד ברוך מרזל.



או אנחנו או הם. אתם יפי נפש אתם. הם גיס חמישי.

קורינה (לילדים: מאיפה אתם? הילדים: מבית אל) אז למה אתה לא בהפגנה?

גומות חן: כי יותר חשוב לי להיות עם הילדים שלי.

קורינה: גם המשפחה שלך חושבת כמוך?

גומות חן: לא כולם. אשתי היא מר"ץ.