הם ואנחנו

1.

ציטוט מן הזיכרון:

אישה וילדה עמדו לצד הדרך, בשלג. הילדה הצביעה עליו. האימא נגשה לשומר ואמרה לו משהו. השומר עצר את השיירה והילדה הושיטה לו חבילה קטנה. הוא פתח אותה. בפנים היה תפוח אדמה חם.

וכך פעמים אחדות.

בגרמניה של שלהי המלחמה.

מדוע זה נפסק? איפה אותה ילדה כיום, ילדיה, ניניה? האם סיפרה להם?

התמונה הזו - אותה ילדה בצמות בהירות, האם הגבוהה - מצטלמת לך בראש אפילו שלא ראית אותה מעודך.

כוחות הנפש לשבור את המלכודת של "אנחנו", להושיט יד רחומה לתוך המלכודת של ה"הם".



2.

אי-אז היינו "ההם" והם היו לעצמם ה"אנחנו". אנשים רגילים הם היו, כך כתוב בספרי ההיסטוריה.

...כל מלחמה יוצרת עולם מקוטב, בין "כוחותינו" לבין "האויב". הקיטוב הזה מקל על הפיכת האויב למי שאין חובה להחיל עליו את "מחויבויות אנושיות", החלות על בני אדם אחרים... כריסטופר בראונינג

מילואימניקים. ,ורק אחד מהם אוטו יוליוס שימקה, סרב להשתתף ברציחות כל שנות המלחמה. סרב, ושרת. היה צופה.

היכן הוא? מה היה לו לאחר המלחמה?

מה יודעים ילדיו, נכדיו, ניניו?



3.

יום הזכרון לשואה, יום האלם. האלם בתקופת השואה, האלם וההשתקה שלאחריה. השתקת השורדים.

ילדי השמנת, ילדי הבננה היו אז ה"אנחנו" ואנחנו היינו "הפליטים ההם" שהלכו כצאן לטבח, שלא היו חלוצים כמו הורינו ולא באו לארץ אלא רק אחרי ככלות הכל. שיתקו, שיתקו, לא רוצים לשמוע, לא רוצים להאמין. האלמו ודומו, היו לנו שקופים, תנו לנו לשכוח ואנחנו ניתן לכם יום בשנה שיצויין כיום האלם.

והכל מאהבה.

מלאכי עליון טהורים שעיניהם שמי תכלת מעודן לא ראו חייל גרמני אלא בסרטים, הם ידעו מה טוב בשבילנו - שנהיה כמותם, שנבלע בתוך האנחנו ונאלים את ההם-שהיינו.

רק מאהבה. אין שום מקום להשוואה בין לבין, אין שום לקח ללמוד מהשואה כי היא הייתה תופעה שטרם הייתה כמותה, גם לא תהיה ועל כן אין שום לקח ללמוד, אנחנו זה לא הם, הם זה לא אנחנו.

שלא תעזי לחפש משמעות, השלכות ולקחים להווה. מיד יזדעקו ה"אנחנו" בצעקה רמה: בושי לך, איך את משווה.

את לא רואה, העולם זה מכבר לא נחלק יותר ל"הם" ול"אנחנו".