אתמול ראיתי את ורוניקה גארין.
אמנם יש סרט בשם זה, אבל אני לא יכולה להגיד, ראיתי את הסרט "ורוניקה גארין".
זהו סרט על אומץ. על כוחו של היחיד, במקרה זה של אישה אחת, להביא לשינוי. על כוחה של גדלות הנפש.
ורוניקה גארין, לא המלט,
ראתה שמשהו רקוב במדינה שלה, וכתבה ותחקרה ופרסמה מדי שבוע כתבות שקראו לממשלה ולאזרחי המדינה לא לעמוד מנגד.
האם גם אצלנו יש עיתונאים כאלה?
יש, יש פה ושם אפילו בימים אלה בהם עיתונאים הפכו לש.ג. של הממשלה.
וכמו ששם התאגדו ההורים להלחם בנגע הסמים שפגע בילדיהם, כך גם אצלנו יש הורים ולא רק הורים, רבים הארגונים, שיוצאים נגד ודורשים שינוי, וזוכים לביקורת עברית חריפה. אז ורוניקה גארין היקרה, יהיה זכרך ברוך, בהשראתך כתבתי אף אני -
ביקורת חריפה על המבקרים החריפים
מבקרים חריפים יקרים:
או שאתם נגד הכיבוש או שאתם בעדו. השיטה של להיות קצת-בהריון לא עובדת כאן, כי היא כן מולידה - אסון אחר אסון.
31 הלוחמים מסיירת מטכ"ל אומרים את מה שכל המבקרים החריפים חושבים ולא מוצאים אומץ לומר בפה מלא.
למה?
למה הפיצול הרוחני הזה בין פוליטיקאים שמדברים בהכללות חלקלקות ולבין צעירים, של כלל האזרחים והאזרחיות, שנדרשים לשלם בחייהם, במצפונם, באמת שלהם?
אולי מפני שאם הפוליטיקאים יאמרו את מה שהם חושבים - הם עלולים לאבד את הפר הקדוש ששמו "קונצנזוס" ז"ל, ומאידך אם הלוחמים לא יאמרו את מה שהם אכן חושבים, הם עלולים לאבד משהו לא פחות יקר-ערך - חייהם במקרה ה"קל", מצפונם ויושרם במקרה הנורא?
מי הם יוצאי סיירת-מטכ"ל שיצאו נגד יוזמת המחאה?
מלבדי, ששמי משום מה נפקד שם, הנה הם שורה לא כל כך ארוכה:
אהוד ברק:
נכבדי, מה זה הלשון הזו, "חזרו בכם מיד!"?
אמנם אינך ראש ממשלה, אבל גם השרות כרמטכ"ל מאחורי גבך.
בלשון אזרחית החוקים הפוכים - האזרח הוא שמחלק "פקודות" לפוליטיקאים ולא רק ביום הבחירות. גם ביתר ימות ארבעת השנים יש זכות לחיות בכבוד וביושר, ובדיעה צלולה.
אז אנא ממך, תשכח מה"מיד!" לפחות בגלל שזה לא יביא לך קולות לא בצבא ולא בעם כולו. אזרחים אוהבים שידברו אליהם בדרך ארץ.
לאזרחים חושבים מגיע על אחת כמה וכמה ובמיוחד, שינהגו בהם בכבוד.
הם קול המצפון שלנו, שמסומם יום יום בבהלה חדשה.
ח"כ מתן וילנאי (עבודה): נכבדי, ההפך מסרבנות הוא הסכמה.
אפילו גברים לא יכולים להיות רק קצת-בהריון - או שמסרבים לכיבוש, או שמסכימים עמו.
בעוד שלי יש כביכול את הלוקסוס לשתוק בגינה האחורית של ביתי, לחיילים אפילו מעדנות אלה לא ניתנים. הם שם, יום יום ושעה שעה. בשבילם הכיבוש אינו תוכנית טלוויזיה שניתן לזפזף אל אחרת כשזו לא נראית לך. ביושר אתה אומר, "מדובר בתופעה הנובעת מתחושת חוסר התכלית של מדיניות הממשלה."
אם אתה מזהה תופעה ואת מקורותיה, מה חסר אם לא מסקנה אמיצה?
לחכות ארבע שנים עד לתצלום-הבא-עם-הכבשים והבטחון שיותר מכמה מאות אנשים מדי שנה לא ייהרגו לא כאן ולא שם?
שים לב. שימו לב. אנחנו לא רק מרגישים חוסר תכלית. אנחנו -- אני בכל אופן, קצרת רוח.
נמאס בתכלית מיאוס לראות יום אחר יום ושעה אחר שעה איך הנהגה פוליטית מפנה גב בקריצה לפתרון מדיני ובה בעת דוחפת בגבם דור אחר דור של צעירים, כמו הם כבשים וגורלם נחרץ כי אין ברירה. העולם כולו נגדנו. ואולי, ואולי מחר, אם ירצה השם, נפקח עיניים ונגלה שהארץ ניתנה רק לנו והיא ריקה מ"אחרים".
פשוט נמאס.
אני מצדיעה למסרבים לשרת כיבוש. הם מחזירים לי את המדינה כפי שאני חולמת אותה, ואפשרית.
ח"כ אופיר פינס-פז וח"כיוסי שריד,
"מתנגדים לסרבנות באופן עקרוני".
מצטערת, אבל לי זה נשמע יותר כמו מתנגדים-לעקרונות-באופן-סרבני.
באמירה הזאת, איך תשמרו בידיכם את הזכות לדבר על עקרונות? הנה קמו 13 איש שמתנגדים לכיבוש לא רק באופן עקרוני אלא בחלבם ובדמם. שאומרים לנו בדוגמה ובמופת שהכיבוש אינו רק עניין עקרוני אלא עניין אישי.
רבותיי, הפוליטי הוא אישי והאישי הוא פוליטי. תרדו ממגדל התצפית המלנכולי. אם אין לכם האומץ לחבק את האמיצים לפחות הצניעו לכת. הם לא מסרבים למדינה, לא מסרבים לצה"ל - מסרבים לכיבוש, לדיכוי, "להשחתת צלם האנוש שבנו," כדבריהם.
דובר צה"ל פוסק:
"חמור שאנשי מילואים משתמשים בעברם הצבאי ובשם היחידה שלהם לצורך ביטוי דעותיהם הפוליטיות."
לכך, כבוד דובר צה"ל יש עצה: ייאסר "מיד!" על כל יוצא צבא, למעט טוראים ורבי טוראים, וטוב, נניח גם כמה סמלים - ייאסר עליהם בפקודה ובחוק, השימוש בתואר "(מיל)" ואזכור הדרגה והיחידה.
נראה מה יעשו אז אלופים ורבי אלופים (מיל) הרצים לפוליטיקה וכלל לא מנשקים את הבוחר מבעד למטפחת צנועה. מה יעשו אז נבחרינו שכל מאמציהם להסתיר את עברם הצבאי לא עוזרים ואיך שהוא זה משתרבב להם במסע בחירות כמו גם בביקורת-החריפה דנן?
בניגוד למגיבים שכבודם במקומם מונח, ולו היו מצטרפים בעיניים מצועפות למכתב ה-13, צה"ל לא היה מדיחם משירות פעיל ביחידה, כי למיטב ידיעתי הם לא משרתים בה זה מכבר - 13 לוחמי הסיירת אינם לשעבר וחתימתם אכן עשויה להביא להדחתם מן היחידה.כבוד שר האוצר, שמצטייר כמי שמחלק פקודות לכל החלכאים במדינה, דורש ציות עיוור למעשיו שכידוע, אינם מונעים כלל על ידי דעותיו ושאיפותיו הפוליטיות.
"אם אנשים יקבעו את שירותם הצבאי לפי דעותיהם הפוליטיות מימין ומשמאל, לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."
אדוני, אתה חבר בממשלה יצירתית כמוך אף היא, שיודעת להמציא עוד הרבה דרכים שמובילות לכך ש"לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."
הקשב, הקשב נא. יש כאן קול אוטנטי של מחאה. אולי יש בדל משהו שלא לגמרי-לגמרי ראוי להערצה בהתנהלות המדינה? אולי יש עוד דרך להציל לנו את הצבא ואת המדינה מלבד דרך סתימת הפיות?
הביטחון העצמי שלכם שמבטן אתכם אל הפר הקדוש ז"ל, הוא שמכניס מורא בלב, לא מכתב המחאה.
עם זאת לזכותכם, לזכותי כשותפה-בפקודה, ייאמר דבר אחד: הצלחנו לעצור את הזמן, ולא לשמונה ימים בלבד. לנס חנוכה בסדר גודל כזה לא יכולתי לייחל אפילו בחלומותיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה