סופרת  מוציאה לאור  הופכת עולמות

הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?

יום שישי, 30 באפריל 2004

כמה קל לחולל ניסים...



לפני חודשים אחדים כתבתי בבלוג זה על אתר שנוגע בקלות-הקירבה בין בני אדם. בערך. שיש מקסימום שש דרגות (לא חומות) של הפרדה בין בני אדם. היום קיבלתי הוכחה חיה:

עד לרגע זה אני יודעת מעט מאד, אם בכלל, על נטליה.



"...I just cannot collect my thoughts, please excuse if they are chaotic, they must be as today something absolutely amazing happened...



I went to the cinema, I love cinema, so this is not quite original that the Saturady evening I would spend there.



I saw two documentary films, definitely brilliant ones... But what

a remarkable surprise they brought, it is so amazing... "Corinna the author" it stated there... Corinna, Corinna...



The film was shot in 1988, so probably you didn't yet use the surname "The Woman Writer"...



After the screening I ran to one of the film's directors and asked him whether this Corinna doesn't today appear as Hasofferett...



Oh yes, she does, how do you know?



I told him the story, then he said, oh that's so amazing, let me introduce you to somebody...

Erga... This is how I became acquainted with your daughter.



She is absolutely adorable, and beautiful...



Tomorrow there will be another screening of the films.



Certainly I am going there...

Natalia



תוך עיון בדו"ח מד-הבלוג האנגלי שלי, ראיתי ש?ם חוזר ונשנה של אתר המקשר אליי: lightness of being .



מצאתי נשמה רגישה, נוצריה לפי שם המשפחה, לומדת על איראן וגם מישראל לא מושכת ידה. אזרחית פולין צעירה.



ידעתי שבוורשה מתקיים בימים אלה פסטיבל הסרט היהודי ושיוקרן בו סרט תעודה עטור פרסים, שבו, בין השאר, גם אני מצולמת.



את השותפה ליצירת הסרט אני מכירה בדרך פלאית אף היא.



הערב מצאתי הודעה על המשיבון מיוצרת הסרט.

היא בפסטיבל ונטליה יושבת לידה.

בדוא"ל מצאתי הודעה מנטליה.



כמה קל לכבוש את העולם בלי אפילו ירייה אחת.


יום שני, 26 באפריל 2004

על גבול הסאטירה: חג הסולידריות



מוקדש לשרי השפטים



שמחה רבה, שמחה רבה

היום לי לא תפרו פצצה
!

תפרו לי בגד בלי כיסים

כי אין כסף לאגוזים.



הו יא יאסין, הו יאסין, אתה שבחיק אללה מצאת שיכון, איך עשו ממך, בכזאת אפליה, עסקת חבילה ולא עסקת טיעון?

מתוק מתקת לנו ארץ מאורגנת לפשיעה, והראייה: לא במסכנות יאכלו המלבינים ברבים שקלים ופנים.

ברוכה את קופת הצדקה, חבויה הרחק מהישג ידיי

כי רחום הראיס,

את הכסף הזיז

לפריז.


אכלנו סרפד ושבענו חלאה עד שלא ידענו להבדיל, בין כרסו של האב ולבין מופזיעלוןאיתם יוצא חלציו,

ואמרנו ישתבחו ותשתבח גם ליבנת אם האומנים הישרים

במידה הנכונה.



הלילה הזה כל העולם מחכה, שמא ג'אד-סבא עראפת יפסיק לזמזם

.
וענו הללויה-אדון-עולם רבבות שפחות-זנות,

ורומני עם סיני גם, ריקוד חסידי על ברכיהם רקדו,

לסרסור תוצרת הארץ זקוף קומה שרו בצהלה: "וטהר לבנו לעובדך."



הו, יא יאסין, הו יאסין הנביא, ת'על הון ושתה יא קדושי, זה לא יין בכוס, זה רק דם אחיי שהשהדת לרוב.

פקח עיניים סב הכבשים והכזבים, כי הנה הניצנים.

עת מזוז הגיע, עת מזוז.

הכל בעתו נוצר, לך לפגז שלום, בוא בשלום פגז.

תודה סבא אריק, תודה, שהבאת אותנו אל-ארץ זבה:

ארץ שרצים ורשעה, ארץ עצי זית עקורים שהושבו למכורה

נטועים לכל אורך כבישי ישראל הנושנה, הו ארץ לא-תחסר כל בושה,

ארץ אשר אנשיה אבנים וברזליה מלוכדים

שמרי על חתן הדמים עורם-הבלהה,

הללי, הללויה.



כולם יחד, בלחשושים: "עת מזוז הגיע, עת מזוז."



ברוך אתה נתניהו, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור שבעים.

רעבים לך נקדש ונרחץ, מונוקולטורה של יבלית במלח יחץ לנו יח"צנך,

ואת האפיקומן יחביא החמודון

לילד אביון

מסביון.



כולם יחד, בלחשושים: "עת מזוז הגיע, עת מזוז!"



ברוך אתה בוש מלך העולם, אשר בחר בנו מכל עם ובגעגועיו כי רבים בא לבגדד לבל נשאר לרגע לבד.

כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, בשמחה ובששון הנחלתנו למתנחלים, ברוך אתה וארורים המרחמים.



ברוך אתה ראנטיסי בורא מאורי האש בגלגלים שרופים המבדיל לנער ואישה בין חיים לבין חגורת חבלה. בורא וברוא כלא-היה.

שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

עבדים היינו, עתה בני חורין.

הא לחמא עניא די זללו אבהתנא בארעא דיזראל.

הדא לחמא כיפי די אכלו אבאנא בארד פלסטין. כולם ביחד, בקול רך:



מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין פיגועים ונקודתיים, הלילה הזה כולו מצע

שהציעה הממשלה

לנרדמים.

שבכל הלילות רובנו אוכלין לחם יבש, הלילה הזה כולו על האש -

למען נזכור את אשר עשו אבותינו, בנינו, אחינו, האהובים

מי מי יקום דמם.

שבכל הלילות אין אנו מבדילין בין דם לדם, כדור ואלה אחת לכולם, הלילה הזה לא איכפת ולהד"ם.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ליד קיר הרוס ובין מסובין בבית קפה שרוף -

הלילה הזה

כל העולם,

גשר צר.



כולם ביחד מספרים זה לזה בלי להקשיב אחד לשני:



עבדים הייתם, ועכשיו אתה רוצים להוציא אותנו מכאן אבל היד שלנו יותר חזקה,

הזרוע שלנו הכי נטויה ואפילו כולנו חכמים, כולנו גיבורים ולא מפחדים, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול יודעים שאין ברירה אלא להרוג בלי לחמול.



שרים:

וכל המרבה, הרי זה משובח! לא די ולא דיינו! לא די ולא דיינו!



שותים כוס חמישים ושש ונעמדים לשיר, גב אל גב:



לאן יובילו הדרכים?

היכן אחי, אחוי, חיי?

בשיר של שונאי שונאי

אסור לשאול יותר מדי.



כולם יחד:

הניצנים נראו בארץ?

אז מה?


יום רביעי, 21 באפריל 2004

על גבול הסאטירה: כשנופלים המכנסיים...



כשבני היה בן שמונה, הוא הגיע יום אחד מבית הספר עם סיפור שאני נזכרת בו מאז לעתים קרובות, במיוחד עם קריאת עיתונים.



"מה קרה?"

מסתבר שפתאום נפלו לו המכנסיים.

"מה עשית?"

"הורדתי מהר את הסוודר שלי, גילגלתי אותו, וזרקתי אותו הכי רחוק שיכולתי. כשכולם הסתכלו לשם, הרמתי מהר את המכנסיים."



במרוצת השנים התחוור לי יותר ויותר שזו השיטה שבה פוליטיקאים מנהלים מדינות ומדיניות.

הרבה אחרי שכרונולוגית מלאו להם שמונה שנים.



ובאשר לתמימות, הרי שמתלווה כאן הפרשנות של פיקאסו:

"האדם הקדמון צייר נאיבי, על קיר מערה, מפני שלא ידע יותר טוב. האמן המודרני מצייר נאיבי, מפני שהוא יודע יותר טוב."



כך גם סגן פקיד או סגן קצין. יצירתיים כמו פיקסו, בוגרים כמו ילד בן שמונה בכיתת מחוננים.

אלא שבניגוד לילד, על הנאיבי-שיודע-יותר-טוב מוטלת החובה לטפל ב??אמת בעמימות.

עמימות? קטן עלינו. הכי-טוב, הסחה.



מהו פסטיבל ואנונו, אם לא משל, שלא מחדש לנו שום דבר - מה שהיה הלא הוא שהווה.

ישבו להם הסנהדרין וחשבו, "מה יהיה עכשיו? אנה נסתיר פנינו?"

אני יודעת, כי הייתי שם. לא צילמתי, אבל הייתי שם כשם שאני כאן ומכאן, ולא מהיום.

טיכסו עצה החכמים והתלבטו, עד שקם אחרון הפקידים, ואולי הייתה זו הפקידה הממונה על הכנת תה ממים לא מזוקקים (לא אני, לא אני - אנכי הייתי שם רואה ובלתי נראית להם, כמו כולנו. אם עוד לא שמתם לב לכך).



שאלה, "סוכר או סוכרזית? ולמה שלא ניתן עליו הגבלות כאלה שכל העולם יגעש, נזרוק עליו את הסוודר... ישמע כל העולם מפינו - במיוחד בתי המשפט ושר המשפטים והיועץ והעיתונאים שנאיבים אבל לא תמימים, בולעים כל פתיון מתחת לפנס - ישמעו שהאיש מסוכן, ואז כבר כולם יעסקו וידושו ויתווכחו ויריבו ויביטו בעניבה של ואנונו, ובשמלות של כוהני הדת - ואיש לא ישים לב למוצנע ברשימה של עיתונאי אחד עז מצח, ומצוטט בתוך התיבה אצל קורינה ב"רשימות".

וגם לא נצטרך להרים את המכנסיים, לא אתם, ולא אני."



ציחקקו הנלבבים, ליטפו את הנלבבת ואמרו בקול אחד:

"כזה ראה וקדש! קדוש! קדוש! קדוש הוא לנו הביטחון של המדינה. כיפק הי! כיפק הי!"

היה או לא היה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~



"...בנוסף להיבטים הבטחוניים של קיום הכור בדימונה, ישנן מגוון שאלות העולות לגבי אופן פעילותו. כור בן 40 נחשב בסטנדרטים בינלאומיים לכור מיושן, שיש לסגור אותו. הכור בדימונה עבר כמה פעולות השבחה, אך גם אלה לא הצליחו לפתור את בעיותיו הבסיסיות. מכיוון שישראל נמצאת היום במקום השני בעולם מבחינת כמות הפלוטוניום יחסית לגודל הטריטוריה, קיים חשש שגם תקלות קטנות יביאו נזק שתוצאותיו הרות אסון. מהוועדה לאנרגיה אטומית נמסר כי היא דוחה את כל הטענות על בעיות בטיחות בכור ומציינת כי רמת הבטיחות בו גבוהה ביותר, לפי כל הסטנדרטים הבינלאומיים..."



יום ראשון, 18 באפריל 2004



הם ואנחנו

1.

ציטוט מן הזיכרון:

אישה וילדה עמדו לצד הדרך, בשלג. הילדה הצביעה עליו. האימא נגשה לשומר ואמרה לו משהו. השומר עצר את השיירה והילדה הושיטה לו חבילה קטנה. הוא פתח אותה. בפנים היה תפוח אדמה חם.

וכך פעמים אחדות.

בגרמניה של שלהי המלחמה.

מדוע זה נפסק? איפה אותה ילדה כיום, ילדיה, ניניה? האם סיפרה להם?

התמונה הזו - אותה ילדה בצמות בהירות, האם הגבוהה - מצטלמת לך בראש אפילו שלא ראית אותה מעודך.

כוחות הנפש לשבור את המלכודת של "אנחנו", להושיט יד רחומה לתוך המלכודת של ה"הם".



2.

אי-אז היינו "ההם" והם היו לעצמם ה"אנחנו". אנשים רגילים הם היו, כך כתוב בספרי ההיסטוריה.

...כל מלחמה יוצרת עולם מקוטב, בין "כוחותינו" לבין "האויב". הקיטוב הזה מקל על הפיכת האויב למי שאין חובה להחיל עליו את "מחויבויות אנושיות", החלות על בני אדם אחרים... כריסטופר בראונינג

מילואימניקים. ,ורק אחד מהם אוטו יוליוס שימקה, סרב להשתתף ברציחות כל שנות המלחמה. סרב, ושרת. היה צופה.

היכן הוא? מה היה לו לאחר המלחמה?

מה יודעים ילדיו, נכדיו, ניניו?



3.

יום הזכרון לשואה, יום האלם. האלם בתקופת השואה, האלם וההשתקה שלאחריה. השתקת השורדים.

ילדי השמנת, ילדי הבננה היו אז ה"אנחנו" ואנחנו היינו "הפליטים ההם" שהלכו כצאן לטבח, שלא היו חלוצים כמו הורינו ולא באו לארץ אלא רק אחרי ככלות הכל. שיתקו, שיתקו, לא רוצים לשמוע, לא רוצים להאמין. האלמו ודומו, היו לנו שקופים, תנו לנו לשכוח ואנחנו ניתן לכם יום בשנה שיצויין כיום האלם.

והכל מאהבה.

מלאכי עליון טהורים שעיניהם שמי תכלת מעודן לא ראו חייל גרמני אלא בסרטים, הם ידעו מה טוב בשבילנו - שנהיה כמותם, שנבלע בתוך האנחנו ונאלים את ההם-שהיינו.

רק מאהבה. אין שום מקום להשוואה בין לבין, אין שום לקח ללמוד מהשואה כי היא הייתה תופעה שטרם הייתה כמותה, גם לא תהיה ועל כן אין שום לקח ללמוד, אנחנו זה לא הם, הם זה לא אנחנו.

שלא תעזי לחפש משמעות, השלכות ולקחים להווה. מיד יזדעקו ה"אנחנו" בצעקה רמה: בושי לך, איך את משווה.

את לא רואה, העולם זה מכבר לא נחלק יותר ל"הם" ול"אנחנו".