יום ה' 25.2.1954
באמצע ארוחה חגיגית כלשהי, נקרא שרת לטלפון ומודיעים לו כי פרץ מרד בסוריה.
באותה סעודה נוכח גם שר הביטחון דאז, פנחס לבון. לאחריה הוא מושך את שרת הצידה,
"...והחל לדבר על לבי: עת לעשות - 'זו השעה לנוע ולתפוס את עמדות הגבול הסורי שמעבר לאזור המפורז. סוריה מתפוררת... זוהי הזדמנות היסטורית - אל נחמיצנה.'
נרתעתי ממחשבת בזק כזו וראיתי את עצמנו על סף תהום של הרפתקה הרת אסון.
תמהתי אם הוא מציע לפעול מיד ונדהמתי בראותי כי אכן זו כוונתו. אמרתי... עלינו להמתין ולראות איך יפול דבר.
...שוב עניתי כי בנסיבות הנתונות כרגע לא אוכל לתת הסכמתי לשום פעולה מעין זו שהוא מציע... בשבת בבוקר נהיה אצל ב"ג, הבה וניוועץ אתו אם ומה יש לעשות.
ראיתי כי מאד לא נחה דעתו מהאשהייה, אך בלית ברירה נאות."
יומני שרת חלק ב' עמ' 374
שבת 27.2.1954
אצל ב"ג. שמגיע לביתו משדה בוקר, שופע בריאות ורעננות, "אך מאד לא צעיר במראהו".
לבון, מחוזק בדיין, או שלהפך, "הצניע לכת": במקום ההצעה הגרנדיוזית שלאחר ארוחת יום ה' הוא מסתפק הפעם בכניסת צה"ל לשטח המפורז.
זוכרים את ה-"רק ארבעים קילומטר" של שרון בשלגי הלבנון, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?
"... הסכמת ב"ג להצעה הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות לברר מה יקרה אם נעשה זאת.
'הנפתח באש?'
'לא, אנו לא נפתח.'
'מה יהיה אם הסורים יפתחו אש?'
לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו... כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי ידיים בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו - אמר ב"ג כי כמובן נשיב אש.
'ומה יהיה אם הסורים מצידם יכנסו לחלקים שונים של המפורז?'
'אז נירה בהם.'
'ובכן, זוהי מלחמה?'
משיכת כתפיים במקום תשובה...
הודעתי כי אני נגד כל התוכנית העתידה להסתיים בכשלון מחפיר...
... הרגשתי מחנק בהאבקי יחיד נגד שלושה. ביקשתי מיפלט. אמרתי: ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה, הבה ונביא את העניין לישיבה מחר בבוקר.
דיכאון ירד על פניו של פנחס - הבין כי זוהי סתימת הגולל...'
יומני שרת, חלק ב' עמ' 376-377
ואם לא די בכך, הנה תוספת לקינוח, לה, יש לציין, גם ב"ג התנגד:
"...עלי להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים..."שם, שם
לאחר שפתרו את בעיות סוריה, עוברת החבריא לטפל בלבנון. ב"ג, בתור מומחה להכרזת מדינות, רוצה שהנוצרים יכריזו שם על מדינה נוצרית.
שרת מנמק מדוע זה לא ממש רעיון מוצלח.
ב"ג "הגיב בשצף קצף."
שרת עומד בפרץ:
"...טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל לעורר ולדרבן, נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון.
כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אז מהסוכנות (!) - לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מליון, מליון, ובלבד שיקום הדבר...
עייפתי מלהאבק עם גלגל סופה."
שם, שם.
"הכסף מוכרח להימצא," נשמע משהו מוכר, מהדהד מ-1967 ועד ימינו אלה. לא, או הכסף - או החיים.
הכסף והחיים נמצאים, נגישים, כאן ושם.
אני מנסה להעמיד עצמי במקומו של שרת. במקומם של לבון ודיין אני לא יכולה.
האם הייתם עומדים במכבש הזה, יום יום שעה שעה, שנה וחצי.
קם לישראל שומר אחד לקופת הכסף והחיים של המדינה, של החיים במדינה.
יחיד.
לא הייתה שקיפות, לא היו הפגנות ענק.
הופל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה