העיקר הבריאות. שתקי. שתקי.

קשה לי להאמין שעיתונאי העוסק בנושאי בריאות יבצע אונס. זה לא בריא.

פורסם ביום שני, 25 אפריל, 2011, 16:34 כתבה קורינה למדור ג. הופכת עולמות, סאטירה

אלה הלחישות הרמות שאני קוראת מכל אתר (כמעט) בימים אלה.

חיפשתי במוסף הבריאות של הארץ. לא כלום.

אפילו לא דרישה להסרת צו איסור, או ציון, רמז.

אז זה בטח לא נכון.

ומה קורה בידיעות אחרונות, במעריב, בישראל שלנו? מישהי יודעת? מישהו?

זה לא סימן שהגילדה שומרת על  שוליותיה, ההפך: השתיקה מעידה כאלף מלים: לא היו דברים מעולם. עובדה.

שתיקה עברית טהורה, גזעית לאללה.

הבלוגריות? נו, מה אתה מצפה מהן. כולן פמיניסטיות, זותומרת כלומניקיות כאלה שרק מחפשות את הגברים הכי בריאים כדי להחליא אותנו.

קחו למשל את יולי כהן. מה היא מביאה לנו ראייה רחוקה כל כך כמו בלוג באנגלית של אחד ריצ'רד סילברסטיין. זה גבר זה? ועוד באנגלית, שלא נבין. שתצטט עד מחר, מי שם על התרגום המפוברק שלה.

אז כדי להביא דברים על תיקונם, החלטתי לתרגם לכם את האנגלית של המתקן, כולל תמונה בעניבה של הנושא הנידון.

Israeli TV Reporter Accused of Rape, Alleged Crime and Identity Under Gag…Till Now

שדרן  טלויזיה מואשם באונס, הפשע לכאורה והזהות  תחת צו איסור פרסום… עד לעכשיו.

 

Yoav Even: the eyes of a stone-cold rapist?

שימו לב לכותרת התמונה שכולה מכפישה: יואב אבן: עיניים של אנס קר כאבן?

לא אכנס לפרטים, שכבר השתזרעו בכל הבלוגוספרה הישראלית, והנה עכשיו זה יגיע גם לניו-יורק טיימס בזכות מר סילברסטיין. לדעתי, טוב יעשה בית המשפט אם יסיר את צו האיסור הגורף כדי לאפשר למוכפש לכאורה לנקות את שמו לכאורה בגו זקוף ובעיניים נקיות, למען בריאותו ובריאות מעל למחצית עם ישראל שכבר לא יודעות את נפשן. או, לחלופין, שידרוש ממשלת ארצות הברית את הסגרת הסילברסטיין. או להוציא לו צו איסור כניסה לארץ. בפחות מזה אין להסתפק.

The charges and his identity are under gag order in Israel, yet another example of abuse of a system of government secrecy to protect the powerful.  For Even is a member of the media elite, entitled to a powerful attorney who has the connections necessary to persuade a judge to seal the case under gag.

"האשמות והזהות שלו הם תחת צו איסור פרסום בישראל – עוד דוגמא לניצול שיטת ההסתדדות השלטונית שנועדה להגן על בעלי העוצמה. שכן אבן הוא חבר באליטה התקשורתית, שיכול להיעזר בעורך דין רב עוצמה ובעל הקשרים הנחוצים כדי לשכנע  שופט לנעול את המקרה מאחורי צו איסור פרסום.

What gives Even the right to hide from the charges against him?  Even former Israeli president Moshe Katzav had to face charges of rape for which he was eventually convicted in the full light of day.  Why should anyone suspected of a major violent crime deserve such a shield from public scrutiny?  The very notion offends me.  So let me be the first to report that Yoav Even is charged with rape.  If you’re an Israeli you should know this.  You deserve to know this.  If a powerful man is suspected of engaging in criminal behavior against women he should face the music and not hide behind a gag.

מה מעניק לאבן את הזכות להסתיר פניו מהאשמות (לכאורה – ק.ה.)  נגדו? אפילו הנשיא לשעבר משה קצב נאלץ לעמוד בפני האשמות אונס, עליהם הוא בסופו של דבר נמצא אשם לאור היום. מדוע יהיה מישהו הנחשד בפשע אלים (לכאורה – ק.ה.) זכאי להסתר מעין הציבור? עצם הרעיון מעליב אותי. אז תנו לי להיות הראשון שמדווח כי יואב אבן מואשם באונס. אם את/ה ישראלי/ת – ראוי שתדע/י זאת. זכותך לדעת זאת. אם אדם בעל עוצמה נחשד בפעילות פושעת כלפי נשים – הוא צריך להיחשף, לא להתחבא מאחורי צו איסור פרסום.

וכן הלאה, וכן הלאה. משפט שדה קטן עליו.

תנו לו להגן על עצמו. מה ההתנפלות הזו?

ועדיף, בהחלט עדיף, מאחורי דלתיים סגורות.

כי אם חלילה יש ולו קמצוץ של אמת בהאשמות (לכאורה – ק.ה.) הנוראות משאת האלה – שכל כך נדירות במקומותינו, אצבעות יד אחת רבות מהכילן  – עוד עלולה חלילה כל רחל שרה רבקה ולאה לקפוץ ב"גם אני! גם אני!"

ואז, אנא אנו באות?

לכיכר הבלוגוספרה?

רק זה חסר לנו.  אם אלף בלוגריות תצאנה כך בעד האיסור, העולם יתהפך.

מיתרים בלתי נראים

דודי גולדמן ידיעות אחרונות 31.8.90

ניכר שהספר דפים ורודים נעשה בידי אישה. ולא שיש כאן חלילה אמירה פטרונית של גבר הבוחן יצירה של אישה, אלא רק התפעלות של מי שחושב שהמנעד הנשי עשיר ומורכב מזה של הגבר.

עם כל החשש מהכללות, אני חושב שגבר הקורא או צופה במעשה אמנות של אישה, חייב לעשות "כיוונון מוסיקאלי" כדי לכוון את עצמו למיתרים הדקים, השקופים והבלתי-נראים של היוצרת.

"דפים ורודים" כתוב כיומן, המתעד התרחשויות פנימיות של המספרת, אנה. הסיטואציה הריטורית היא של אישה בשלה, שהגיעה לעידן התבונה והסיכומים ועורכת מחדש את היומן שבו תיעדה את חייה לפי עקרון מיוחד, אשר "חותך" את החיים בכמה חתכים. כל חתך שכזה מתרחש בטווח שבין שנה ל-15 שנים. אלא שרוב פרקי היומן דנים למעשה באותן שנים, ויש חפיפה בין הזמן המסוקר בפרקים לבין עצמם. נעשה כאן שימוש מעניין ומקורי בז'אנר היומן, כשהעיקרון המנחה הוא קעקוע הזמן כרצף אנכי של היסטוריה וסידורו מחדש שלא לפי סדר ההתרחשות הכרונולוגית, אלא לפי סדר אחר – חשוב בהרבה: סדר החיים הפנימיים של אנה.

הספר הוא תיעוד ערוך, בטכניקה של חומר היולי (ולכאורה בלתי סדור) של מעגלי חייה של המספרת. בין המעגלים בספר, גם מעגל חייה של אנה הישראלית, כאשת-איש וכאשת משפחה, שטעמים פוליטיים, סקרנות ונהייה פציפיסטית מביאים אותה לקשרי ידידות אמיצים עם משפחה ערבית.

מעגל אחר הם קשריה – כיהודיה וכפליטה מוקאת מאירופה – עם המדינה המזרח-אירופית, שבה נולדה (ארץ התות והדובדבנים) והמעגל החשוב מכולם: עולמה הפנימי המתרחש ביום-יום הכאוטי והבנאלי.

תשעה פרקים לספר, הכתוב כיומן, והם מובעים ברמות שונות של תודעה. רק לאחר סיום הקריאה מתחיל הקורא להבין את העיקרון, שבו כל פרק תוחם את הזמן באופן שונה.

הטיפול במספר חתכי זמן, שחלקם חופפים אלה את אלה, עם "חיתוך" החיים לפרוסות, נותן איזו איכות רלטיביסטית. משהו כמו: שום דבר אינו מוחלט בחיים. אפשר לראות הכל מזווית כזו, ואפשר מזווית אחרת והכל גם נכון (כלומר, אף דבר כשהוא לעצמו אינו נכון באופן בלבדי) – אם הוא מצטרף לפרוסות חיים נוספות.

כמו קליידוסקופ צבעוני ענק, המשתנה ומחליף את מראותיו; הכל לפי המסתכל ולפי זווית הראייה, שבה הוא מחזיק את הקליידוסקופ.
החיים כערך יחסי.

28 ביוני 2003 03:13

על ספרי הראשון: כעין תשובה

מתוך HEBREW ABSTRACTS בטאון אגודת הפרופסורים לספרות ולשון עברית, ארה"ב


This book is a literary gem, even though some of its glitter was dimmed by unexpected developments. The work is set in the stunning events of the Six Day War, but it was written before the October 1973 hostilities. Still, in the turmoil of changing realities, the book retains much of the radiation of the heroine, Hagit, despite being “boxed in by life”.

During the Six-Day-War Hagit and her friend Anni find themselves in an air-shelter. Hagit flashes back life chunks of her being as a young woman. The blaring of the radio and the war bulletins punctuating and interrupting the episodes are the literary effects that create the mood of the narration.

It is a story of exasperated impulses, inner contentment and the eternal theme of love conquering all.
***********************************************************************************


The National Association of Professors of Hebrew in American Institutions of Higher Learning, USA, 1974


1 ביולי 2003 19:46