"... באו חיילים ולקחו את אבא, כמו את כל הגברים היהודים מגיל חמש עשרה ומעלה, לקחו אותם לעבודות כפייה במסילות הברזל של הרכבות. החיילים הגרמנים שנסעו ברכבות החולפות היו עורכים בהם אימוני מטווח תוך כדי נסיעה. אבי והאחרים, מישהו מהם היה תמיד מצמיד אוזן לפסי הברזל, לשמוע אם לא מתקרבת רכבת. שיספיקו לתפוש מחסה.
אבא ברח והגיע לבית.
באו החיילים, פרצו בדלת.
בזמן שאבא מיהר מחדר לחדר ונעלם מהם, נעמד חייל ענק כנגד ילדה בת שש, וטלטל.
שאגלה לו איפה אבא.
באו חיילים באמצע הלילה ולקחו את סבא מצד אימא לכלא. היה כלוא בקבוצה של גבירים יהודים שנכלאו כולם כבני ערובה.
אם מישהו יעשה מעשה חבלה, יהרגו את סבא ואת כל בני הערובה.
כששוחרר, כעבור חודש, חזר חולה ומת לאחר חמישה חודשים.
באו חיילים ליהודים בעיירות ובכפרים סביב לעיר המחוז שלנו וגרשו אותם אלינו. ציוו עליהם לעזוב הכל מאחור, מהר, בתוך חצי שעה.
הצטופפנו בשני חדרים. בחנות הריקה גרה משפחה מורחבת של שתים עשרה נפשות, ובחדרים עצמם נכנסו לגור עוד שלש משפחות.
באו חיילים וצעקו, "'סתלקו מהבית, הוא מוחרם!"
נופפו בניירות של צו הממשל הצבאי. הכניסו לבית שלנו משפחה של חייל רומני שבא מן המלחמה מושך רגל. אורחינו, המגורשים, סולקו לכל עבר..."
(מתוך "נופי הנפש", חודנה 2002)
* * *
"נופי הנפש" הוא ספר תעודה ובו סיפור הילדות של סופרות מרחבי העולם, ילדות שלא השתכנה בגן העדן המיתולוגי .
הקטע המובא כאן לקוח מן הפרק שהעתקתי מתוך דפי חיי וחוויתי אני וחוותה משפחתי והקהילה.
בתקופת השואה.
קשה להכחיש משהו שהתנסית בו על בשרך ונתנסתה בו הנשמה בילדותך.
כל מי שהשכל בקודקודו, נשמה בלבו, ורוח לא רק באפו - מבין זאת.
לו רק היה אפשרי, לו רק היה אפשרי להכחיש ולשכוח ולהפנות גב וכתף, כי אז חייתי גם אני בגן עדן של שוטים מוקף חומה אטומה לסבלות הזולת, ויפיתי מאד.
אבל אז לא הייתי אני, אלא כלי ריק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה