על גבול הסאטירה: הבאתי לכן סקופ

חדשה מסעירה גונבה לאוזני, הושבעתי שלא לגלות אותה למעריב, לא לגלות אותה לניו יורק טיימס ולא לידיעות אחרונות, גם לא ב-Ynet ועל הארץ בכלל אין מה לדבר. אפילו לא למקומון מטולה!

מה לעשות ונכנס בי חיידק העיתונאות, וחוץ מזה, אולי, בניגוד לזוכה הכוזב, אני כן אזכה באיזה פיס בזכות החשיפה המדהימה הזאת?



יש גבול לאלטרואיזם בימים אלה בהם אח יורה באח.

אופס. נורה מפי. רק אל תשלחו בי את הבן-של-המדינה...ובכן, אמהות לצרה, הסכתנה ושמענה! נפל דבר בישראל, סליחה - בארץ ישראל:

לא תאמינו.

תשאלו, כמו באגדה - היה או לא היה?

בנות, אימהות - נא לא להתחסד, הרי אנחנו יודעות שכבר היו דברים מעולם.

ובכן, שבו, קחו לגימה של כוס תה חם, קרבו את הראשים אליי והקשיבו טוב טוב:



מסתבר,



והתגלה לאחר תחקיר מעמיק שתחקרתי אני ותחקרו אתי עם רב - מסתבר,



אוף, אני לא יכולה להתאפק יותר:

החייל שירה והבחורציק שנורה - אחים המה שניהם!

חי נפשי, כפרה!

לא סתם אחים - אחים תאומים, אם כי לא ממש זהים. אבל ברחם אחת הם בעטו תשעה חודשים.

בבקשה לא לרדת נמוך ולא לשאול אותי לפרטים.

הגירסה הרשמית היא שאיכשהו, מסתברא, אחד הבנים הימין והשני השמאיל - מיד עם לידה. לא, הם לא ממוצא תימני, אבל דומה. אי לכך, החליטו האחיות בבית החולים והחליטו הרופאים המיילדים - שעדיף להפריד ביניהם. לא לחכות שיהיו לסיאמיים ולא יוכלו להתנתק אפילו אם שרון יחבוש שוב מסיכה של מנתח.

מסתברא, את אחד הבנים גנב איזה קיבוצניק שמאלני רשע, בלי לבדוק בציציות.

עכשיו, תארו לכם את הדילאימא של אימא. היא, באמת ובתום לב, לא ידעה בכלל שתאומים, לא יידעו אותה מעולם.

לא ידעה שהחיים גלגלו כזה מצב אבסורדי, מה זה סוריאליסטי, שבן אחד מנענע גדרות והשני מנענע רובה מטהר.

היא לא ידעה, אבל שמונה מאות מגיבים לשיחה אתה ידעו גם ידעו.

בקול אחד הם קראו, מנהמת לבם (טוב לא כולם, רק אלה שכותבים חמישים תגובות תחת כינויים שונים).



אז עכשיו האימא קצת בדילאימא.



היא קוראת בתגובות:

"פקודה היא פקודה,



חובה לציית ובנך הוא בננו. אף אחד לא יעז לשים עליו יד!"

היא פורצת בבכי קורע לב (מה לעשות, בתור עיתונאית אני חייבת לדייק) ובין דמעה לדמעה היא אומרת:

מאיפה נקבצו ובאו כל הטוענים לאבהות האלה? והם אף פעם לא שילמו אגורה דמי מזונות!

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. כל הכבוד לאימא. חזקי ואמצי כי אנחנו מאחורייך."

למה הגברים האלה תמיד מסתתרים מאחורי הסינר של אימא, למה? נמאס.

"בנך פעל בהגיון ולפי הנהלים, איש אינו יכול להאשים אותו על כך. כל הכבוד. כל אדם שפוי שהיה עומד במקומו היה נוהג כך. פקודה היא פקודה!"

מה, גם אתה היית יורה בבננו? אולי נעשה לך בדיקת ד.נ.א.?

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. כבוד כבוד. רק קראי לנו ונתייצב לצדך אמא!!!!! אין לך ממה להתבייש ולחשוש!!!! אף אחד לא יעז לשים יד עליו."

אל תבלבל את המוח. רק יגיע הביתה יחטוף חזק. כלומר, יחטפו. כלומר, החייל. גדר, נו מילא - יתקנו אותה - אבל לירות באח?!את זה הוא בטח למד ממך, לא ממני.

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. קשה לירות בלי להיות אשם."

נכון, הוא תמיד היה כזה מאמי, זוכר? ותמיד אמר," אני מרגיש כאילו חסר לי אח תאום. איך אדע לזהות אותו אם במקרה אפגע בו בדרך?" נו, כן, העברית שלו מקראית כאילו - והייתי אומרת לו, אל תדאג, יש אלוהים. מקסימום הוא ישאל, "איה אחיך".

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. אני במקום הבן הייתי יורה מחסנית שלמה. וזה שמדובר כנראה באחיו - טעון בדיקה, לי נראה יותר שיש לו אותה אימא שאמרו על פרס. האמת? מריח כתעמולה שמאלנית מסריחה - "

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. אימא, יש הרבה אנשים מאחורי הבן - -"



מאחורי איזה מהם? ואיפה אשא את פניי אם יתברר שמאחוריו לא אתה אלא הבכור שקצין לנו ומתחפש בשמלה?

"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. הוא עשה מה שהמפקד ביקש."

הרגעת אותי. אמת, גם אם אני הייתי מטלטלת שם את הגדר, פקודה היא פקודה, חובה לציית, הבן שלי הוא בננו. רק נשמה, בוא ואחביא אותך ממנו. קיבלתי מסר מהכלא, שעכשיו המפקד מבקש בפקודה ש?יירה באבא שלו גם כן.- אל תתנו למקרה הזה לפגוע במשפחה שלכם, שלנו!"

כפרה, נעשה הכל שהמשפחה שלנו תשאר שלימה ופצועה.

על גבול הסאטירה: יש עתיד

1. מה



בתחילה, בבית הספר היסודי, בקושי ידעתי עשר מלים בעברית.

המורה נהגה לקרוא באוזנינו כל יום דף מתוך "מחניים" של פרנץ מולנר ההונגרי. סיפור של מלחמה בין שתי חבורות נערים.

הייתה רושמת את המלים החדשות על הלוח, מסבירה, ולמחרת צריך היה לבוא עם חיבור מוכן מהן.

תמיד היה נושא, ותמיד לא ממש עליו כתבתי.



בסיפור-מוסר של טולסטוי מסופר על איש צעיר שבחלומו הופיע אוצר והוא קם והלך לחפש אותו בארצות אחרות.

שנים רבות מאוחר יותר חזר האיש עייף לביתו, חיטט באח כדי להבעיר אש ומצא את האוצר, שחיכה לו שם בפינה.



עכשיו, שנים אין-ל?ס?פור לאחר שהשלמתי את לימודיי באותו בית ספר, שוב אני מקבלת נושא, ושוב אני צריכה למצוא אוצר בפינות המלים.

משימה קשה, כי הרשמים רבים משהיו אז - ואוצר המלים קטן והולך במקומותינו.



המורה לעברית, שעקבותיה אבדו, אם תיפול רשימה זו לידיה, ודאי תרשום בדיו אדומה, 'למה לא השתמשת בכל המלים? ומה עוללת שוב לנושא?'



הנושא ארוך מדי, אז אמשיך לפצל אותו:



2. לי



שני בני-דודים, שני בנים גיבורים.

רק התחילה השנה, קפצו לביקור, עוטים-חג-ואימה.

פתחתי את הדלת. קראו,

"טעיתי. טעינו. יותר לא נאמר, 'זה הוא! לא אני התחלתי! זה הוא!'"

אמר האחד, "זה, תביני, כאילו, במאה שנות הילדות האחרונות חשבתי לי ש?.

לא נלך כשה-להרס כמו בימית, כמו בשואה. אני ההפך - קודם אהרוס את שלהם, אחסל, אשמיד. ואחר כך על חרבותיהם אבנה."



ויאמר השני, "שמע, גם אני, חשבתי, יעני, קודם אהרוס, אתאבד, אשמיד, עדיף לי גן עדן מפוקפק על פני הגהנום הזה. ועם תחיית המתים על חרבותיך אוהל אטה.

אבל אתה חביבי, תיזהר, אל תישא את שם השואה לשווא. רק לשרי האוצר ולממשלות שלכם שעשקו את הניצולים מותר להגות את המלה."



"ומה אצלכם? השחיתות? המיליארדים שלך, אדוני הראיס? וסו?... איך קוראים לה, ש??ם, ב?פ??-ריז?"

ואומר, "הי, בנים, אם אתם מוכרחים להמשיך ולהתכתש, יש שטחים, לא צריך להצטופף דווקא בבלוג שלי."

ענו, נזירים-ממרגוע, "סליחה. זה הרגל. אנחנו עדיין בתהליכי גמילה."

נתנו יד.

יד ביד יד ביד רקדו הורה בצעדי ד?ב??ק?ה סוערת:

"משחק הילדים נגמר! לקח מאה שנה, אבל סוף סוף החכמנו!"

ושי על מגש כסף הגישו,



סרט שעוד לא הייתי בו, שאני כמהה לראותו עוד מן הילדות.

הפקה מרהיבה, אקספרימנט מעניין, למרות שפע מגרעות, ביניהן אורך מופרז, יחס בעייתי לדמויות הנשיות ושימוש מעט כפייתי בשירים. לא ישאיר עין יבשה בעולם. רעיון מקסים. ביצוע לא תמיד סימפטי. עושה רושם שלא היה בימאי, רק מפיק. התוצאה מתישה, סצנות הפעולה חוזרות על עצמן - -

אי לכך הכנסתי מעט שינויים:



תחילה רואים נוף פראי ורוח מנהמת.

לא רואים אדם. לא יודעים א?י??הו?. אבל אי משם באים מרחפים שורה ארוכה ארוכה, עץ ועוד עץ זית חוזרים להישתל במקומם, הבית שקרס, האוטובוס השרוף - ואחריהם מדדים איומים וגדולים ילדים נשים וזקנים עם רב מכאן ומשם. יושבים בכיכרות, מנגבים חומוס בפיתה וקוראים בפה מלא:

"לא! לא! לא בשמי! חאלס! בנים, תפסיקו!

"המשחק הרע הזה נגמר!

"די!"



3. אישי

הנה הן באות, שורה ארוכה ארוכה. מאוימות, יחפות, צלובות, מוכחלות בכל אברי גופן.

ואומת גברים שלמה כורעת ברך ומנשקת כל ציפורן מוכה.

"אתן רואות, הכל היה רק כאילו. לא הרגנו אתכן במכות וברובה ובפטיש ובסכין.

"רק כאילו.

"הנה, רק אמרנו אברא-קאדאברא ואתן קמות לתחייה.

"מה שהיה, היה.

"משחק הבנים נגמר."



4. עשה

ועמן שורה ארוכה ארוכה, עיוור ופיסח ומט ליפול, אישה בלי איש וילד שאביו שכח מקיומו, שבי השיער, ניצולי השואה, איש איש והענייה שלו אתו. בטנם נפוחה, בגדיהם דקים. מראה מלבב. אחי. אחותי.



וייגש אליהם אז כל פקיד וכל שר במשרד האוצר, ויאמרו פה אחד:

"רק כאילו. בצחוק. מה חשבתם שבאמת התכוונו? מה, אנחנו מפלצות בעיניכם? לא חיכינו אלפיים שנה כדי לבנות כאן סדום ועמורה. ואם הבדיחה גרועה, מטופשת, אכזרית, הנה אנחנו כורעים עכשיו ברך ומבקשים סליחה, או-קיי? הירגעו.

משחק האדונים נגמר."



5. באופן

ראיתי שנה טובה. שנה מיטיבה.

נפלא לקום אל עוד בוקר נולד, לגלות שהשמש זורחת ויש, יש יום חדש!

זה מקנה לך מיד הרגשה של ביטחון מלא, הוכחה שהממשלה וראשה - גברים כולם, עמם שרה או שתיים שעושות כמותם בעמידה ? הממשלה לא תשכח!



נפלא להתהלך ברחובות העיר ולראות אנשים בני כל הגילים מושיטים יד קעורה בעיניים עצומות, בביטחון מלא שיש מחר, שרק ייגמר פסטיבל אחד יתחיל שני, פסטיבל היש, פסטיבל האין אוכל, אין קניות, אין טלוויזיה, אין בית - אבל, למרבה המזל, יש, יש כונס עושקים שלא מזיז להם כלל.



נפלא לראות איך באבק הדרך החסומה יושבים מעגלים מעגלים, הכרוז מודיע, "פנו דרך, מגיע עוד חוזר בשאלה!" המשטרה קוראת בסירנות, "להתקרב, להתקרב!" צעיר וצעירה מסירים מעל מותניהם חגורה טעונה ובעיניים דומעות, ישובים במרכז המטרה, מספרים עד כמה החיים טובים יותר כשלא מתאבדים במלחמה אבודה. מחבקים, מחובקים, מחובקות, אומרים,

"אין מלים בפי לתאר."

ואומרים להם,

"תבכה. תבכי. אנחנו אוהבים אותך, יה חביבי, יה חביבתי."



6. השנה



ויקומו ערפאת ושרון יד ביד, יד ביד, מודיעים בקול משועמם,

שהם עוברים לגור בשדה בוקר.

ועל רקע הנוף אדיר האופקים מזכיר הקבוץ מודיע שמדובר אמנם בהפרטה, אבל מקום לא יחסר.

והעיזים! שהלכו אחריהם עדרים-עדרים, לגמרי מעצמם, בלי שיד רועה תכוון אותם, בדרך שמורגלים בה גנטית מזה חצי מאה.

...תסלחו לי אם אני מערבת מוקדם במאוחר, אבל אתם יודעים איך זה בזרם התודעה.



ראו, על "נופי הנפש" לא חלים שום חוקים של לוח שנה ? עבר, הווה ועתיד מתמרפקים אלה באלה ואין מה לעשות - רק להקשיב ולקרוא בביישנות מה, "סודות"! "סודות"!



7. א?ת

זו המלה הסוררת בה נלחמו בן גוריון וסנשו ולא כילו אותה.

רצון העם ניצח, נשרו האיסורים. מותר בבית קפה אחרי סרט לשבת ולהזמין בקול צלול, "א?ת הקפה וא?ת העוגה וא?ת השלום! עכשיו!"



נהניתי מכל רגע.

חגיגה לעיניים, ולאוזניים, מלבד אלו שצומחות לשר ולדובר ביחס הפוך לצמיחת הכלכלה.

בקיצור - ממש אוצר.

יחמם לכם את הלב, הסרט.

לא צריך ללכת רחוק.

זה כאן, מעבר לפינה:



שנת 2004.



רוצו לראות.



נכתב בתשובה לשאלה, מה עשה לי באופן אישי את שנת 2003

על גבול הסאטירה: אני אראה לו!

תגידי, מה תהיי מוכנה לעשות כדי להגן על רכושך?

נאמר, יש לך סוס, והוא בורח ואת צריכה לחזור ולחפש אותו ולשדל שלא יברח, במקל ובגזר ובכל מה שנופל ליד.

כל מה שנופל ליד?

עד כמה תרחיקי?



הלא מדובר ברכוש, לא תרצי לאבד.

אבל אם תדעי שהסוס מסרב לחזור אל האורווה ואל הקש שאת מאכילה אותו, מה תעשי?

תדרשי פיצוי כספי?

שלא תעזי. בית המשפט עוד עלול לחייב אותך על כך שהסוס במצב רע, שהתעללת בו ומיררת את חייו, רחמנא ליצלן, כאילו הוא יצור חי ולא רכוש סתם.



מה תעשי?

דילמה.

בסופו של דבר, לאחר שכל השידולים וההבטחות לא הועילו והסוס שם רועה חופשי, מתקבל על הדעת - ואף אישה לא תשפוט אותך על כך - שפשוט תארגני לך רובה, או אקדח, או סכין ? מכל הבא ליד - ותהרגי את הסוס שאינך יכולה יותר לחרוש בו ולרכב עליו להנאתך.

ככה ייעשה לרכוש אבוד.

באיבחת סכין הוכחת לעצמך ולעולם שיקרה מה שיקרה ? את בעלת הדבר.



או, נגיד ? ספר.

ראית בחנות. קנית. את בעלת הספר בדין ועם קבלה.

משהו על אונס ורצח שיטתי של גברים בידי נשים מזה אלפי שנים, והכל "בגלל שהגבר בתרבות שלנו נחשב לרכוש האישה ועל רכוש חובה לשמור אם הוא שלך; ואם אינו שלך, ואת בוייטנם או בסרביה ודומותיהן - חובה עלייך לאנוס ולרצוח ולהשחית את הגברים-רכושן פיזית ונפשית. זה בתרבות ובהיסטוריה. חובה לשנות."

Brownmiller אחד כתב.



גם כן ספר!

מה תעשי?

זכותך, אדונית יקרה, לזרוק לאשפה, להבעיר בו מדורה. זכותך.



את בעלת הספר.



אפילו שהספר צייתן ומוכן לשבת בשקט על המדף.



את יודעת עמוק בלבך שהוא מסוכן, מרגיז, מעורר בך רוע, הופך אותך לאלימה.

אין ברירה אלא לחסל.

ואפילו אם הספר לא שלך, והוא ספר טוב. עוד יותר אפילו.

למה שאחרים ייהנו ממנו? לא יהיה כדבר הזה במקומותינו, במוסכמותינו, במורשת ההיסטורית.

או נגיד גבר. איש.

זה באמת בימינו ירד לגמרי מהפסים, כבר לא יודע את מקומו.

שוכח שאת בעלתו.

והלא כתוב בתנ"ך, ובחוק הביטוח הלאומי ובכל עיתון ואתר, עד היום ולעולמי עד:

"האיש שלה."

"בעלתו".



א. כמות שהופכת לאיכות.



תפוז: 14 פעמים מוצא האתר החמוץ לנכון לציין את המלה "בעלתו", שלא נשכח.

כאילו שאפשר לשכוח.

נענע: 11 פעמים "בעלת", "בעלתו". בתוך פחות מחמש פסקאות.

הארץ: 11 פעמים "בעלתו". מתוכן, יצויין לרעת הנלבבים, פעם אחת נרשם "בעלתו-בנפרד".

מאידך, זה דווקא יפה. מדגיש את חומרת המצב. איך אפשר להיות בעלת רכוש ובנפרד ממנו. הרי זה מטריף את הדעת!

מעריב: 8 פעמים "בעלתו." בתוך שלש פסקאות. לא רע.

ערוץ 1 ? מבט לחדשות: 7 פעמים "בעלתו". בתוך שורות אחדות.

Ynet: פעמים 5 "בעלתו".

מוזר, דווקא זה העיתון להמונים כותב איזה שש פעמים "האישה". מה, לא יכלו לכתוב, 'תושבת נתניה ירתה באיש-שלה'? תכף יתחילו להאשים את כל הנשים! לגברים יש לפחות חמישים אחוז אחריות לאלימות! לוקח 2 לטנגו! אז היא שלפה ראשונה. כל הכבוד לה!



לכי תדעי, או שאתר Ynetמשחק אותה "נאור" או שפשוט לא מכבירים שם במובן מאליו.



ב. תיאור המעשה.



כולם מסכימים:

"מת מפצעיו האיש שנורה בידי בעלתו."

"נפצע אנושות מירי בעלתו."

"המתינה לו בנימוס ליד דלת ביתו."

ארגוני הגברים ודאי יקימו צעקה ויטענו להד"ם. "נרצח!"

אז מה. הכלבים נובחים ושיירת הנשים עוברת.



ג. הסיבה.



הארץ: בין השניים התפתח ריב, בעקבותיו יצא האיש מהדירה אל הכניסה לבנין ואז ירתה בו הבעלה.

תפוז: ככל הנראה רצתה הבעלה להשיב אליה את האיש-שלה. ירתה לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.



נענע: הבעלה ירתה באיש לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.



מעריב: הגבר סרב לחזור, הבעלה ירתה בו והרגה אותו.

Ynet: לאחר שליוותה אותו (באבירות) אל ביתו, פרץ ביניהם ויכוח שבסופו ירתה בו ונמלטה. (העיתון לא מפרט מה היה קודם - הירייה, או סוף הוויכוח).



אדונית יקרה, אין לך מה לחשוש. כל החיים לפנייך.

Yedyot Ahronot on PINK PAGES

מיתרים בלתי נראים

דודי גולדמן ידיעות אחרונות 31.8.90



ניכר שהספר דפים ורודים נעשה בידי אישה. ולא שיש כאן חלילה אמירה פטרונית של גבר הבוחן יצירה של אישה, אלא רק התפעלות של מי שחושב שהמנעד הנשי עשיר ומורכב מזה של הגבר.

עם כל החשש מהכללות, אני חושב שגבר הקורא או צופה במעשה אמנות של אישה, חייב לעשות "כיוונון מוסיקאלי" כדי לכוון את עצמו למיתרים הדקים, השקופים והבלתי-נראים של היוצרת.



"דפים ורודים" כתוב כיומן, המתעד התרחשויות פנימיות של המספרת, אנה. הסיטואציה הריטורית היא של אישה בשלה, שהגיעה לעידן התבונה והסיכומים ועורכת מחדש את היומן שבו תיעדה את חייה לפי עקרון מיוחד, אשר "חותך" את החיים בכמה חתכים. כל חתך שכזה מתרחש בטווח שבין שנה ל-15 שנים. אלא שרוב פרקי היומן דנים למעשה באותן שנים, ויש חפיפה בין הזמן המסוקר בפרקים לבין עצמם. נעשה כאן שימוש מעניין ומקורי בז'אנר היומן, כשהעיקרון המנחה הוא קעקוע הזמן כרצף אנכי של היסטוריה וסידורו מחדש שלא לפי סדר ההתרחשות הכרונולוגית, אלא לפי סדר אחר - חשוב בהרבה: סדר החיים הפנימיים של אנה.

הספר הוא תיעוד ערוך, בטכניקה של חומר היולי (ולכאורה בלתי סדור) של מעגלי חייה של המספרת. בין המעגלים בספר, גם מעגל חייה של אנה הישראלית, כאשת-איש וכאשת משפחה, שטעמים פוליטיים, סקרנות ונהייה פציפיסטית מביאים אותה לקשרי ידידות אמיצים עם משפחה ערבית.



מעגל אחר הם קשריה, כיהודיה וכפליטה מאירופה, עם המדינה המזרח-אירופית, שבה נולדה (ארץ התות והדובדבנים) והמעגל החשוב מכולם: עולמה הפנימי המתרחש ביום-יום הכאוטי והבנאלי.

תשעה פרקים לספר, הכתוב כיומן, והם מובעים ברמות שונות של תודעה. רק לאחר סיום הקריאה מתחיל הקורא להבין את העיקרון, שבו כל פרק תוחם את הזמן באופן שונה.



הטיפול במספר חתכי זמן, שחלקם חופפים אלה את אלה, עם "חיתוך" החיים לפרוסות, נותן איזו איכות רלטיביסטית. משהו כמו: שום דבר אינו מוחלט בחיים. אפשר לראות הכל מזווית כזו, ואפשר מזווית אחרת והכל גם נכון (כלומר, אף דבר כשהוא לעצמו אינו נכון באופן בלבדי), אם הוא מצטרף לפרוסות חיים נוספות.



כמו קליידוסקופ צבעוני ענק, המשתנה ומחליף את מראותיו; הכל לפי המסתכל ולפי זווית הראייה, שבה הוא מחזיק את הקליידוסקופ.

החיים כערך יחסי.

Kol HA-ir on PINK PAGES

לפתע באמצע החקירה

מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים 8.9.89



גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.

"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."



במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.

שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.



"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."

הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.

ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.



"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."



ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.



"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע, יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.

הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."



"הממ," פימפם הדוד ללי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"



חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.



"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."



באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."



אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.

צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.

Some Answer

על ספרי הראשון: כעין תשובה

מתוך HEBREW ABSTRACTS בטאון אגודת הפרופסורים לספרות ולשון עברית, ארה"ב

This book is a literary gem, even though some of its glitter was dimmed by unexpected developments. The work is set in the stunning events of the Six Day War, but it was written before the October 1973 hostilities. Still, in the turmoil of changing realities, the book retains much of the radiation of the heroine, Hagit, despite being “boxed in by life”.



During the Six-Day-War Hagit and her friend Anni find themselves in an air-shelter. Hagit flashes back life chunks of her being as a young woman. The blaring of the radio and the war bulletins punctuating and interrupting the episodes are the literary effects that create the mood of the narration.



It is a story of exasperated impulses, inner contentment and the eternal theme of love conquering all.



The National Association of Professors of Hebrew in American Institutions of Higher Learning, USA, 1974

פגישה גורלית עם יחצנית

פגישה גורלית עם יחצנית

"ניסו לאנוס אותך?"

חודשיים לאחר צאת "סודות" לאור, ביקרה אצלי יח"צנית.

שאלה את כל השאלות שהתשובות להן באתר, שאת כתובתו קיבלה שבוע קודם לכן.

ובעיקר, "מה קורה אצלך עכשיו, מה עשית עכשיו שיש בו עניין אנושי?"

כלום, רק הוצאתי ספר, הקמתי הוצאה לאור, העליתי אתר שעבדתי עליו חצי שנה.

ואני כותבת.

ואני חיה, שזה כזה הישג במקומותינו.



על זה מכריזים ברבים כשכבר לא אקטואלי.



היא רוצה לדעת, "מתי התגרשת?"

מאוכזבת שעבר כל כך הרבה זמן מאז:

"זה כבר לא חדשות. אפילו ספר שראה אור לפני שלושה חודשים הוא כבר לא בחדשות."

מסבירה לי את מידות התקשורת: "אם כמעט אכל אותך שועל, ניסו אתמול לאנוס אותך."

אני מזכירה פרק מ"סודות" והיא,

"אבל זה לא קרה לך. זה משהו שקרה לך?"



"סודות" (הוצאת חודנה, ספטמבר 2002) "נופי הנפש" (הוצאת חודנה, יוני 2003)

םיבוט םימי ימע וראשה

יום שלישי שעבר, רבע לאחת לפנות בוקר.



אישה באדום הולכת באבן גבירול. הרחוב מוגף חנויות ברובו.

ליד הבית שנקרא פעם חנות ה"שקם" וכעת מציג חלונות מאוירים בשירים של המשורר, נעצר אוטובוס תיירים מפואר.

מוריד נוסעים.



דלת הנהג פתוחה. איש מזוקן, כיפה, טלית. כבן ארבעים או חמישים.

""לאן את צריכה להגיע? בואי, אקח אותך חלק מהדרך. מה, רצית ללכת כל זה ברגל? היית מגיעה בבוקרץ

"בשעה."

והוא מסיע כל הדרך עד לשכונה הצפונית הרחוקה, עד לבית.

"צריך לעשות מצוות," הוא אומר.



יום חמישי, שמונה ושלושים בערב.

בית תמי בשינקין.

אביבה אפל וחבורה של שבעה מקיימים ערב אימפרוביזציה.

ספרי לה סיפור קטן שאירע לך והיא מקשיבה, ותוך כך בנועם מלמדת את הקהל מה פירוש להקשיב: לא לקטוע. לא לשאול שאלות.השחקניות (ושחקן אחד) לוקחים את הסיפור ומציגים אותו.



נערה בת שבע עשרה מתנדבת ראשונה.

כשהייתה בת עשר היו לה חמישה עשר חתולים. פעם אחד מהם הלך לטייל בבניין, נעמד ליד הדלת של שכנה בקומה עליונה ויילל. השכנה החליטה שזה גנב והזמינה משטרה.

פתאום אימא שלה רואה שוטר עומד בפתח הדירה שלה, עם חתול ביד. חשבה, מה כבר גם המשטרה מביאה לנו חתולים?



גבר צעיר מספר על זיכרון מגיל שש: דודו האהוב נעלם מחייו פתאום. הייתה שתיקה. רק בגיל ארבע עשרה גילו לו שהדוד התאבד.



בחורה שופעת חיוכים מספרת שאימה הזכירה לה השבוע איך כשהייתה בת חמש גרמה לאימה "התקף לב" כשנעלמה פתאום והיא לתומה הלכה לפיקניק עם שני ילדים בני גילה. מה זה נהנתה.

"איך זה קרה שאימא הזכירה לך דווקא עכשיו?" שואלת אביבה בדיוק את השאלות המדויקות שלה.

"אבא אמר, 'איזו מוצלחת היא'. ואימא אמרה, 'מה מוצלחת, שכחת את התקף הלב הראשון?'"

והיא מוסיפה ככה בקלילות מחויכת: "משפחה שכזו."מישהי לידי אומרת באוזניי:

לא ידעתי שיש עדיין בצעירים של היום כל כך הרבה מתיקות ותום.



הלהקה לוקחת את הסיפורים ומשחקת את המושתק. לוחשות את הרגשות שהוחנקו. יש מי שמזילה דמעה. יש מי שמוריד משקפי שמש על עיניו.

בקהל שתיקה ואהבה גדולה.



בתחילת השבוע, ביפו, בין הסמטאות, חלונות מוארים. עמותה בשם אתגר. צייר של ציורי קיר, מארצות הברית, עובד עם פועלים במקומות שונים בעולם ומצייר אתם ציור קיר כגורם מלכד. ציורים שלרוב נמחקים כעבור זמן קצר על ידי הממסד. איש צעיר שואל, "איך אני יכול לעזור בציור?"

"קח קיר, וצייר עליו. יש הרבה קירות שמחכים לציור."

הערב, בכפר הדרוזי קרע, מסירים את הלוט מעל לציור הקיר שצייר שם.



בעיתון ראיון עם עורכת דין שלקחה את הבנות שלה ונסעה להרווארד ללמוד ניהול עמותות. כשהייתה ילדה, להוריה לא היה כסף לשיעורים פרטיים. אז העמותה שלה מספקת שיעורים פרטיים לילדים חסרי אמצעים.



הסופרת הפורטוגלית לידיה ג'ורג' סיפרה לי בסוף השיחה שלנו ל"נופי הנפש" איך בנה אמר בהפתעה גמורה, "אבל יש אנשים טובים..."

הדובעה-תדו והינתנ יביב

"הצעדה היא לא מהפכה ולא בטיח'.



בספרי השלישי ''סודות'' כתבתי חלום שיום אחד תקומנה נשים מכל המזרח התיכון לצעדה, בדרישה לשלום. והנה זה מתקיים ואפילו צעד אחד רחוק יותר.



מתיי לאחרונה התקיימה במקומותינו צעדת מחאה חברתית של נשים נפגעות השיטה, כנגד השיטה, בדרישה לזכויותיהן?



מתיי אנשים פנויים לראות באיזו מדמנה הם שרויים, אם לא רק כשרווח להם מעט מן הפחד וההפחדות שסוגרים עליהם?



ברגע שנפתח איזה פתח לשלום, ברגע שהפיגועים כבר לא מכים בנו כל יום, אז א/נשים מרימים ראש, כבר לא מפחדים שיטיחו בהם - ''אבל המצב הביטחוני, צריך להיות מאוחדים!''

על כן אני מאשימה את הממשלה בטעות גדולה: היו צריכים להמתין עם ההודנה עד לאחר שהעניים יהיו מסכימים עם עוניים ומתרגלים לעוד קצת רעב למען אחדות העם, ורק אחרי זה להתפנות להודנה/פטה מורגנה של הודנה.



"מה, כל מה שעושים פעם-ראשונה הוא מהפכה? אם אני אכין פסטה בפעם הראשונה, זו תהיה מהפכה?"



אם כשלת בהכנת הפסטה, המהפכה תהיה רק בבטן שלך.

המדינה, להבדיל, כשלה בבישול המצב החברתי, הביאה אותו לכדי רתיחה, כיסתה חזק עם מכסה, ולא השכילה לקלוט את מה שכל אישה, בין אם היא אשת איש/אם חד- הורית/מבשלת פיליפינית/שף - יודעת: תבשיל רותח מנער מעליו את המכסה.



"אז כל אדם שניגש לבוס שלו ומבקש העלאה עושה מהפכה."



האימהות החד הוריות לא דורשות העלאה. הן דורשות החזרת הכספים שהממשלה החליטה לגזול מהן.

נכון שבהיסטוריה האנושית היו יחידי סגולה שהביאו לשינוי בעולמנו, אבל יותר משהיו מבקשי העלאה הם היו ויקי כנפו, שאמרה, "אני מדברת בשם מאה וחמישים אלף אמהות חד הוריות," וסירבה להטבות שניסו להציע לה אישית.



"גם בעבר היו הפגנות, שרפת צמיגים, חסימת כבישים ושביתות רעב. כל אחד מהם, בשעתו, נעשה בפעם הראשונה. אף אחד מהם לא התחיל מהפכה."



מהפכה הייתה גם הייתה. כתוצאה מן ההפגנות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שלאחר סברה ושתיל, מרד הימאים, הפנתרים השחורים.

מהפכה הייתה גם הייתה לאחרונה. מחברה של עזרה הדדית הפכנו לחברה שבה איש-איש חובק בחירוף נפש את העצם הפרטית של ה"מגיע לי ורק לי".

נכון שאף אחת מהן לא תשווה לדודה של כל המהפכות ומחוללת השינויים הכבירה מכולן. הכיבוש.



"הכיבוש לא קשור לשום דבר. אם לא היה כיבוש, המסים שלי לא היו משלמים את תשלומי ההעברה של הפרזיטים? היו גם היו. נכון, פחות מס

היה הולך לביטחון, וגם אני תומך בסיום הכיבוש, אבל כל זה לא קשור לשום דבר. נכון לעכשיו המצב הוא כזה. יתר על כן נכון לעכשיו, אני מוכן להתערב שרוב המתלוננים והדורשים הצביעו במו קולם למפלגות הימין, אלו שמנציחות את הכיבוש, ולא למפלגות השמאל שגם רוצות בטובתם של החלכאים והנדכאים וגם מבקשות לסיים את הכיבוש. אז אנא...



ממש כך. החלכאים-והנדכאים הביאו את הצרה על עצמם. כמו נפגעות האונס שמי יודע מה לבשו ומה אמרו ועשו עד שהביאו על עצמם את האונס.

בכספים המרובים שלך בונים בנוסף גם התנחלויות, משלמים למשרד הביטחון כדי שיתחזק אותם בכל מחיר של חיי אדם שיהיה, בונים חומה שנחזור אל ימי הגטו העליזים, משלמים הוצאות משפט לאנשי ממשל כושלים רשימת המיליארדים ארוכה, על כן לא פלא שצריך לגזול ממי שרק



אפשר, ואפשר רק מהעניים.



"כל מה שהן רוצות זה עוד כסף, לא שינוי חברתי."



1. "עוד כסף"? הלא מדובר בהשבת גזלה.

2. "עוד כסף" - זה יהיה הצעד הבא, של הקטנת הפערים - שבהחלט

יביא למהפכה.

3. כסף הוא אמצעי לגיטימי לשינוי חברתי.



"שום גזלה. הן קיבלו כסף מהמדינה מתוקף החלטת המדינה. עכשיו המדינה החליטה להפסיק להעביר להן כסף. אם אני תורם, מדי חודש בחודשו, אלף ¤ לעמותה מסוימת, והנה יום אחד אני מחליט שמצבי הכלכלי אינו מאפשר לי עוד להעביר תרומה כנ"ל ולכן אני מחליט להפסיק לתרום, האם גזלתי מהעמותה אלף ש"ח בחודש?"



אישית גזלת מעצמך, כי תרומה לעמותה מזכה אותך בהחזר מסים, כך שבפועל התרומה שלך קטנה בהרבה.

כספי הביטוח הלאומי אינם שייכים למדינה אלא לאזרחיה. ביטוח משמעו שאתה משלם תשלומים כשיש לך, כדי שתישען עליהם לעת צרה.

אינך תורם לאימהות החד- הוריות, לא אתה ולא המדינה.

בלעת את המניפולציות השיווקיות של יח"צני ביבי.

המדינה מקצצת עד ביטול בהחזרי דמי המזונות.

לכל הילדים במשפחות חד הוריות יש אבות. שאינם פרזיטים ולא בטלנים. הם רק לא משלמים דמי מזונות כדין או די הצורך.



בימים טובים יותר נקבע שהביטוח הלאומי יתבע את אותם אבות ובכל מקרה

ישלם מזונות לילדים.

(אפילו כך יש תקרה, נמוכה, הן לדמי המזונות והן לחלק שישולם לאמהות כאשר

הביטוח הלאומי יזכה בתביעה).

מדמי המזונות האלה החליטה ממשלתנו, שרובה גברים רגישים, לקחת לעצמה.

חזון אחרית הימים: במקום מן העם אל העם, קמה לנו גרסה משוכללת: מן האמה אל העם. מפיות הילדים, למען יושבי כורסאות עור הצבי.

לא תמיד תובעים את הסרבנים. במיוחד אם הם מפחידים. מאלה המוסד לביטוח לאומי לא תובע - כדי להגן על האם והילדים.

אותם היא גם לא תשלח לבית סוהר ולו כהתראה/הרתעה - כי צריך הלא לאפשר להם לעבוד ולשלם דמי מזונות... שהם ימשיכו לא לשלם, בזכות קומבינות והפחדות.



והנה ידידתי רחל, שאבי בתה נטש את המשפחה מאז שהילדה הייתה בת שבועיים. עד כה הביטוח הלאומי שילם לה אלף ש"ח לחודש. סכום כביר.



רחל עובדת ועבדה כל השנים. היום, כשהילדה בתחילת לימודיה בתיכון, הודיע המוסד לביטוח לאומי לרחל שהוא גוזל ממנה את דמי המזונות דנן, המגיעים לה בדין, בזכות דין חדש: מי שמשכורתה החודשית היא ארבעת אלפים ש"ח ומעלה, אין משלמים לה דמי מזונות.

מה שאסור לאבות הסרבנים, מותר לאבות האומה-שאומרת-אמן.

ביבי-אני-הוא-המדינה גוזל - וצועק "הצילו!"



האם אותם אלף ש"ח של רחל ושל דומותיה באים מתוך החמישים אחוז מס שאתה ו/או אביך משלמים?



האם תסכים, פילוסופית ומוסרית, שמסיך יוקטנו - כלומר שתקבל אתה (ויקראו לזה הקטנת מס) את הכסף שנגזל מרחל ומרבבות דומותיה?





"...אין להן פילוסופיה ואין להן רעיונות."



פעם עברתי ליד דלת והופתעתי כאשר היא נפתחה כלפי חוץ, ומישהו חבט אותה בחוזקה אל המצח שלי. הוא אכן ביקש סליחה, המסכן. אני הייתי ממוקדת בכאב שלי, לא היו לי רעיונות ולא הייתה לי פילוסופיה.



"ואכן לא עשית מהפכה. תודה על ההדגמה."



נכון, באותו רגע לא עשיתי מהפכה. כאבתי. לאחר הכאב באה הארה, שחיזקה את הרצון לעזור לכואבים. זאת לא מהפכה?



"צורת המחשבה שלהן היא אותה פילוסופיית ה"מגיע לי"."



נתעלם מהעובדה שכמה שורות קודם לכן טענת שאין להן פילוסופיה, ובוא נהיה לרגע סופיסטים (מלשון סופיזם):



כשאתה מתאר את מצב האמידות בביתך ואצל אביך, מה אתה אומר אם לא: "מגיע לי/לאבי/לשכמותנו"?



אתה משתמש באותם כלים, באותה פילוסופיה, ומוסיף: רק לי/לאבי/לשכמותנו מגיע להשתמש בה.



"לא ביקשנו שום דבר מאף אחד, לכן לא אמרתי, 'מגיע לי.' אבא שלי עובד מול הגופים שמשלמים לו בהסכמתם ומתוך ההסכמים שהם הגיעו אליהם. זה לא עניין של 'מגיע לי', אלא חברה X חתמה על חוזה זה שקובע שמגיע לי.

לא הבנתי על מה את מדברת. אני לא מבקש שום דבר מהמדינה."



אתה מבקש מהמדינה שתוריד את גובה מס ההכנסה שאתה או אביך משלם, ממש כמו שהעניים מבקשים שיהיו מקומות עבודה ושהמשכורות לא תהיינה משכורות רעב. אתה מבקש מהמדינה שתשעה לדעתך באשר לניהול התקציב ושלא תשעה לדעתם של חעניים. אתה אומר שמגיע לך ולביתך אבא תומך ובונה, ואם לילדי העניים ואמהותיהן אין כזה כי ננטשו יש להם בעיה, מגיע לך שלא יפילו אותה עליך.

כשאתה אומר שזה מכיסך, אתה אומר שהמדינה זה אתה.

כשאתה אומר שדמי המזונות משולמים מכיסך, אתה אומר שהמדינה, בין אם היא תבעה את הנוטשים-ולא-פרזיטים וזכתה ומימשה ובין אם



החליטה שלא לתבוע מאימת אלימות הנ"ל בכל מקרה הזכייה מגיעה לך.

"



נמאס כבר מהפרזיטים (נהני העוני...) שחיים על חשבון הקופה הציבורית."



זו מטרה מעניינת כשלעצמה. מי במדינה הזו לא חי על חשבון הקופה הציבורית - של ארצות הברית



".הלימון הסחוט הזה, שידוע בשמו ''המעמד הבינוני''



לא ממך מתקיימים במדינה רסיסים של עזרה הדדית.

אינכם רואים שעושים לכם תרגיל של ''הפרד ומשול''?

השיטה שמייצרת עשירון של מיליונרים - היא הפוגעת, לא קורבנותיה.



"אני לא זקוק ל"הפרד ומשול" כי אני ממשפחה אמידה/משתכרת שכר גבוה".



המניפולציה של "הפרד ומשול" מופעלת בינך, המשלם חמישים אחוז מס, לבין מי שהשכר שלו קטן בהרבה מן המס שאתה משלם.

זה נעשה על ידי יצירת משוואה דמגוגית, כביכול האחד נובע מן השני, בעוד ששני המקרים מהווים סימפטום לבעייה שהיא - כן, הכיבוש. הכיבוש שבשורשו:

ניהול כוחני, ערל-לב וכושל, של המדינה.

ראיית אזרחי המדינה כמשרתיה ומשרתי מושליה, ואי-ראיית המדינה ומושליה

כמשרתי האזרח/ית.

ראיית עולם זו יוצרת לגיטימציה לכיבוש וזה מצדו, לאות תודה, מניב זן של אזרחות אדישה למצוקת הזולת שתחילתה ב"אני ואפסי לי," והמשכה

ב"מגיע לי בלבד."



"פרזיטיות החד הוריות האלה. ילדים זה רק אמתלה שלא לצאת לעבודה."



אימא היא אישה עובדת, עובדת קשה, וביותר ממשרה אחת. זה ודאי שם לב כל מי שפעם היה ילד ובביתו לא היו משרתים ואומנות.

גידול ילדים הוא עבודה הוא עבודה הוא עבודה - על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה, פיזית ובמעורבות רגשית טוטלית ולא אחת מתישה. שבעה ימים בשבוע, שנים על גבי שנים.

על אחת כמה וכמה כשכל האחריות על כתפיה החד-הוריות.

וראו פלא: אימא עושה כל אלה בלא שכר.

כשאישה יוצאת לעבוד, הרי זו משרה נוספת. שקשה להשגה.

כי בעיני מעסיקים לא מעטים, ילדיה מסומנים כמגבלה.

כשהעבודה נמצאת, ילדים הם מגבלה - כי השכר הנמוך הולך לכיסוי ההוצאות

הנוספות עם צאתה מן הבית מעונות, ביגוד, ודומיהם.



"קורינה, ילדים הם מגבלה רק אם ההורים שלהם מלכתחילה מוגבלים.'"



לא אמת, כאמור לעיל. אבל נגיד ש.



יש גם הורים רוצחים והורים מתעללים מינית.

אז לא תעביר את הילדים שלהם למשפחות אומנות כי הורים שיודעים שיש להם בעיות לא צריכים להוליד ילדים?



מה אשמים הילדים? האם תפתור את הבעיה שלנו כחברה, שלהם כפרטים, אם תנציח את הייאוש - או שתכפיל ותשלש אותו?



אני תומך בטיפול בילדים שנמצאים במשפחות מעוטות יכולת. על ידי סל שירותים שיינתנו לילדים. לא על ידי מתן כסף להורים, שילכו ויבזבזו אותו

על עצמם.



צודק. אימא רעבה היא אימא אידיאלית. לא עולה כלום.

ראיתם את הסרט האלג'ירי "ראליה"? יש שם אישה שמגורשת על ידי הבעל שלה. הוא משחרר אותה על ידי סילוק חבל שקשר ליד שלה, ואפילו זורק לידיה כמה מטבעות.

ועדיין הוא לא משלח ריקם ברמה של סרבני דמי-המזונות ומדינת ישראל: באלג'יר הוא לוקח ממנה את הילדים.



"שילכו לעבוד!"



יש פה משוואה חולה: מה שצריך לתקן הוא לא זה שכביכול לא יוצאים לעבודה, אלא את העדר מקומות עבודה.

מה הטלאים שהממשלה מנסה להטליא עכשיו: עבודות דחק עד שהעבדים יירגעו (והלוואי שלא יהיה להם כוח לצעוד מחדש).

שישבו בשקט עד לאחר הבחירות.

מה לעשות והנשים הנדכאות רוצות לחיות הלאה מזה.

כל השנים אנחנו מתלוננים שהעם היה לעדר צייתן. והנה כשקמות נשים ומרימות ראש - עליהן מתנפלים.

מתנפלים על הסימפטום ושוב שוב לא על הבעיה.

אני מעריצה את הצועדות. אני גאה בהן. לו רק עמדו לי כוחות הגוף הייתי שם אתן.

בחיים תמיד יש בעיות - ויש הסימפטומים להן.

הבעיה של מדינת ישראל, ואומר זאת גם אם ייחר גרוני, היא הכיבוש.

אני יודעת כי חייתי כאן לפניו.

לא הייתה אידיליה, אבל גם לא היו פערים נוראים כאלה, לא היו חרפה ורעב.

האחדות נקראה אז עזרה-הדדית, חמלה למצוקת הזולת.



"הקטנת פערים היא לא אידיאל. לא שלי, לפחות. הפער לא צריך לעניין אף אחד. צריך לדאוג שאנשים יוכלו להתקיים בכבוד זה כן.

נמאס לשלם חמישים אחוז מס. המעמד הנמוך לא משלם כלום. מאיפה תורידי מס למעמד הבינוני?"



אה, זה פשוט. שכר המינימום יועלה לגובה שבו חייבים במס, וממנו יוכל גם המעמד הנמוך לשלם מסים.



אם תעלי את שכר המינימום, השכר הממוצע במשק יעלה פלאים, ואז מה? תמשיכי לרדוף אחרי השכר הממוצע במשק עד שלכולם יהיה אותו שכר בדיוק?

וזה עוד לפני שדיברנו על כמות האנשים שיאבדו את עבודתם בגלל שאף מעסיק לא יוכל לעמוד בהוצאות הללו על שכר, כולל, כמובן המדינה עצמה.



באחד מפרקי ספרי 'סודות' יש איש נוצרי שאומר, "למה כולם מתווכחים בישראל. כשהייתי בירושלים תפסו אותי בשרוול והתווכחו אתי, ואני בכלל לא רציתי להתווכח אתם..."

נדמה שבשנים האחרונות שכללנו את התכונה הזו עד למדריגה כל כך גבוהה, שמתווכחים אפילו עם הלצה או אמירה אירונית.

Once She Was A Child - primordial notes

ימים חפוזים של הוצאת "נופי הנפש" למפיץ ולחנויות, של שבוע הספר המתמלא ומתרוקן לפי ההודעות ברדיו, לפי הוראות החמ"ס, וכל מי שידו מגעת להביא עצים למדורה.

גם זו דרך לשרוף ספרים.

יריד ספרים שדומה לשוק, ספרים בערימות, אין הפרדה, אין נוי ואין הבחנה, והשקט של הפארק מכסה על הכל.

ימים של ארגון הזדמנויות להכיר קוראים, להכיר לקוראים את הספרים, לא לתת לטנקים של ההוצאות לאור המסחריות, של מערכת היח"צנות שמפרנסת את עצמה ומקיימת את המיתוס של עצמה, לא לתת לה לגבור עליי, לגבור עליה בדרכי הצנועה, העייפה.

והלב אוכל את עצמו, כל יום שחולף ולא כתבתי את הספר הבא, שלא התקדשתי לו ואליו בלבד, מדיר שינה מעיניי.

ועכשיו עוד ימים אחדים והאתר הבינלאומי יהיה מעודכן ואשתחרר מן הלחץ הזה ואז להתחיל כל יום בשעתיים שלש של עבודה על הספר הזה שבועט ברחם הלב, ברחמי הלב.

לעבודה!

the terrible story of Dr. Hyde and Mr. Jekill

לאחרונה חזר אליי זיכרון הסיפור, שעשה עליי רושם אדיר בנעוריי.



מדוע צפה ועלתה דמותו של האיש כפול הפנים - ליתר דיוק, המפוצל הזה?

מר ג'קיל המכובד, איש הצדקה והחסד, הולך בדרכו של פאוסט, אלא שהוא האלוהים והשטן של עצמו. בדרך מקרה הוא רוקח לעצמו משקה שהופך אותו פיזית ונפשית להאנשה של מושג הרוע.



לפני מעל למאה שנה, עדיין היה צריך לשתות משקה כדי להגיע לכך, עדיין היה צריך בצירופים כימיים ואלכימאים.

לפני מעל למאה שנים הרוע היה מושג בלתי נתפש.

היה רוע, ודאי שהיה, אלא שהיה לו תרוץ, סיבה.הצגת רוע בלא סיבה רק ממחישה עד כמה כל הסיבות אינן אלא כינוי סתר ומסיכה.

מה העלה אותו לרדוף אותי?



המציאות.



אדם חי חיי איש עושה צדקות, בהתנחלות שלו. וחמש דקות אחר כך הוא יוצא אל מטע הזיתים של שכנו והופך למר הייד טוטלי. אלא שבחבורה.

או אדם חי חיי צדקה וחסד בביתו ולאחר יום או יומיים הוא נקרא למילואים ופתאום הוא מר הייד (hide), שיורה בילד, שעומד מן הצד כשבריונים משתלחים, בזקנים, בתינוקות ובילדים ובנשים. עושה חיל.

וחוזר לביתו וחובק רעייה או ילד.



לבוש באזרחית ברגע פתאום הוא חובש מסיכה של כינויים ויוצא להלחם בגלי ים האינטרנט הסוערים - נלחם בבוחרים בכינוי מתוך ענווה, נלחם במזדהים בשמם באומץ – נלחם בכל, באותה ברוטליות רצחנית של מר הייד.



רוח אש מפורום לפורום, רומס ובועט ויורה צרורות לכל עבר, גידופים, השמצות, שקרים, התחזות, אימוץ אין סוף כינויים וניהול רב שיח סכיזופרני ביניהם – הכל הולך.



כך, כמו בסיפור - ד"ר ג'קיל רב החוסן מצטמצם למר הייד, הננס המוסרי.

וכמו בסיפור, לאט לאט מיום ליום מר הייד משתלט עליו לאחר כל חילופי האישיות החוזרים ונשנים של כיבוש פורומים בלא כיבוש היצר.



כל כמות של סם לא תועיל, יותר הוא לא מסוגל לחזור אל מהות שפויה.



בסוף הסיפור, כאשר ד"ר ג'קיל מגיע לרגע בו ברור לו שהוא עומד להפוך להייד בלי כל דרך חזרה – באותו רגע הוא הורג את מר הייד. במחיר חייו הוא.



באינטרנט אין קל מזה. שלא כמו בחיים.



האם נכון לייחס הכל לכיבוש? הלא התופעה קיימת גם בפורומים זרים. גם שם בצד התמימים וישרי הדרך ימצא מסוכסך הנפש האחד שגורם הרס.



במה זה שונה כאן?

אולי בכך שצינור היניקה הוא הכיבוש.



לא תופעות בודדות, תלושות, אלא חלק מובנה של נפש המציאות הישראלית.



כמו שאמרה מישל גרנגו בשיחה שלנו בפריז, שיחה שחזרתי והקשבתי לה פעמים רבות כל כך בתהליך העבודה על "נופי הנפש": "כשנמצאים במלחמה, משתגעים."

Encounters with the TV

אין לי טלוויזיה מזה עשרים שנה ויותר, אבל הלילה הזדמנתי למקום שנמצא בו המכשיר וצפיתי עם האחרים בטקס חלוקת הכבוד לחתני וכלות פרס ישראל.

והנה, כשסוף סוף הסתיימו לחיצות הידיים והשיחות האילמות עם השררה, הגיע תורו של נציג מקבלי הפרסים לדבר, ואהרון אמיר התחיל לשאת דברים, שאכן העברית נשואה בפיו ועריבה גם כשאינך מסכימ/ה עם דבריו. ואז פתאום ובלי שום אזהרה, בעוד האיש מדבר, החלה לרוץ על המסך ולכסות אותו, ממש לכסות את פני האיש הנכבד, שורה ארוכה של שמות המכובדים האמיתיים - אלה שהביאונו עד הלום: אנשי צוות הטלוויזיה שיבורכו.

מה בער?

ואם לא די בכך בא ועלה וכיסה את קולו של אמיר קול שטוח של קריין שהודיע כי אין ברירה, חייבים להפרד מהטקס כי יש חדשות. (למיטב זכרוני קרה לא אחת שהחדשות נדחו מפני נאום של שר או ראש ממשלה שנתנו לו גם נתנו לו להשלים את דבריו עד למשפט האחרון).

ואז נקטע באחת קולו של אהרן אמיר החתן המבוזה והתברר שמשקרים: לא חדשות אלא פרסומת שלא סובלת דיחוי השד יודע למה, לסבון או למשחת גילוח - הכעס אטם את אוזניי ואני מקווה מאד שכך ארע גם לאחרים ושהפרסומת כרתה בור למפרסמיה.

במעט דבריו שיחק אמיר עם הפועל פרס, ובמקום מפריסי פרסה אמר מפריסי פרסים, אירוניה מודעת או לא מודעת. אמר ולא ידע שהוא מנבא את מפריסי הפרסומת.

והנה מסתבר שמכולם צדק גרשוני: לא כבוד לאמן הפגינה הרשות על שריה ושררותיה אלא שוב היה זה האמן שנדרש לכבד שררה, שרומסת את כבודו.

למי-מכם איכפת?

>

הידד, הידד. הנה העטיפה של הספר החדש, הרביעי, "נופי הנפש".

בשעה טובה. מועלה כאן עוד לפני שהודפס אפילו.

ביום חמישי שלחתי לדפוס. מחר , או היום בעוד שעות אחדות,

הם יקבלו את הדיסק הצרוב שסטודיו טרטקובר יצרו מלאכת מחשב,

טרטה עצמו ואונה המעודנת, ואולי בעוד שבוע או עשרה ימים הספר יודפס

ואז אצטרך לשלוח לתקשורת.

אה, כמה עגום שרק שלושת אלפים דולר עומדים ביני לבין הבאת הספר לידיעת הקוראים.

כמה עגום שבחברה בת ימינו הנוראים האלה, הקרדו הוא: "אני צועק, משמע אני קיים."

כך שהמעגל שטני למדי.

אין לי כסף ליחצנות אז פחות קוראים יודעים על הספר ופחות קונים

כך שאין לי כסף ליחצנות וחוזר חלילה.

אולי אעלה על השולחן ואקרא ברמקול: האזינו.

יש ספר חדש וראוי. לא פטפוט אלא ספרות.

יעלה ויבוא.

.

>

היום שוב יום ראוי לציון.

קיבלתי מטרטקובר את העיצוב של הספר, יפיפה ומבטא בדיוק את מה שאני אומרת בו, ושלחתי לדפוס.

אני מניחה שביום ראשון יכינו את האייריס, כלומר את דוגמית הדפוס, ואז אוכל לבוא לירושלים כדי לאשר סופית את ההדפסה של העטיפה.

זהו רגע נעים ומרגש.

הדפס שמדפיס את העטיפה, מכל מקום זה שהדפיס את העטיפה של סודות, היה אמן.

גם ממנו למדתי המון.



מעשה ההוצאה לאור, כך גיליתי, הוא מעשה יצירתי, במיוחד כשמלווים את התהליך מתחילתו ועד סופו.

ועם נופי הנפש היה קשה ומסובך במיוחד, שכן זה ספר עם צילומים, המון צילומים. עשרים ושישה אם איני טועה.

ועכשיו נשאר רק לפתור את בעיית צוואר הבקבוק - יחסי הציבור.

מוזר בעיניי מדוע יש בכלל צורך ביחסי ציבור, כאילו מדובר במכירת סבון.

אני לתומי הייתי מצפה שיקראו את הספר ויגידו את מה שיש להגיד, שהספר יהיה יחסי הציבור של עצמו.

אבל בימינו עם ההזנייה של הכתיבה, עם מחיקת כל הגבולות שבין ספרות לפטפוט, - נוצר מצב שראוי להתייחסות מעמיקה, בהמשך.

כשרק אתפנה.

שבוע עבר מאז מסרתי לדפוס את כתב היד של "נופי הנפש"



נופי הנפש הוא ספר של שיחות עם סופרות מארצות רבות. בראש וראשונה הוא ספר על ילדות בתקופות של מלחמה ולפעמים זמנים של שלום. של כמו-שלום.

מחשבות ראשונות על הספר נבטו אצלי בעצם עוד ב-1991.

עברו כשנתיים עד שהתחלתי לעשות.

עשר שנים מאז השיחה הראשונה עם סופרות בישראל.

עשר שנים של מהפכים ושינויים כשהספר, או ליתר דיוק הסופרות מובילות אותי למקומות שלא כיוונתי אליהם, שוודאי לא קבעתי מראש: כך יהיו פני הספר.

אבל, רגע רגע.

מן הרגע הראשון הצגתי שתי שאלות בלבד:



פירוש השם והמשמעות שלו בחייך

נופי הנפש



ומה אלה אם לא שאלות על הילדות?

הכתיבה היא מעשה קשה. שובר לב.

מתאים לכך המשל של סיזיפוס ועוד יותר מתאים לכך המשל של האיש הנותן את כבדו לניקור הנשרים.

אולי זה עשוי להשמע דרמטי, אפילו מלודרמטי, אבל הכותבים והכותבות, הם יודעים בדיוק על מה אני מדברת.

אז עכשיו עת לעלוז: הספר יצא מידיי והוא בקדם-דפוס.

אז למה אני עצובה? למה אני ממש לא רוצה להראות לאיש את הספר? הרי הוא נכתב כדי שיקראו אותו.

כדי שהכל יקראו בנשמה אחת: די למלחמות. אם לא למעננו שבגרנו ונשרטנו ונרצענו, כי אז לפחות למען הילדים.

אז הספר יצא בשעה טובה אל הדפוס.

עכשיו אני חבושה בכובע המו"לית . וגיליתי שזה בהחלט עיסוק יצירתי.

שמחתי מאד שהתגובות של הקוראים על הצד הפיזי של "סודות", ספר הפרוזה השלישי שלי שראה אור לפני חצי שנה, על סודות שמעתי דברים טובים, שנעים להחזיק אותו ביד.

בזכות נדיבותו של טרטה העטיפה מקסימה. בזכות העבודה היפה של הדפוס הספר יפה. בזכות המשחקים ששיחקתי עם גודל אות וצורה, והצורך שלי לתת לקורא זמן לנשום בין הלם להלם...

יצא ספר שהצליח לרמות את הקוראים שהוא קל

לקריאה.

איש לא ינחש שאת סודות כתבתי שלושים שנה.

איש לא ינחש שאת נופי הנפש כתבתי עשר שנים.

וטוב. אסור שיראו את טיפות הזיעה.

אסור שיעמוד ולו רק רחש קל של הנשימה שלי, בין קול הסופר לעיני ולב הקורא/ת.

שוב בעניין הטלוויזיה.

ביום שני השתתפתי בתוכניתו של נועם סמל, קפה תיאטרון, בערוץ 33 .

באיזה שהוא רגע (לאחר השידור אדפיס כאן את התעתיק) נועם שואל אותי, "כשאת שמה מפתח בדלת ונכנסת הביתה, את לא רצה לפתוח את הטלוויזיה ולשמוע חדשות?"

"אין לי טלוויזיה."

מהפיכה. שמעתי בגבי איך כל הצוות פוער פה בתדהמה.

אמרתי, "אם תזרקו אותי מן התוכנית זה בסדר, לא אעלב".

צחקו.

הייתה אווירה טובה. מה מתוך זה יעבור אל הצופים לא יודעת.

אבל חשבתי, הלא מדובר בהתמודדות עם התמכרות.

לכל אדם שהכרתי עד כה היה לפחות דפוס אחד של התמכרות. מהי מהות הדפוס הזה אני תוהה שנים רבות.

לאחר השיחה בטלוויזיה עלה בדעתי, מתוך הזכרות בדבריה של חנה מרי סוונדסון, שבעצם מדובר בסובלימינציה של הקניבליות. עידון.

חנה מרי סוונדסון היא סופרת דנית ובשיחה בשביל ספר השיחות עם סופרות שאני עכשיו במרוץ עם סאדאם חוסין, מי יקדים, אני בפרסום הספר, הם במלחמה..

וחנה מרי אמרה לי באותה שיחה שכשהייתה ילדה היא קראה ספרים בבליעה, כמו קניבלית.

לו היה בביתי מכשיר טלוויזיה, ודאי הייתי צופה בו כמו קניבלית, ובסוף היום הייתי נוזפת בעצמי בלב מר, עוד יום עבר ולא כתבת ולא קראת.

אם התמכרות היא מצב של חוסר בחירה, כפייתית, ואכן היא כזו, כי אז אני בכל זאת בוחרת, בהתמכרות שטובה לי: אני קניבלית של ספרים ושל כתיבה.

התוכנית תעלה בערוץ 33 בשבת הקרובה ה-15בפברואר בשעה 11:00 וביום ה' שלאחרי השבת, ה-20 בפברואר בשעה 21:00

מתי לאחרונה קראת עיתון?



שאלה מוזרה. מי לא קורא עיתון?

אני.

אז הנה יום שישי זה קניתי עיתון. עכשיו, אחרי שרחצתי את הידיים והמים יצאו שחורים ודלוחים,

עכשיו, אחרי שקראתי כל אות וכל פסיק, כמעט, אני יכולה להגיד, לא רק עצים אני מצילה כשאני לא קוראת. את נפשי אני מצילה. או לפחות לא מלכלכת.

אתמול ביקר אצלי אורח, לראשונה, אדם צעיר. הוא חיפש וחיפש בדירה ולא מצא, ולבסוף אמר,

"אין לך טלוויזיה?"

בגאווה רבה עניתי, "לא. זרקתי אותה לפני עשרים שנה לפחות."

"איך את יכולה? את לא רואה חדשות?"

הרגעתי אותו שאת חדשות הטלוויזיה ניתן לשמוע גם ברדיו.

אז הנה קניתי היום עיתון.

ידיעות הכי אחרונות.

קניתי בגלל הפירסום ברדיו שיש תחקיר על סוחרי הקולות בבחירות הפנימיות בליכוד.

הנה, גם אני לא חסינה לגמרה בפני הפרסומת. .

אני לא רואה טלוויזיה ולא קונה עיתונים ובכל זאת על השחיתות הזו אני יודעת עוד מימי הילא"י.

אלא שאז חשבתי שהיא מצוייה בשוליים, במערב הפרוע של עיירות הפיתוח.

ובכן קראתי, ולא הבנתי למה התעוררו עכשיו, כשמסתבר שהתופעות היו גלויות לעיני כל, גם בירושלים, חיות ונושכות מזה זמן רב.

את התשובה לכך קיבלתי דווקא במדורים אחרים.

חיפשתי לנחם את נפשי בדברים על ספרות.

ואכן מצאתי כתבות משתרעות על פני שלושה ארבעה עמודים ומלוות בתצלומים לרוב:

אחת כתבה על נובלה אוטוביוגרפית שכתבה אישה שקודם לכן מכרה את גופה.

שם ודאי יש סיפור חשוב, ובשביל לכתוב אותו לא צריך דווקא להיות מנוסה, עדיף כשרון.

אבל לא ראיתי את הספר. אני רק יודעת שהוא פורסם בהוצאה מסחרית בישראל בתרגום.

והמערכת המשומנת של יחסי הציבור של אותה הוצאה הצליחה, ודאי בלי מאמץ רב, להשיג כתבה.

יש מישהו בישראל כיום שלא יודע על הספר?

בישראל של 2003 הוא גם יקנה בגאווה וגאווה יוצג על שולחן בחדר האורחים, בצד הפיצוחים והבורקס - נושא לשיחה ולדיפדוף בלחיים שאפילו לא סמוקות שכן בישראל של 2003 היפוך הערכים הושלם זה כבר, הזנות בכל היא מטבע עובר לסוחר בכל.

בספטמבר, כש"סודות" ספרי השלישי ראה אור, שלחתי עותק גם לכמה וכמה כותבים בעיתון זה.

לא ענו.

שאלתי.

אמרו שלא מעוניינים.

לא מעוניינים אז שיחזירו את הספר, לא כן? אם יש יושר, שיופע נע מיד. .

עד היום לא הוחזר ולא נע.

כמה דפים הלאה מזה באותו עיתון של יום שישי מצאתי גם כתבה לא פחות גדולה על ספר שמלץ לילדים - שגם הוא כמו הספר הקודם לא נוגע מתחת לעור של המציאות, והפעם המציאות הישראלית. ילדה ערביה בכפר על גבול לבנון מי ידע חייך.

אבל גם להוצאה זו מערכת יחסי ציבור מנוסה.

אלא שאנחנו חיים בשנת 2003.

יש אינטרנט.

יש מקומות כמו אינדימדיה.

יש האתר שלי.

יש בלוג משלי שהולך ומתפתח.

ויש קוראים שלאט לאט מספרים זה לזו, שהנה, מלבד ספר של זונת צמרת וספר של שמלץ אחר, יש גם סוד כמוס אחד: קורינה. "סודות"

יחד עם זאת, המחשבה שבין תצלומי המוכרת גופה והמוכרים את האמת והמוכרים את המדינה למען בצע כסף ושלטון וכוח, המחשבה שבין דפים אלה תופיע תמונה של הספר שלי שכתבתי אותו ממעמקים שנים רבות כל כך, המחשבה הזו מעוררת פלצות.

אבל זה שאני חיה כאן בין אלה ושאלה קובעים את חיי, ושלא יעזור גם אם הם ירחצו את ידיהם כל חמש דקות - הזוהמה דבקה, אין בזה כדי לעורר פלצות?

המחשבות האלה הן הידיעה האחרונה.