חידה

כל פעם שאני ניגשת לאתרי עיתונות ישראלית באינטרנט, פותחת עיתון, שומעת רדיו - קופצים לעיניים וממלאים את האוזן דיווחים על חקירות שרי ממשלה וחברי כנסת, האי האוסטרי של זה, חשבונות הבנק של משפחת ראש הממשלה, חדרים במלון לכל מצביעין, הראש מסתחרר, סף הסבל כל כך גבוה שהלב ממש גס בגסות המצטלמת. ואם לא די באלה, סתם כך, לשעבר אחד בונה בלי הנד עפעף בית מליונים, "ולמה, למה," אומרת ש. ידידתי, "למה הבית של שרון בירושלים המזרחית, עוד בית מליונים שעולה מליונים לשמור עליו, לי ולך, למדינה."

הלב גס בגסות המצטלמת.

אין זמן טוב מזה לחיפושים במקורות.



למזלי, קיבלתי מהעמותה לחקר מורשת משה שרת את היומנים שלו.

בא אדם, כותב יומן, ומסתלק. עכשיו לכי לדבר אתו, לשאול שאלות.

אולי בגלל זה כתב רש"י את הפירוש שלו, אולי בגלל זה נכתבו התלמוד וספר הזוהר.

אז באתי גם אני לתרום תרומה לויכוח הקולני הזה בין דורות.

יומן על יומן.

ולרבבות קוראי שחיכו לו בנשימה עצורה אני אומרת:

הנה זה בא. תודה על הסבלנות...



משה שרת פתח בכתיבת היומנים בשלהי 1953. התרחשויות רבות רוחשות שם כבר מן היום הראשון, גם אם לא אזכיר את קיביה - ואזכיר גם אזכיר - אבל מכולן משכה את עיני חידה.



חידה בלשית מי יודע.



הנפשות הפועלות:

משה שרת - שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל

ציפורה שרת - רעייתו

עזריאל קרליבך - עורך "מעריב"

וולטר איתן - מנכ"ל משרד החוץ



הזמן והמקום: שלושה ימים באוקטובר 1953, ביום השמיני לכתיבת היומן, מייד

לאחר פעולת קיבייה. בין לבין, בירושלים ובתל-אביב.



יום א' ה-18.10.1953

"... בתוך כל המרקחה... נמסר לי מכתב אישי מעזריאל קרליבך.

אדם מחונן וקשוח זה, שברק שכלו וכשרונו הוא בוהק קר של פלדה ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי והוא גומל עמדי תמיד חסדים.

והנה הוא כותב להזהירני,



שלאחד העיתונים נודע כי קיבלתי 14,000 ל"י דמי מפתח בעד דירתי הקודמת בירושלים. הדבר עומד להתפרסם ובוודאי ייטפלו לו גם עיתונים אחרים. עצתו לי אמונים להקדים הסברה לעניין, לבל יסולף.

האמת היא שקיבלנו רק 6,000 ל"י אבל גם זאת אמת, כי מלכתחילה סלדתי בכסף זה ואמרתי כמה פעמים לצפורה כי אני מסופק אם מותר או כדאי לנו להיהנות ממנו. לבסוף גבר אצלנו הרצון להקים לנו פעם אחת בחיים פינה משלנו לכל פורענות שלא תבוא, אשר תוכל לשמש שיכון גם בשביל ללה וגדעון לכשיחזרו." (מלימודים בארה"ב).



"כמעט גמרנו אומר להשלים את הקומה השניה מעל לבית סבא וסבתא" (הורי ציפורה שרת) "בחולון. ההיסוסים שככו במשך הימים והנה בא מכתבו של קרליבך ועוררם מחדש.

הסתגרתי בחדר עם וולטר, סיפרתי לו העניין כולו ושאלתי בעצתו. אמר, כי עניין דמי מפתח מנהג מקובל הנחשב לכשר בתכלית. ברור כי עמדי יקפידו בציבור כחוט השערה ומוטב לי כי לא יוכלו להטפל עלי בעניין כזה. אף על פי כן נדמה לו, כי אם אקדיש את הכסף לשיכון הבת אצא נקי, שכן לא נהניתי ממנו.

הקשבתי לעצה זו אך עדיין לא נחה דעתי."

הבנתם משהו? ממתי קבלת דמי-מפתח אסורה על שרי ממשלה?

משהו קרה שם, אבל מה?



שורות אחדות מאוחר יותר הוא כותב:

"...טילפנתי לציפורה... גוללתי לפניה מחדש בעיית אותו כסף. אמרתי, שמא מוטב לנו להקדישו לאיזו מטרה ולהפטר ממנו? כשם שבא לנו בהיסח הדעת, כך ילך מאתנו בהיסח הדעת ואז ישקוט מצפוננו.

אשר לאותה דירונת - כשם שלא הייתה כך לא תהיה, ו"אללה בפריג'הא!

ציפורה נענתה מייד לשיקולים והסכמנו כי תהרהר בדבר הלילה ומחר לכשתבוא לירושלים, נחליט."



מה זה "בהסח הדעת"? מישהו יכול להסביר לי מה הלך שם? מה, לא היה אז לשרים יועץ משפטי למצפונם?

הייתה וועדת ביקורת של המפלגה והיה קרליבך. שרת כותב להם דיווח, שאמור להשאיר את העניין להכרעתם. ומושך את המכתבים ברגע האחרון.



יום ב' 19.10.1953

"...כל הזמן הייתי נתון בהתרוצצות לגבי עצם העניין של כסף דמי המפתח. גברו בי ספקות. בלקיחת המכתבים חזרה ראיתי סימן כי אינני שלם בעומק הכרתי עם הטלת ההכרעה על אחרים וכאן הובהר לי פתאום סופית כאילו על פי הברקת קרן אור באפלה, כי אסור לי להנות מכסף זה.

מייד החלטתי לאיזו מטרה להקדישו - לתנועות הנוער החלוציות ול"שורת המתנדבים".



בצהריים הוא חוזר לביתו, דירת השרד, ואוכל צהריים עם רעייתו.



"...אמרתי לציפורה כי החלטתי לוותר על הכסף וחסל. עם ישראל מספק לנו כל צרכינו ברווחה - אנו נהנים מדירה מפוארת, ממכוניות, מבגדים ומאכלות בשפע, מנסיעות בחו"ל. לנו אסור לזכות מן ההפקר בממון שבא לנו בהיסח הדעת - למעשה, אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון.

ציפורה הסכימה בלב שלם אך בעיניים דומעות. לא קל היה להפרד מאותו חלום על דירה קטנה לנו לעצמנו בחולון."

זה מה שעשה:

"... שמאי הביא לפי בקשתי שניים מראשי "שורת המתנדבים". עוד קודם החלטתי לחלק את הכסף כך: 2,000 ל"י לתנועה המאוחדת, 2,000 ל"י לצופים, 1,000 ל"י לבני עקיבא, 1,000 ל"י ל"שורה", 100 לקניית ספרים בשבילי.

... אמרתי להם, כי נזדמן לרשותי סכום כסף פרטי שאני יכול להקדישו למטרות ציבוריות לפי ראות עיני... שמחו מאד ויצאו טובי לב."



החקירה. מערכה ראשונה



יעקב שרת, אתה יכול להסביר לי מה הסיפור עם דמי המפתח? מה היה שם?
תשמעי, הורי גרו בדירה שכורה.

בירושלים. גרו בדירה שכורה. לא דירה שלהם.

זאת אומרת, בדמי מפתח?

כנראה. כן.

כאשר הם יצאו מהדירה בגלל שאבי קיבל דירת שרד, אז הגיעו לו דמי מפתח. כמו שהיה מקובל אז.

גם כיום.

אבל, הוא לא רצה לההנות מדמי המפתח האלה. הוא לא הרגיש שזה מגיע לו.

אני לא מבינה, הרי כשהוא קנה את הדירה הזאת בדמי מפתח...

הוא לא קנה. זאת הייתה דירה שכורה.

כששוכרים דירה בדמי מפתח, נותנים איזשהו תשלום.

אני באמת לא יודע. זה לא נהיר לי העניין הזה.

עצם העובדה שהוא מכר אותה, מראה שהייתה לו איזו בעלות שם.

עד כמה שאני יודע, לא הייתה שום בעלות. הייתה דירה שכורה במשך הרבה מאד שנים, במשך הרבה מאד שנים, ובאמת עכשיו שאת אומרת את זה, השאלה היא באמת מדוע מגיע לו דמי מפתח.



עובדה שהגיע לו. לא יודע מדוע. אולי בשעתו שילמו.

אחרת לא היה מגיע לו.

אז יכול להיות שהוא שילם סכום קטן, בזמנים קדמוניות. ועכשיו כרגע... הוא לא הרגיש שמגיע לו הכסף הזה באופן אישי. הוא לא רצה להתלכלך בזה, משום מה.

אני לא מבינה למה זה "להתלכלך". זה שלו, לא?

אני לא יכול להגיד לך. אני יכול לבדוק את זה עם אחותי. אולי היא זוכרת משהו. העובדה היא שהוא לא הרגיש שזה מגיע לו. מדוע? יותר מזה אני לא יכול להגיד לך.

.היה שם איזה סיפור שהעורך של מעריב אמר לו שעלו על זה, ורוצים לכתוב...

כן. אינני יודע מה בדיוק היה. אני לא יכול להגיד לך. אני גם לא הייתי בארץ אז. גם לא זוכר שום דבר.

זה נראה לי כל כך נורמלי שאדם יש לו זכויות ברכוש, הוא מוכר אותן - והכסף שלו.

כן, אבל עובדה היא -- אני לא יכול להתווכח עם העובדות. הוא לא חש בנוח בדבר הזה.

אני חושב שב"מעריב" אמרו לו שמרננים אחריו.

זאת אומרת שאלה היו הנורמות אז, שעל דבר כזה מרננים?אני לא יודע מה לומר לך.

אני אשאל את אחותי, אולי היא יודעת משהו על זה.

לגבי הדירה, מה היה הגודל שלה?

הדירה הייתה גדולה, יחסית למה שנחשב בימים ההם, אפילו גדולה מאד. הייתה חיבור של שתי דירות. והיו שמה שלושה חדרי שינה, חדר עבודה, חדר אוכל מיוחד- חדר אוכל ממש, בנוסף למטבח, כן? וחדר אורחים גדול.

מפני שהבית הזה תפקד כל הזמן, כל הזמן המון אישים ביקרו בבית, אם לארוחות ערב ולאכול צהריים, אם מחוץ- לארץ, מן הארץ, פקידים בריטייים, אחרים, זרים, עיתונאים, כל הזמן הבית עבד. זה היה בית שכל הזמן טיפל באנשים ואירח אותם. אז מבחינה זאת - זו היתה דירה גדולה

ואז הוא עבד בסוכנות?

כן. בתקופה ההיא.

מה היה התפקיד שלו?

הוא היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, מין שר-החוץ של הישוב. והתפקיד שלו חייב אותו לארח הרבה מאד.

הדירה עמדה ברחוב רד"ק 5. כן, ברד"ק 5. ברחביה.

ואתם גרתם שם?

אנחנו גרנו. כן.

באיזה שנים זה היה?

אני חושב בשלושים שש, בשנת שלושים ושש או שבע הדירה נשכרה.

איפה גרתם לפני זה?

גרנו בבית אחר ברחביה, יותר קטן. אבל כשאבי נכנס לתפקיד מנהל המחלקה - לפני זה הוא היה עוזרו של ארלוזורוב, שהיה מנהל המחלקה - כשארלוזורוב נרצח, ואבי ירש את תפקידו, אז הוא היה צריך דירה יותר גדולה ואז עברנו מהדירה הקטנה יותר לדירה יותר גדולה שאיפשרה את כל ה...

והקודמת גם הייתה בשכירות?

כן. שם לא היה עניין של דמי מפתח, לפי דעתי. אבל באמת הייתי ילד, אני לא זוכר.

הדירה נשכרה ב-1937. בכל אופן אנחנו לא ידענו מה היה העניין ומדוע איימו על שרת ברינונים.



החקירה. מערכה שנייה



הלכתי מאתר לאתר, רשמתי במנועי החיפוש "דמי-מפתח" - אבל אתרי המשפטנים לא יענו לך בחינם.

בכל זאת - מוזר. הרי דמי מפתח הם דבר רגיל לחלוטין בעולמנו.

אז למה עשו מזה כזה עניין אצל שרת? מה היה שם?



למה "מן ההפקר"? למה "בהיסח הדעת" ו"אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון."?

יחי האינטרנט. מצאתי.



פתרון החידה.



בתקופת מלחמת העולם השניה החליט המנדט הבריטי להקפיא את שכר הדירה על פי "פקודת הגבלת שכר דירה 1940".

לאחר מלחמת העולם השניה ועם קום המדינה, הותרה הבנייה, אבל העלייה הקפיצה את הביקוש לדירות בשכירות. אט אט התפתח "שוק" של החלפת דיירים שגרו בשכירות על פי אותה פקודת חוק שנשארה בתוקפה. תופעה זו, של "דמי-מפתח", לא עוגנה תחילה בחקיקה אלא בוצעה וולונטרית, בהסכמה בין הדייר לבין בעל הנכס.

העיקרון: בעל הנכס מקבל חלק יחסי מסכום הכסף אותו מקבל הדייר-היוצא מהדייר-החדש הנכנס, תמורת הסכמתו של בעל הדירה לחילופי השוכרים.



מי הביא לשיטה? ברור שלבעלי הדירות לא הייתה ברירה. שכר הדירה היה מוקפא והנה כאן נזדמן פתח להכנסה. לעומתם, הדיירים שנכנסו בשכירות קודם ל-1940 זכו בעצם מן ההפקר - גם הוקפא להם שכר הדירה וגם היו לבעלי זכויות ששוות כסף רב.

משפחת שרת, כאמור, שכרה את הדירה הכפולה ב-1937. שלש שנים לפני הקפאת שכר הדירה, לפני בוא השיטה דנן לעולם.

ב-1953, כאשר קיבלו תמורת זכויותיהם בדירה תשלום דמי-מפתח, חוק הגנת הדייר עדיין לא נחקק, אבל הנוהג של תשלום דמי מפתח היה כבר קיים ומבוסס.

כך עשו כולם.



ממשה שרת ציפו ליותר, וכך ציפה ממנו מצפונו.



כיום הלא שר וגם ח"כ יצחק: למה לא עשית כמונו אנו במקרים לא כל כך קלים - למה לא רשמת על שם הילדים? יצאת פרייער, משה שרת, בענק.



11.10.1953

"... ב-4 באוקטובר עקרנו מרד"ק 5 " (בשכונת רחביה בירושלים), "דירה שישבנו בה למעלה מט"ו שנים ושנתקפלה בה יריעת חיים שלמה ופרשה היסטורית ממושכת: מרבית שנות מאורעות הדמים, כל תקופת מלחמת-העולם השניה, ימי לטרון והמאבק.

יצאנו ממנה ב-1947 לניו-יורק וחזרנו אליה רק לאחר פריקת המצור.

בדירה זו גדלו כל שלושת הילדים, בה חגונו בר-מצווה של הנערים, מתוכה נסענו ללוויות של דב ורבקה ושל אליהו - אך מה בצע בציון המאורעות - מי ימנה ומי יחייה מחדש את כל הנוראות והגדולות שעברו עלינו באותה דירה, שכתליה ספוגי זכרונות וחללי חדריה דחוסי חוויות."



אחרית דבר.



מה קרה למשה שרת כשיצא מהממשלה?

הוא היה למעשה חסר קורת גג.

דאגו לו לדירה.

בשנת 1956.

בן כמה היה אז?

בן ששים.

Sauvage

לפני משהו כמו שלושים שנה ראיתי סרט שרק את שמו שכחתי.

סרט מאוייר. בדיוני.

העתיד המתואר בו נראה אז כמשהו לקוח מהסרטים.



בסרט יש מעמד של שליטים.



כל חייהם הם יושבים דמומים, אפילו ריס לא מזיזים, לראשיהם מעין הילה כחולה והיא הכוח שבו הם שולטים ומנהלים את ממלכתם.

לצידם יש מעמד המשועבדים. אלה עובדים בכל עבודה מצוייה ומשרתים את האדונים.



לא זכור לי אם היו גם דמויות נשיות בין השליטים, או שבכלל הדמויות היו א-מיניות.



לכל אחד ואחת מהמשועבדים יש קולר מרותק סביב הצוואר, כחלחל מנצנץ, דרכו מוזרמות בלא מלים פקודות האדונים. מיוסרים, שכחו איך היו החיים לפני הקולר. מרוכזים בד, יש שם לסרט: "הכוכב הפראי". נוצר בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

בדיוק את מקום המצאו של העבד - כך שאיש לא יכול להימלט.



אבל בדרך שלא זכורה לי יש גם מעמד שלישי - חבורה של מתמרדים, שברחו אל היערות וההרים וחיים את חייהם בחופש גמור, לאחר שהצליחו להסיר מעצמם את הקולר.

שם כמדומני כן יש נשים.

טוב, נשים מאז ומתמיד העדיפו חופש...



בשנים האחרונות קשה במיוחד לשכוח את הסרט.

"המצב" הוא כמובן המחשה של ממש, אבל מה שבנוסף מכניס אותי ישר לעולם הסרט הוא מראה שגם אליו התרגלנו בהשלמה:

אנשים הולכים עם הטלפון הסלולרי רתוק ליד.

כלומר, כמעט כולם.

כי, "ככה יכולים למצוא אותי תמיד."



אולי כך פיתו את המשועבדים לעטות את הקולר שננעל על צוואריהם.



אני חופשיה מסלולרי - אבל רק למראית עין. לאן שלא אלך, הם מוצאים אותי, בעלי המכשירים.

זה מתחיל בצלצול.



"מה העניינים?"

אני באוטובוס. עוד שתי תחנות אני מגיע."

וכן הלאה עד גמר הנסיעה...

"יאללה ביי."

"מה העניינים?"

"את חושבת שהוא/היא עזב/ה אותה/אותו לגמרי?"

וכן הלאה מתל-אביב עד אשדוד.

"יאללה ביי."

בארצות הברית אוסרים את השימוש בסלולרי ברכבות.

בארץ, בנסיעה מזדמנת דרומה, עצמתי עיניים לנוח ולא ידעתי איפה אני, אולי במרכזיית טלפונים ישנה עם מאות טלפניות- במשרדים של חברת-טלמרקטינג, התמיכה הטכנית של השרת שלי

אחרי כל אלה מה רבתה שמחתי הקלנדסטינית כאשר מצאתי באינטרנט שיש חיסון: מכשיר שמונע שימוש בסלולרי.



ראו הוזהרתם!

המכשיר מוצע למעמד השליט - בהפוך על הפוך: כדי למנוע שימוש בו בשעות העבודה. במסעדות. באולמי קונצרטים והצגות.



ועם קריצה מוצע מכשיר חדש חדיש, קטן כמו סלולרי: להחזיק בכיס ולהפעיל אותו משם. איש לא ידע.

באנגליה זה לא חוקי.

אני מניחה שבארץ שימוש בו ייחשב כעבירה פלילית עליה משלמים במאסר של חמש תקופות חיים לפחות.

אבל יש קונים. בארצות הברית, ארץ החופש, זה כנראה חוקי.

שערו בנפשכם. בטווח של כמאה מטר יש הפרעות שמונעות בכלל קשר.

תעלול אכזרי או קריאה למרד?

אני מתחילה לשכוח איך היו החיים לפני רעשי הסלולרי, דואר הזבל, הטרולים...

Literary Lottery

בתרועה רבה קמה לפני שנים אחדות קרן של הגביר הגדול ביותר בישראל, מפעל הפיס: קרן ספיר לספרות. פרס חשוב, שכן במקומותינו, סופר או סופרת המקבלים פרס כספי גבוה - ראוי לקנות את ספריהם.

מיהו הגביר המסתורי, ממי הוא ירש את הכספים?

מן הציבור. כרגיל.

מדינה מתוקנת. על כן יש תקנון.



לקרן.



כיוון שבעל הבית חזק במספרים, הרי שתקנון הקרן נשמע כמו תקנון מפעל הפיס - תאריך אחרון, כמות וכימות ומישהו ששולף את המספרים המועמדים מתוך הכדור המתגלגל.



מה אומר התקנון הנאור?



הפרס ניתן אמנם לסופר/ת (רק מאתיים אלף ש"ח), אבל לא הסופר/ת רשאי/ת להגיש את היצירה האישית למועמדות.



לכך מורשים המו"לים בלבד ואף זאת בתנאי שהם באמת מו"לים ולא מתחזים - משמע: פעילים מזה שנתיים והוציאו לאור לפחות שלושה ספרים בלא פחות מחמש מאות עותקים כל אחד.



מה היו השיקולים שעמדו בפני חבר מתקני התקנון? מדוע העדיפו לטרוק את שערי הפרס בפני סופרים וסופרות ובחרו להעניק את כל הכוח והעוצמה בידי בעלי הכוח והעוצמה - ההוצאות לאור?



האם השיקול היה כספי - לחסוך למפעל הפיס את הכספים שהיו נדרשים כדי לשלם למיון נרחב יותר?



האם השיקול היה של נוחות - שלא לעורר עוינות כלל הכותבים ולהטות אותה אל המו"לים, שבפניהם הסופרים לא יהינו להתלונן בקול רם?



האם השיקול היה ערכי - שלא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של סופרים, הם ממש לא אובייקטיבים, וגם, רחמנא ליצלן, צריכים לאפוטרופוס שיחשוב במקומם?



האם השיקול היה מעשי - שניתן לסמוך רק על שיקול הדעת של המו"לים, הם תמיד יהיו אובייקטיביים לעילא ומחשבתם כמחשבת זאוס לטוהרה?



לא צדקו מתקני התקנון הדרקוני, ועוול נורא הם גורמים לסופרים, בלעדיהם לא המו"לים ולא מתקני התקנון היו זוכים בכבוד שבמקומו מונח, לטוב ולרע.



ההיסטוריה של הספרות העולמית והעברית יודעת מקרים אין ספור של יוצרים איכותיים שנאלצו להוציא את ספריהם בהוצאה עצמית - לאחר שנדחו על ידי הוצאות לאור שבלי רבי מכר אין להן כדי קיום, או שהוצעו להם תנאים משפילים: מרגרט אטווד הקנדית הנודעת, יהודה עמיחי, פנחס שדה שורת המתנדבים ארוכה -השורה ארוכה ומתארכת במיוחד בימים אלה כאשר ספרים היו למוצרי צריכה, ושם התואר "קליל" ,בפי המוכרים והקונים וכותבי הביקורות, מכבס את שם התואר האמיתי - פטפוט ודברי הבל.



פרס ספיר הגדיר בתקנון את מטרתו: "לעודד קריאה".



מחברי התקנון, במנעולים הכבדים שהתקינו על הכניסה למועמדות, לא רק לפרס - לעצם הגשת המועמדות לו - השאירו ברוב ליברליות את הקריאה בלתי מוגבלת, ואילו את העידוד הגבילו לגטו של ההוצאות לאור.

מחתרת הספרות מדוכאת ביד רמה...

והיצירה החופשית?

שתהיה חופשית, אבל לא בדור הנאחזים במחסומים ובחומת הבטחון שבמחוזותינו.

**********************************************************************************



הארה:



הוצאת חודנה נוסדה לפני שנה ותשעה חודשים בלבד. אי-לכך חסרים לה שלושה חודשים כדי לעמוד בתנאי התקנון.



בתקופה זו יצאו בהוצאת חודנה שני ספרים בלבד: "סודות" ו"נופי הנפש" ולא שלושה כמצוות התקנון המציב כמות כסייג לאיכות. אי-לכך רגליה לא מתאימות בגודלן לכניסה אל פנים פנימו של הארמון הנחשק.

"The Fifth Column"

"מה שלומך? איך הילדים? איך הבריאות? איך מזג האוויר בגליל?"



"קר מאד."



"איך מוחמד?"



"ברוך השם, יש לו פרנסה טובה. אבל עובד קשה. הרבה בנסיעות."



"טוב, הוא צעיר, יש לו כוח."



"אבל קרה לו משהו, קורינה.



לפני שנה.



נסע עם הסחורה שהוא מחלק לירושלים ופתאום מצא את עצמו ברמאללה. היה חושך ושאל, איך אני נוסע מפה לירושלים. הראו לו. נסע, ופתאום מחסום. זה היה ליד התנחלות. עצרו אותו, שיוציא הכל מהמשאית, לבד. היה גשם. בעטו בו, היכו אותו ארבע שעות. המשטרה שם. ואמר להם, אני ישראלי, אני עובד בשביל הפולני מתל-אביב. קחו, תתקשרו אליו.



לא רצו. כל הזמן בעטו בו, היכו אותו, חזר במצב נורא.



אמרו לו, תגיד תודה שלא ירינו בך מרחוק.



חזר במצב נורא."



"הגשתם תלונה?"



"למי? את יודעת, שאלתי אותו אתמול שוב אם הוא נזהר עכשיו. אמר, אל תזכירי לי, אימא. אני לא רוצה לזכור."

On Men as Victimes (satire)

נאמר, יש לך סוס, והוא בורח ואת צריכה לחזור ולחפש אותו ולשדל שלא יברח, במקל ובגזר ובכל מה שנופל ליד.

כל מה שנופל ליד?

עד כמה תרחיקי?

הלא מדובר ברכוש, לא תרצי לאבד.

אבל אם תדעי שהסוס מסרב לחזור אל האורווה ואל הקש שאת מאכילה אותו, מה תעשי?

תדרשי פיצוי כספי?

שלא תעזי. בית המשפט עוד עלול לחייב אותך על כך שהסוס במצב רע, שהתעללת בו ומיררת את חייו, רחמנא ליצלן, כאילו הוא יצור חי ולא רכוש סתם.



מה תעשי?

דילמה.

בסופו של דבר, לאחר שכל השידולים וההבטחות לא הועילו והסוס שם רועה חופשי, מתקבל על הדעת - ואף אישה לא תשפוט אותך על כך - שפשוט תארגני לך רובה, או אקדח, או סכין, מכל הבא ליד - ותהרגי את הסוס שאינך יכולה יותר לחרוש בו ולרכב עליו להנאתך.

ככה ייעשה לרכוש אבוד.

באיבחת סכין הוכחת לעצמך ולעולם שיקרה מה שיקרה - את בעלת הדבר.



או, נגיד - ספר.

ראית בחנות. קנית. את בעלת הספר בדין ועם קבלה.

משהו על אונס ורצח שיטתי של גברים בידי נשים מזה אלפי שנים, והכל "בגלל שהגבר בתרבות שלנו נחשב לרכוש האישה ועל רכוש חובה לשמור אם הוא שלך; ואם אינו שלך, ואת בוייטנם או בסרביה ודומותיהן - חובה עלייך לאנוס ולרצוח ולהשחית את הגברים-רכושן פיזית ונפשית. זה בתרבות ובהיסטוריה. חובה לשנות."

Brownmiller אחד כתב. גם כן ספר!

מה תעשי?

זכותך, אדונית יקרה, לזרוק לאשפה, להבעיר בו מדורה. זכותך.



את בעלת הספר.

אפילו שהספר צייתן ומוכן לשבת בשקט על המדף.

את יודעת עמוק בלבך שהוא מסוכן, מרגיז, מעורר בך רוע, הופך אותך לאלימה.

אין ברירה אלא לחסל.

ואפילו אם הספר לא שלך, והוא ספר טוב. עוד יותר אפילו.

למה שאחרים ייהנו ממנו? לא יהיה כדבר הזה במקומותינו, במוסכמותינו, במורשת ההיסטורית.

או נגיד גבר. איש.

זה באמת בימינו ירד לגמרי מהפסים, כבר לא יודע את מקומו.

שוכח שאת בעלתו.

והלא כתוב בתנ"ך, ובחוק הביטוח הלאומי ובכל עיתון ואתר, עד היום ולעולמי עד:

"האיש שלה."

"בעלתו".



א. כמות שהופכת לאיכות.



תפוז: 14 פעמים מוצא האתר החמוץ לנכון לציין את המלה "בעלתו", שלא נשכח.

כאילו שאפשר לשכוח.

נענע: 11 פעמים "בעלת", "בעלתו". בתוך פחות מחמש פסקאות.

הארץ: 11 פעמים "בעלתו". מתוכן, יצויין לרעת הנלבבים, פעם אחת נרשם "בעלתו-בנפרד".

מאידך, זה דווקא יפה. מדגיש את חומרת המצב. איך אפשר להיות בעלת רכוש ובנפרד ממנו. הרי זה מטריף את הדעת!

מעריב: 8 פעמים "בעלתו." בתוך שלש פסקאות. לא רע.

ערוץ 1 - מבט לחדשות: 7 פעמים "בעלתו". בתוך שורות אחדות.

Ynet: פעמים 5 "בעלתו".

מוזר, דווקא זה העיתון להמונים כותב איזה שש פעמים "האישה". מה, לא יכלו לכתוב, 'תושבת נתניה ירתה באיש-שלה'? תכף יתחילו להאשים את כל הנשים! לגברים יש לפחות חמישים אחוז אחריות לאלימות! לוקח 2 לטנגו! אז היא שלפה ראשונה. כל הכבוד לה!



לכי תדעי, או שאתר Yten משחק אותה "נאור" או שפשוט לא מכבירים שם במובן מאליו.



ב. תיאור המעשה.



כולם מסכימים:

"מת מפצעיו האיש שנורה בידי בעלתו."

"נפצע אנושות מירי בעלתו."

"המתינה לו בנימוס ליד דלת ביתו."

ארגוני הגברים ודאי יקימו צעקה ויטענו להד"ם. "נרצח!"

אז מה. הכלבים נובחים ושיירת הנשים עוברת.



ג. הסיבה.



הארץ: בין השניים התפתח ריב, בעקבותיו יצא האיש מהדירה אל הכניסה לבנין ואז ירתה בו הבעלה.

תפוז: ככל הנראה רצתה הבעלה להשיב אליה את האיש-שלה. ירתה לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.

נענע: הבעלה ירתה באיש לאחר שהוא דחה את בקשותיה לשוב אליה.

מעריב: הגבר סרב לחזור, הבעלה ירתה בו והרגה אותו.

Ynet: לאחר שליוותה אותו (באבירות) אל ביתו, פרץ ביניהם ויכוח שבסופו ירתה בו ונמלטה. (העיתון לא מפרט מה היה קודם - הירייה, או סוף הוויכוח).



אדונית יקרה, אין לך מה לחשוש. כל החיים לפנייך.

Each man's death diminishes me/ John Donne

אתמול ראיתי את ורוניקה גארין.



אמנם יש סרט בשם זה, אבל אני לא יכולה להגיד, ראיתי את הסרט "ורוניקה גארין".

זהו סרט על אומץ. על כוחו של היחיד, במקרה זה של אישה אחת, להביא לשינוי. על כוחה של גדלות הנפש.



ורוניקה גארין, לא המלט,

ראתה שמשהו רקוב במדינה שלה, וכתבה ותחקרה ופרסמה מדי שבוע כתבות שקראו לממשלה ולאזרחי המדינה לא לעמוד מנגד.

האם גם אצלנו יש עיתונאים כאלה?

יש, יש פה ושם אפילו בימים אלה בהם עיתונאים הפכו לש.ג. של הממשלה.

וכמו ששם התאגדו ההורים להלחם בנגע הסמים שפגע בילדיהם, כך גם אצלנו יש הורים ולא רק הורים, רבים הארגונים, שיוצאים נגד ודורשים שינוי, וזוכים לביקורת עברית חריפה. אז ורוניקה גארין היקרה, יהיה זכרך ברוך, בהשראתך כתבתי אף אני -



ביקורת חריפה על המבקרים החריפים

מבקרים חריפים יקרים:

או שאתם נגד הכיבוש או שאתם בעדו. השיטה של להיות קצת-בהריון לא עובדת כאן, כי היא כן מולידה - אסון אחר אסון.

31 הלוחמים מסיירת מטכ"ל אומרים את מה שכל המבקרים החריפים חושבים ולא מוצאים אומץ לומר בפה מלא.



למה?



למה הפיצול הרוחני הזה בין פוליטיקאים שמדברים בהכללות חלקלקות ולבין צעירים, של כלל האזרחים והאזרחיות, שנדרשים לשלם בחייהם, במצפונם, באמת שלהם?



אולי מפני שאם הפוליטיקאים יאמרו את מה שהם חושבים - הם עלולים לאבד את הפר הקדוש ששמו "קונצנזוס" ז"ל, ומאידך אם הלוחמים לא יאמרו את מה שהם אכן חושבים, הם עלולים לאבד משהו לא פחות יקר-ערך - חייהם במקרה ה"קל", מצפונם ויושרם במקרה הנורא?

מי הם יוצאי סיירת-מטכ"ל שיצאו נגד יוזמת המחאה?

מלבדי, ששמי משום מה נפקד שם, הנה הם שורה לא כל כך ארוכה:



אהוד ברק:

נכבדי, מה זה הלשון הזו, "חזרו בכם מיד!"?

אמנם אינך ראש ממשלה, אבל גם השרות כרמטכ"ל מאחורי גבך.

בלשון אזרחית החוקים הפוכים - האזרח הוא שמחלק "פקודות" לפוליטיקאים ולא רק ביום הבחירות. גם ביתר ימות ארבעת השנים יש זכות לחיות בכבוד וביושר, ובדיעה צלולה.



אז אנא ממך, תשכח מה"מיד!" לפחות בגלל שזה לא יביא לך קולות לא בצבא ולא בעם כולו. אזרחים אוהבים שידברו אליהם בדרך ארץ.

לאזרחים חושבים מגיע על אחת כמה וכמה ובמיוחד, שינהגו בהם בכבוד.



הם קול המצפון שלנו, שמסומם יום יום בבהלה חדשה.



ח"כ מתן וילנאי (עבודה): נכבדי, ההפך מסרבנות הוא הסכמה.



אפילו גברים לא יכולים להיות רק קצת-בהריון - או שמסרבים לכיבוש, או שמסכימים עמו.

בעוד שלי יש כביכול את הלוקסוס לשתוק בגינה האחורית של ביתי, לחיילים אפילו מעדנות אלה לא ניתנים. הם שם, יום יום ושעה שעה. בשבילם הכיבוש אינו תוכנית טלוויזיה שניתן לזפזף אל אחרת כשזו לא נראית לך. ביושר אתה אומר, "מדובר בתופעה הנובעת מתחושת חוסר התכלית של מדיניות הממשלה."

אם אתה מזהה תופעה ואת מקורותיה, מה חסר אם לא מסקנה אמיצה?

לחכות ארבע שנים עד לתצלום-הבא-עם-הכבשים והבטחון שיותר מכמה מאות אנשים מדי שנה לא ייהרגו לא כאן ולא שם?

שים לב. שימו לב. אנחנו לא רק מרגישים חוסר תכלית. אנחנו -- אני בכל אופן, קצרת רוח.

נמאס בתכלית מיאוס לראות יום אחר יום ושעה אחר שעה איך הנהגה פוליטית מפנה גב בקריצה לפתרון מדיני ובה בעת דוחפת בגבם דור אחר דור של צעירים, כמו הם כבשים וגורלם נחרץ כי אין ברירה. העולם כולו נגדנו. ואולי, ואולי מחר, אם ירצה השם, נפקח עיניים ונגלה שהארץ ניתנה רק לנו והיא ריקה מ"אחרים".

פשוט נמאס.



אני מצדיעה למסרבים לשרת כיבוש. הם מחזירים לי את המדינה כפי שאני חולמת אותה, ואפשרית.



ח"כ אופיר פינס-פז וח"כיוסי שריד,

"מתנגדים לסרבנות באופן עקרוני".

מצטערת, אבל לי זה נשמע יותר כמו מתנגדים-לעקרונות-באופן-סרבני.

באמירה הזאת, איך תשמרו בידיכם את הזכות לדבר על עקרונות? הנה קמו 13 איש שמתנגדים לכיבוש לא רק באופן עקרוני אלא בחלבם ובדמם. שאומרים לנו בדוגמה ובמופת שהכיבוש אינו רק עניין עקרוני אלא עניין אישי.

רבותיי, הפוליטי הוא אישי והאישי הוא פוליטי. תרדו ממגדל התצפית המלנכולי. אם אין לכם האומץ לחבק את האמיצים לפחות הצניעו לכת. הם לא מסרבים למדינה, לא מסרבים לצה"ל - מסרבים לכיבוש, לדיכוי, "להשחתת צלם האנוש שבנו," כדבריהם.

דובר צה"ל פוסק:

"חמור שאנשי מילואים משתמשים בעברם הצבאי ובשם היחידה שלהם לצורך ביטוי דעותיהם הפוליטיות."

לכך, כבוד דובר צה"ל יש עצה: ייאסר "מיד!" על כל יוצא צבא, למעט טוראים ורבי טוראים, וטוב, נניח גם כמה סמלים - ייאסר עליהם בפקודה ובחוק, השימוש בתואר "(מיל)" ואזכור הדרגה והיחידה.

נראה מה יעשו אז אלופים ורבי אלופים (מיל) הרצים לפוליטיקה וכלל לא מנשקים את הבוחר מבעד למטפחת צנועה. מה יעשו אז נבחרינו שכל מאמציהם להסתיר את עברם הצבאי לא עוזרים ואיך שהוא זה משתרבב להם במסע בחירות כמו גם בביקורת-החריפה דנן?



בניגוד למגיבים שכבודם במקומם מונח, ולו היו מצטרפים בעיניים מצועפות למכתב ה-13, צה"ל לא היה מדיחם משירות פעיל ביחידה, כי למיטב ידיעתי הם לא משרתים בה זה מכבר - 13 לוחמי הסיירת אינם לשעבר וחתימתם אכן עשויה להביא להדחתם מן היחידה.כבוד שר האוצר, שמצטייר כמי שמחלק פקודות לכל החלכאים במדינה, דורש ציות עיוור למעשיו שכידוע, אינם מונעים כלל על ידי דעותיו ושאיפותיו הפוליטיות.

"אם אנשים יקבעו את שירותם הצבאי לפי דעותיהם הפוליטיות מימין ומשמאל, לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."

אדוני, אתה חבר בממשלה יצירתית כמוך אף היא, שיודעת להמציא עוד הרבה דרכים שמובילות לכך ש"לא יישאר לנו צבא ולא תישאר לנו מדינה."

הקשב, הקשב נא. יש כאן קול אוטנטי של מחאה. אולי יש בדל משהו שלא לגמרי-לגמרי ראוי להערצה בהתנהלות המדינה? אולי יש עוד דרך להציל לנו את הצבא ואת המדינה מלבד דרך סתימת הפיות?

הביטחון העצמי שלכם שמבטן אתכם אל הפר הקדוש ז"ל, הוא שמכניס מורא בלב, לא מכתב המחאה.

עם זאת לזכותכם, לזכותי כשותפה-בפקודה, ייאמר דבר אחד: הצלחנו לעצור את הזמן, ולא לשמונה ימים בלבד. לנס חנוכה בסדר גודל כזה לא יכולתי לייחל אפילו בחלומותיי.

My visits to Nowhere

לפעמים החלום נשאר לרגע, עם ההתעוררות.

רוב הזמן הוא נעלם לי בין האצבעות. במקומו מופיע זיכרון. יש לי חשד שהוא תוצר מיגרני של החלום הנעלם. או הפתרון לו.

הבוקר, עם קימה, הודיעו לי ברדיו על זינוק במניות הישראליות.



רק קמתי בא אליי זכר נסיעה שנסעתי, עם חבורה קטנה, מירושלים לרמאללה. לפני כשמונה שנים.

במכונית נהג אחד היועצים של ענן קופי, האיש אשר על האו"ם, אזרח ארצות הברית ממוצא ערבי. איש צעיר שזה היה לו הביקור הראשון בארץ.

הייתה גם עתידל, היא וחברה שלה מן הגליל. ובחור ישראלי, מוסלמי, שישב ליד הנהג הנכבד.

עתידל, מורה ילידת עכו, בת לאם מצריה שבאה לביקור בארץ ונתקעה במלחמת השחרור ולאב פליט מאחד הכפרים שנהרסו --



כשהוזמנתי לכנס בינלאומי בירושלים, הצעתי לעתידל להצטרף אליי, והיא צרפה אליה ידידה.

נסענו עם ערב וחזרנו בשעת לילה מאוחרת. היה חשוך מאד. שום פנסים לצידי הדרך.



ואנחנו נוסעים ברכב שכור עם לוחית זיהוי ישראלית. אבדנו בין הכבישים הרעועים.



כשקרבה אלינו מכונית, הגבירו אצלנו את קול המוסיקה הערבית שהתנגנה ברדיו.

כשהגענו לאיזה כביש ודרך וראינו מחסום ואיתותי "עצור!", כשגחן אלינו חייל נער, היה ברור שאני זו שצריכה לדבר, כדי שישמעו מבטא בלונדיני.

שלחו אותנו לדרכנו.



שאל היועץ את היושב לידו, "מה היא אמרה לחייל?"

ואמרו לו, "אני מקווה שלא תצטרך להשאר כאן עוד הרבה זמן."



הזכרון הזה, מיגרני כפי שברור לכל עין, גילגל בעקבותיו עוד כמה נסיעות. באמת בכל שלושים ושש שנות הכיבוש לא דרכה רגלי בשטחים יותר מפעמים ספורות.



אחת מהן, נשארו ממנה פני פלסטינאים עומדים במרפסות בתיהם לאורך כל הדרך ומנופפים לנו לשלום

היינו שיירה של "שלום עכשיו".



באותו כנס הייתה נסיעה נוספת, של כל המשתתפים, לבית לחם.

הגענו לאיזה קיוסק גדול עם סככה ושולחנות ערוכים תחתיה. כמו הובאנו לנוואדה, ארצות הברית, בתוך סרט הוליבודי.



לאחר הכיבוד באה נסיעה למבנה חסר פנים

בחצר היבשה, מתחת לעץ בודד, סידרו כסאות במעגל ורג'וב ג'יבריל דיבר בערבית עם תרגום פה ושם.



היה זמן לכרות אוזן לקולות הבניין הגונח, מואס בייעוד שהועידו לו.



בבית לחם, דומה היה שאין דבר מלבד הקיוסק, ואותו בניין שהממשל הצבאי הישראלי העביר אז לידי הרשות הפלסטינית.

אני ממעטת ללכת למקומות שאי אפשר לצאת מהם לפי בחירה. סבלתי בשקט. יחסית, הלא הייתי ברת מזל.



ולאחרונה, רק לפני שבע שנים - -



באה הנסיעה עם חאללה, לבית המשפחה ברמאללה. היא תרגמה לי לאנגלית את דברי אמה, המשוררת אניסה דרוויש.



כתבתי על כך ב"נופי הנפש".



לפני זמן מה, בטלפון, חזרתי להזמין אליי את אניסה, שתנוח מעט מן הגיהנם. אבל היא חולה וגם מטופלת בבן עם בעיה, לא יכולה לעזוב אותו ולא יכולה להסתכן בדרכים החסומות. ו"לא, לא, לא! את לא יכולה לבוא עכשיו. מסוכן."

"טוב," אמרתי, "אבוא בשבוע הבא

3 dialogues

דיאלוג בפורום הבלוגים של Ynet:



"שרלוק הולמס": יש לי שאלה.

קורינה: ומהי?

ציפי: לפי כינוי האי-מייל, נראה לי שנצטרך להסתפק ברמז...

קורינה: תארי לך פורום שבו כולם רק שואלים. כמו להיות אלוהים ביום

כיפור. מאידך, בארצנו שבה לכולם יש תשובות, רק תשובות, פורום

כזה עשוי להיות שינוי מרענן.

ציפי: ב"מטה ההנהלה" ודאי יגידו שזה רק פורום נטול רייטינג.

קורינה: אכן, את צודקת, גם אני בלכתי אתמול בלילה לאורך רחוב אבן גבירול

נעול תחנות האוטובוסים, במו עיניי ראיתי איך בארצנו הולך וקטן

הרייטינג של שואלי השאלות.



דיאלוג בפורום פנימי:



אני: כאן את יכולה לספר את כל הסיפור.

קורינה: תני לישון. גם כך לא חסרים לי נדודי שינה.

אני: לא, את חייבת לדבר. שכחת? שתיקה היא הסכמה.

קורינה: לשתיקה יש רייטינג גבוה היום.

אני: חשבי על המחר.



קורינה: אם תמשיכי להציק ימצא אותי ערה.

אני: בשביל זה אני כאן.



דיאלוג עם גבר כחול עיניים ומחוייך גומות חן, ליל הרייטינגים, לאורך אבן גבירול:



גומות חן: את חושבת שבתחנה הבאה יעברו



אוטובוסים? אפשר לעזור לך עם הסלים?



(מצביע על האוטובוסים הדחוסים בילדים)



תראי אותם!

קורינה: כן.

גומות חן: (מצביע בסנטרו על זרם אנשים וילדים) הלב



רחב. אני אתם. הערבים רוצים להשמיד



אותנו. אסור לוותר. או אנחנו או הם.



הערבים בישראל הם גיס חמישי.



אסור להתקפל. או אנחנו או הם. הערבים

בישראל הם גיס חמישי. אני בעד ברוך מרזל.



או אנחנו או הם. אתם יפי נפש אתם. הם גיס חמישי.

קורינה (לילדים: מאיפה אתם? הילדים: מבית אל) אז למה אתה לא בהפגנה?

גומות חן: כי יותר חשוב לי להיות עם הילדים שלי.

קורינה: גם המשפחה שלך חושבת כמוך?

גומות חן: לא כולם. אשתי היא מר"ץ.