אתמול בערב, בהפגנה, כשהנואמים חוזרים אחד אחר השני, "שרון, צא מעזה!"
ילדה קטנה שאלה,
"מה אימא, שרון בעזה?"
כמו במקרה הילד שקרא, "המלך עירום" אפשר להקשיב לתמימות שאומרת, מה יש לנו לעשות בעזה.
הילדה מתייחסת לדברים כפשוטם. יוצאים ממקום שנמצאים בו. אם אימא אומרת, צאי מהחדר ובואי ניסע להפגנה אז בוודאי אם המון רב אומר לשרון לצאת מעזה, איך זה שהוא לא יוצא ובא גם כן להפגנה?
הראשוניות הזו של הקשבה למלים כפשוטם, בלא מטען האסוציאציות והכאבים, זה משהו שנשמר בלב גם בבגרות, ומתכסה בארועי החיים.
כך שהאמירה הזו של הילדה, בעיני, מעוררת געגועים למה שהיינו, למה שיכולנו להיות לו רק היה העולם שפוי יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה