לפעמים החלום נשאר לרגע, עם ההתעוררות.
רוב הזמן הוא נעלם לי בין האצבעות. במקומו מופיע זיכרון. יש לי חשד שהוא תוצר מיגרני של החלום הנעלם. או הפתרון לו.
הבוקר, עם קימה, הודיעו לי ברדיו על זינוק במניות הישראליות.
רק קמתי בא אליי זכר נסיעה שנסעתי, עם חבורה קטנה, מירושלים לרמאללה. לפני כשמונה שנים.
במכונית נהג אחד היועצים של ענן קופי, האיש אשר על האו"ם, אזרח ארצות הברית ממוצא ערבי. איש צעיר שזה היה לו הביקור הראשון בארץ.
הייתה גם עתידל, היא וחברה שלה מן הגליל. ובחור ישראלי, מוסלמי, שישב ליד הנהג הנכבד.
עתידל, מורה ילידת עכו, בת לאם מצריה שבאה לביקור בארץ ונתקעה במלחמת השחרור ולאב פליט מאחד הכפרים שנהרסו --
כשהוזמנתי לכנס בינלאומי בירושלים, הצעתי לעתידל להצטרף אליי, והיא צרפה אליה ידידה.
נסענו עם ערב וחזרנו בשעת לילה מאוחרת. היה חשוך מאד. שום פנסים לצידי הדרך.
ואנחנו נוסעים ברכב שכור עם לוחית זיהוי ישראלית. אבדנו בין הכבישים הרעועים.
כשקרבה אלינו מכונית, הגבירו אצלנו את קול המוסיקה הערבית שהתנגנה ברדיו.
כשהגענו לאיזה כביש ודרך וראינו מחסום ואיתותי "עצור!", כשגחן אלינו חייל נער, היה ברור שאני זו שצריכה לדבר, כדי שישמעו מבטא בלונדיני.
שלחו אותנו לדרכנו.
שאל היועץ את היושב לידו, "מה היא אמרה לחייל?"
ואמרו לו, "אני מקווה שלא תצטרך להשאר כאן עוד הרבה זמן."
הזכרון הזה, מיגרני כפי שברור לכל עין, גילגל בעקבותיו עוד כמה נסיעות. באמת בכל שלושים ושש שנות הכיבוש לא דרכה רגלי בשטחים יותר מפעמים ספורות.
אחת מהן, נשארו ממנה פני פלסטינאים עומדים במרפסות בתיהם לאורך כל הדרך ומנופפים לנו לשלום
היינו שיירה של "שלום עכשיו".
באותו כנס הייתה נסיעה נוספת, של כל המשתתפים, לבית לחם.
הגענו לאיזה קיוסק גדול עם סככה ושולחנות ערוכים תחתיה. כמו הובאנו לנוואדה, ארצות הברית, בתוך סרט הוליבודי.
לאחר הכיבוד באה נסיעה למבנה חסר פנים
בחצר היבשה, מתחת לעץ בודד, סידרו כסאות במעגל ורג'וב ג'יבריל דיבר בערבית עם תרגום פה ושם.
היה זמן לכרות אוזן לקולות הבניין הגונח, מואס בייעוד שהועידו לו.
בבית לחם, דומה היה שאין דבר מלבד הקיוסק, ואותו בניין שהממשל הצבאי הישראלי העביר אז לידי הרשות הפלסטינית.
אני ממעטת ללכת למקומות שאי אפשר לצאת מהם לפי בחירה. סבלתי בשקט. יחסית, הלא הייתי ברת מזל.
ולאחרונה, רק לפני שבע שנים - -
באה הנסיעה עם חאללה, לבית המשפחה ברמאללה. היא תרגמה לי לאנגלית את דברי אמה, המשוררת אניסה דרוויש.
כתבתי על כך ב"נופי הנפש".
לפני זמן מה, בטלפון, חזרתי להזמין אליי את אניסה, שתנוח מעט מן הגיהנם. אבל היא חולה וגם מטופלת בבן עם בעיה, לא יכולה לעזוב אותו ולא יכולה להסתכן בדרכים החסומות. ו"לא, לא, לא! את לא יכולה לבוא עכשיו. מסוכן."
"טוב," אמרתי, "אבוא בשבוע הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה