בתרועה רבה קמה לפני שנים אחדות קרן של הגביר הגדול ביותר בישראל, מפעל הפיס: קרן ספיר לספרות. פרס חשוב, שכן במקומותינו, סופר או סופרת המקבלים פרס כספי גבוה - ראוי לקנות את ספריהם.
מיהו הגביר המסתורי, ממי הוא ירש את הכספים?
מן הציבור. כרגיל.
מדינה מתוקנת. על כן יש תקנון.
לקרן.
כיוון שבעל הבית חזק במספרים, הרי שתקנון הקרן נשמע כמו תקנון מפעל הפיס - תאריך אחרון, כמות וכימות ומישהו ששולף את המספרים המועמדים מתוך הכדור המתגלגל.
מה אומר התקנון הנאור?
הפרס ניתן אמנם לסופר/ת (רק מאתיים אלף ש"ח), אבל לא הסופר/ת רשאי/ת להגיש את היצירה האישית למועמדות.
לכך מורשים המו"לים בלבד ואף זאת בתנאי שהם באמת מו"לים ולא מתחזים - משמע: פעילים מזה שנתיים והוציאו לאור לפחות שלושה ספרים בלא פחות מחמש מאות עותקים כל אחד.
מה היו השיקולים שעמדו בפני חבר מתקני התקנון? מדוע העדיפו לטרוק את שערי הפרס בפני סופרים וסופרות ובחרו להעניק את כל הכוח והעוצמה בידי בעלי הכוח והעוצמה - ההוצאות לאור?
האם השיקול היה כספי - לחסוך למפעל הפיס את הכספים שהיו נדרשים כדי לשלם למיון נרחב יותר?
האם השיקול היה של נוחות - שלא לעורר עוינות כלל הכותבים ולהטות אותה אל המו"לים, שבפניהם הסופרים לא יהינו להתלונן בקול רם?
האם השיקול היה ערכי - שלא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של סופרים, הם ממש לא אובייקטיבים, וגם, רחמנא ליצלן, צריכים לאפוטרופוס שיחשוב במקומם?
האם השיקול היה מעשי - שניתן לסמוך רק על שיקול הדעת של המו"לים, הם תמיד יהיו אובייקטיביים לעילא ומחשבתם כמחשבת זאוס לטוהרה?
לא צדקו מתקני התקנון הדרקוני, ועוול נורא הם גורמים לסופרים, בלעדיהם לא המו"לים ולא מתקני התקנון היו זוכים בכבוד שבמקומו מונח, לטוב ולרע.
ההיסטוריה של הספרות העולמית והעברית יודעת מקרים אין ספור של יוצרים איכותיים שנאלצו להוציא את ספריהם בהוצאה עצמית - לאחר שנדחו על ידי הוצאות לאור שבלי רבי מכר אין להן כדי קיום, או שהוצעו להם תנאים משפילים: מרגרט אטווד הקנדית הנודעת, יהודה עמיחי, פנחס שדה שורת המתנדבים ארוכה -השורה ארוכה ומתארכת במיוחד בימים אלה כאשר ספרים היו למוצרי צריכה, ושם התואר "קליל" ,בפי המוכרים והקונים וכותבי הביקורות, מכבס את שם התואר האמיתי - פטפוט ודברי הבל.
פרס ספיר הגדיר בתקנון את מטרתו: "לעודד קריאה".
מחברי התקנון, במנעולים הכבדים שהתקינו על הכניסה למועמדות, לא רק לפרס - לעצם הגשת המועמדות לו - השאירו ברוב ליברליות את הקריאה בלתי מוגבלת, ואילו את העידוד הגבילו לגטו של ההוצאות לאור.
מחתרת הספרות מדוכאת ביד רמה...
והיצירה החופשית?
שתהיה חופשית, אבל לא בדור הנאחזים במחסומים ובחומת הבטחון שבמחוזותינו.
**********************************************************************************
הארה:
הוצאת חודנה נוסדה לפני שנה ותשעה חודשים בלבד. אי-לכך חסרים לה שלושה חודשים כדי לעמוד בתנאי התקנון.
בתקופה זו יצאו בהוצאת חודנה שני ספרים בלבד: "סודות" ו"נופי הנפש" ולא שלושה כמצוות התקנון המציב כמות כסייג לאיכות. אי-לכך רגליה לא מתאימות בגודלן לכניסה אל פנים פנימו של הארמון הנחשק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה