חידה

כל פעם שאני ניגשת לאתרי עיתונות ישראלית באינטרנט, פותחת עיתון, שומעת רדיו - קופצים לעיניים וממלאים את האוזן דיווחים על חקירות שרי ממשלה וחברי כנסת, האי האוסטרי של זה, חשבונות הבנק של משפחת ראש הממשלה, חדרים במלון לכל מצביעין, הראש מסתחרר, סף הסבל כל כך גבוה שהלב ממש גס בגסות המצטלמת. ואם לא די באלה, סתם כך, לשעבר אחד בונה בלי הנד עפעף בית מליונים, "ולמה, למה," אומרת ש. ידידתי, "למה הבית של שרון בירושלים המזרחית, עוד בית מליונים שעולה מליונים לשמור עליו, לי ולך, למדינה."

הלב גס בגסות המצטלמת.

אין זמן טוב מזה לחיפושים במקורות.



למזלי, קיבלתי מהעמותה לחקר מורשת משה שרת את היומנים שלו.

בא אדם, כותב יומן, ומסתלק. עכשיו לכי לדבר אתו, לשאול שאלות.

אולי בגלל זה כתב רש"י את הפירוש שלו, אולי בגלל זה נכתבו התלמוד וספר הזוהר.

אז באתי גם אני לתרום תרומה לויכוח הקולני הזה בין דורות.

יומן על יומן.

ולרבבות קוראי שחיכו לו בנשימה עצורה אני אומרת:

הנה זה בא. תודה על הסבלנות...



משה שרת פתח בכתיבת היומנים בשלהי 1953. התרחשויות רבות רוחשות שם כבר מן היום הראשון, גם אם לא אזכיר את קיביה - ואזכיר גם אזכיר - אבל מכולן משכה את עיני חידה.



חידה בלשית מי יודע.



הנפשות הפועלות:

משה שרת - שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל

ציפורה שרת - רעייתו

עזריאל קרליבך - עורך "מעריב"

וולטר איתן - מנכ"ל משרד החוץ



הזמן והמקום: שלושה ימים באוקטובר 1953, ביום השמיני לכתיבת היומן, מייד

לאחר פעולת קיבייה. בין לבין, בירושלים ובתל-אביב.



יום א' ה-18.10.1953

"... בתוך כל המרקחה... נמסר לי מכתב אישי מעזריאל קרליבך.

אדם מחונן וקשוח זה, שברק שכלו וכשרונו הוא בוהק קר של פלדה ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי והוא גומל עמדי תמיד חסדים.

והנה הוא כותב להזהירני,



שלאחד העיתונים נודע כי קיבלתי 14,000 ל"י דמי מפתח בעד דירתי הקודמת בירושלים. הדבר עומד להתפרסם ובוודאי ייטפלו לו גם עיתונים אחרים. עצתו לי אמונים להקדים הסברה לעניין, לבל יסולף.

האמת היא שקיבלנו רק 6,000 ל"י אבל גם זאת אמת, כי מלכתחילה סלדתי בכסף זה ואמרתי כמה פעמים לצפורה כי אני מסופק אם מותר או כדאי לנו להיהנות ממנו. לבסוף גבר אצלנו הרצון להקים לנו פעם אחת בחיים פינה משלנו לכל פורענות שלא תבוא, אשר תוכל לשמש שיכון גם בשביל ללה וגדעון לכשיחזרו." (מלימודים בארה"ב).



"כמעט גמרנו אומר להשלים את הקומה השניה מעל לבית סבא וסבתא" (הורי ציפורה שרת) "בחולון. ההיסוסים שככו במשך הימים והנה בא מכתבו של קרליבך ועוררם מחדש.

הסתגרתי בחדר עם וולטר, סיפרתי לו העניין כולו ושאלתי בעצתו. אמר, כי עניין דמי מפתח מנהג מקובל הנחשב לכשר בתכלית. ברור כי עמדי יקפידו בציבור כחוט השערה ומוטב לי כי לא יוכלו להטפל עלי בעניין כזה. אף על פי כן נדמה לו, כי אם אקדיש את הכסף לשיכון הבת אצא נקי, שכן לא נהניתי ממנו.

הקשבתי לעצה זו אך עדיין לא נחה דעתי."

הבנתם משהו? ממתי קבלת דמי-מפתח אסורה על שרי ממשלה?

משהו קרה שם, אבל מה?



שורות אחדות מאוחר יותר הוא כותב:

"...טילפנתי לציפורה... גוללתי לפניה מחדש בעיית אותו כסף. אמרתי, שמא מוטב לנו להקדישו לאיזו מטרה ולהפטר ממנו? כשם שבא לנו בהיסח הדעת, כך ילך מאתנו בהיסח הדעת ואז ישקוט מצפוננו.

אשר לאותה דירונת - כשם שלא הייתה כך לא תהיה, ו"אללה בפריג'הא!

ציפורה נענתה מייד לשיקולים והסכמנו כי תהרהר בדבר הלילה ומחר לכשתבוא לירושלים, נחליט."



מה זה "בהסח הדעת"? מישהו יכול להסביר לי מה הלך שם? מה, לא היה אז לשרים יועץ משפטי למצפונם?

הייתה וועדת ביקורת של המפלגה והיה קרליבך. שרת כותב להם דיווח, שאמור להשאיר את העניין להכרעתם. ומושך את המכתבים ברגע האחרון.



יום ב' 19.10.1953

"...כל הזמן הייתי נתון בהתרוצצות לגבי עצם העניין של כסף דמי המפתח. גברו בי ספקות. בלקיחת המכתבים חזרה ראיתי סימן כי אינני שלם בעומק הכרתי עם הטלת ההכרעה על אחרים וכאן הובהר לי פתאום סופית כאילו על פי הברקת קרן אור באפלה, כי אסור לי להנות מכסף זה.

מייד החלטתי לאיזו מטרה להקדישו - לתנועות הנוער החלוציות ול"שורת המתנדבים".



בצהריים הוא חוזר לביתו, דירת השרד, ואוכל צהריים עם רעייתו.



"...אמרתי לציפורה כי החלטתי לוותר על הכסף וחסל. עם ישראל מספק לנו כל צרכינו ברווחה - אנו נהנים מדירה מפוארת, ממכוניות, מבגדים ומאכלות בשפע, מנסיעות בחו"ל. לנו אסור לזכות מן ההפקר בממון שבא לנו בהיסח הדעת - למעשה, אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון.

ציפורה הסכימה בלב שלם אך בעיניים דומעות. לא קל היה להפרד מאותו חלום על דירה קטנה לנו לעצמנו בחולון."

זה מה שעשה:

"... שמאי הביא לפי בקשתי שניים מראשי "שורת המתנדבים". עוד קודם החלטתי לחלק את הכסף כך: 2,000 ל"י לתנועה המאוחדת, 2,000 ל"י לצופים, 1,000 ל"י לבני עקיבא, 1,000 ל"י ל"שורה", 100 לקניית ספרים בשבילי.

... אמרתי להם, כי נזדמן לרשותי סכום כסף פרטי שאני יכול להקדישו למטרות ציבוריות לפי ראות עיני... שמחו מאד ויצאו טובי לב."



החקירה. מערכה ראשונה



יעקב שרת, אתה יכול להסביר לי מה הסיפור עם דמי המפתח? מה היה שם?
תשמעי, הורי גרו בדירה שכורה.

בירושלים. גרו בדירה שכורה. לא דירה שלהם.

זאת אומרת, בדמי מפתח?

כנראה. כן.

כאשר הם יצאו מהדירה בגלל שאבי קיבל דירת שרד, אז הגיעו לו דמי מפתח. כמו שהיה מקובל אז.

גם כיום.

אבל, הוא לא רצה לההנות מדמי המפתח האלה. הוא לא הרגיש שזה מגיע לו.

אני לא מבינה, הרי כשהוא קנה את הדירה הזאת בדמי מפתח...

הוא לא קנה. זאת הייתה דירה שכורה.

כששוכרים דירה בדמי מפתח, נותנים איזשהו תשלום.

אני באמת לא יודע. זה לא נהיר לי העניין הזה.

עצם העובדה שהוא מכר אותה, מראה שהייתה לו איזו בעלות שם.

עד כמה שאני יודע, לא הייתה שום בעלות. הייתה דירה שכורה במשך הרבה מאד שנים, במשך הרבה מאד שנים, ובאמת עכשיו שאת אומרת את זה, השאלה היא באמת מדוע מגיע לו דמי מפתח.



עובדה שהגיע לו. לא יודע מדוע. אולי בשעתו שילמו.

אחרת לא היה מגיע לו.

אז יכול להיות שהוא שילם סכום קטן, בזמנים קדמוניות. ועכשיו כרגע... הוא לא הרגיש שמגיע לו הכסף הזה באופן אישי. הוא לא רצה להתלכלך בזה, משום מה.

אני לא מבינה למה זה "להתלכלך". זה שלו, לא?

אני לא יכול להגיד לך. אני יכול לבדוק את זה עם אחותי. אולי היא זוכרת משהו. העובדה היא שהוא לא הרגיש שזה מגיע לו. מדוע? יותר מזה אני לא יכול להגיד לך.

.היה שם איזה סיפור שהעורך של מעריב אמר לו שעלו על זה, ורוצים לכתוב...

כן. אינני יודע מה בדיוק היה. אני לא יכול להגיד לך. אני גם לא הייתי בארץ אז. גם לא זוכר שום דבר.

זה נראה לי כל כך נורמלי שאדם יש לו זכויות ברכוש, הוא מוכר אותן - והכסף שלו.

כן, אבל עובדה היא -- אני לא יכול להתווכח עם העובדות. הוא לא חש בנוח בדבר הזה.

אני חושב שב"מעריב" אמרו לו שמרננים אחריו.

זאת אומרת שאלה היו הנורמות אז, שעל דבר כזה מרננים?אני לא יודע מה לומר לך.

אני אשאל את אחותי, אולי היא יודעת משהו על זה.

לגבי הדירה, מה היה הגודל שלה?

הדירה הייתה גדולה, יחסית למה שנחשב בימים ההם, אפילו גדולה מאד. הייתה חיבור של שתי דירות. והיו שמה שלושה חדרי שינה, חדר עבודה, חדר אוכל מיוחד- חדר אוכל ממש, בנוסף למטבח, כן? וחדר אורחים גדול.

מפני שהבית הזה תפקד כל הזמן, כל הזמן המון אישים ביקרו בבית, אם לארוחות ערב ולאכול צהריים, אם מחוץ- לארץ, מן הארץ, פקידים בריטייים, אחרים, זרים, עיתונאים, כל הזמן הבית עבד. זה היה בית שכל הזמן טיפל באנשים ואירח אותם. אז מבחינה זאת - זו היתה דירה גדולה

ואז הוא עבד בסוכנות?

כן. בתקופה ההיא.

מה היה התפקיד שלו?

הוא היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, מין שר-החוץ של הישוב. והתפקיד שלו חייב אותו לארח הרבה מאד.

הדירה עמדה ברחוב רד"ק 5. כן, ברד"ק 5. ברחביה.

ואתם גרתם שם?

אנחנו גרנו. כן.

באיזה שנים זה היה?

אני חושב בשלושים שש, בשנת שלושים ושש או שבע הדירה נשכרה.

איפה גרתם לפני זה?

גרנו בבית אחר ברחביה, יותר קטן. אבל כשאבי נכנס לתפקיד מנהל המחלקה - לפני זה הוא היה עוזרו של ארלוזורוב, שהיה מנהל המחלקה - כשארלוזורוב נרצח, ואבי ירש את תפקידו, אז הוא היה צריך דירה יותר גדולה ואז עברנו מהדירה הקטנה יותר לדירה יותר גדולה שאיפשרה את כל ה...

והקודמת גם הייתה בשכירות?

כן. שם לא היה עניין של דמי מפתח, לפי דעתי. אבל באמת הייתי ילד, אני לא זוכר.

הדירה נשכרה ב-1937. בכל אופן אנחנו לא ידענו מה היה העניין ומדוע איימו על שרת ברינונים.



החקירה. מערכה שנייה



הלכתי מאתר לאתר, רשמתי במנועי החיפוש "דמי-מפתח" - אבל אתרי המשפטנים לא יענו לך בחינם.

בכל זאת - מוזר. הרי דמי מפתח הם דבר רגיל לחלוטין בעולמנו.

אז למה עשו מזה כזה עניין אצל שרת? מה היה שם?



למה "מן ההפקר"? למה "בהיסח הדעת" ו"אך ורק כתוצאה מהעליה הגדולה וממחסור בשיכון."?

יחי האינטרנט. מצאתי.



פתרון החידה.



בתקופת מלחמת העולם השניה החליט המנדט הבריטי להקפיא את שכר הדירה על פי "פקודת הגבלת שכר דירה 1940".

לאחר מלחמת העולם השניה ועם קום המדינה, הותרה הבנייה, אבל העלייה הקפיצה את הביקוש לדירות בשכירות. אט אט התפתח "שוק" של החלפת דיירים שגרו בשכירות על פי אותה פקודת חוק שנשארה בתוקפה. תופעה זו, של "דמי-מפתח", לא עוגנה תחילה בחקיקה אלא בוצעה וולונטרית, בהסכמה בין הדייר לבין בעל הנכס.

העיקרון: בעל הנכס מקבל חלק יחסי מסכום הכסף אותו מקבל הדייר-היוצא מהדייר-החדש הנכנס, תמורת הסכמתו של בעל הדירה לחילופי השוכרים.



מי הביא לשיטה? ברור שלבעלי הדירות לא הייתה ברירה. שכר הדירה היה מוקפא והנה כאן נזדמן פתח להכנסה. לעומתם, הדיירים שנכנסו בשכירות קודם ל-1940 זכו בעצם מן ההפקר - גם הוקפא להם שכר הדירה וגם היו לבעלי זכויות ששוות כסף רב.

משפחת שרת, כאמור, שכרה את הדירה הכפולה ב-1937. שלש שנים לפני הקפאת שכר הדירה, לפני בוא השיטה דנן לעולם.

ב-1953, כאשר קיבלו תמורת זכויותיהם בדירה תשלום דמי-מפתח, חוק הגנת הדייר עדיין לא נחקק, אבל הנוהג של תשלום דמי מפתח היה כבר קיים ומבוסס.

כך עשו כולם.



ממשה שרת ציפו ליותר, וכך ציפה ממנו מצפונו.



כיום הלא שר וגם ח"כ יצחק: למה לא עשית כמונו אנו במקרים לא כל כך קלים - למה לא רשמת על שם הילדים? יצאת פרייער, משה שרת, בענק.



11.10.1953

"... ב-4 באוקטובר עקרנו מרד"ק 5 " (בשכונת רחביה בירושלים), "דירה שישבנו בה למעלה מט"ו שנים ושנתקפלה בה יריעת חיים שלמה ופרשה היסטורית ממושכת: מרבית שנות מאורעות הדמים, כל תקופת מלחמת-העולם השניה, ימי לטרון והמאבק.

יצאנו ממנה ב-1947 לניו-יורק וחזרנו אליה רק לאחר פריקת המצור.

בדירה זו גדלו כל שלושת הילדים, בה חגונו בר-מצווה של הנערים, מתוכה נסענו ללוויות של דב ורבקה ושל אליהו - אך מה בצע בציון המאורעות - מי ימנה ומי יחייה מחדש את כל הנוראות והגדולות שעברו עלינו באותה דירה, שכתליה ספוגי זכרונות וחללי חדריה דחוסי חוויות."



אחרית דבר.



מה קרה למשה שרת כשיצא מהממשלה?

הוא היה למעשה חסר קורת גג.

דאגו לו לדירה.

בשנת 1956.

בן כמה היה אז?

בן ששים.