1.
לפני עשרה ימים ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, סרט מעין דוקומנטרי: "חלום ישראלי."
לא נרדמתי, אבל גם התרגזתי. אוסף של קטעים קצרים. באמת, קצת מאמץ בן-אדם. מה עשית בחדר העריכה?
יואב כץ, אדם מאד עשיר כיום, ודווקא איש חכם, קבוצת אנשים שלמדו יחד אתו בתיכון, חלקם היו בתנועת הצופים, לא, ממש מרגיז, הבזבוז הזה. שום הגיון במיקומו של כל קטע, פואנטה מפוספסת כי דבר לא הוביל אליה.
טיוטה.
והיה שם הרבה. האיש העשיר הזה, יש לו הבזקים של חוכמה, של חשיבה מקורית. יש שם משהו מתחת לחזות המצליחן הצנוע. מספיק כדי סרט או סיפור בזכות עצמו.
הקיבוצניק בן השבעים שאומר, לא חשבתי שאהיה פועל בקבוץ, חשבתי להיות חבר קבוץ. רבדים של עצב. המצלמה מתרחקת.
הבחורה שהייתה לב החבורה ומשותקת במחצית גופה מזה שלושים שנה.
גרם המדריגות מהסרטים ההוליבודיים שבבית העשיר מעבר לים, המסיבה שם, שפעת הכיבוד על פני השולחנות, התמונות המקוריות שמוצגות לראווה - כל אלה פוזרו כמו פירורי לחם למצוא את הדרך חזרה.
המצלמה מצלמת אנשים מדברים תוך נהיגה במכוניות שלהם. למה, כי קולנוע זה מלשון "נוע"?
עוד לא ראיתי סרט ישראלי שלא נפתח באיזה כביש או מכונית נוסעת. הישראלי נודד.
לרגע הכישרון של הבימאי - יצחק רובין - יוצא מן המחבוא בקטע יפה שבו תצלומי משחק כדורסל בשחור לבן מתערבבים כמו קלפים בין תצלומי יואב כץ כיום שמשחק עם חבריו מילדות במגרש הנטוש והדל שהיה פעם מגרש התפארת של נעוריו.
הכיבוד, בקבלת הפנים: לחם (טעים) וזיתים וגבינה לבנה. גם כמה בורקסים כזית.
מלצר מזיע מזג לימונדה לתוך כוסות והמים נטפו על היד שלו וחזרה אל הקערה הענקית שמתוכה דלה את המשקה.
שום קוויאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה