מתי לאחרונה קראת עיתון?
שאלה מוזרה. מי לא קורא עיתון?
אני.
אז הנה יום שישי זה קניתי עיתון. עכשיו, אחרי שרחצתי את הידיים והמים יצאו שחורים ודלוחים,
עכשיו, אחרי שקראתי כל אות וכל פסיק, כמעט, אני יכולה להגיד, לא רק עצים אני מצילה כשאני לא קוראת. את נפשי אני מצילה. או לפחות לא מלכלכת.
אתמול ביקר אצלי אורח, לראשונה, אדם צעיר. הוא חיפש וחיפש בדירה ולא מצא, ולבסוף אמר,
"אין לך טלוויזיה?"
בגאווה רבה עניתי, "לא. זרקתי אותה לפני עשרים שנה לפחות."
"איך את יכולה? את לא רואה חדשות?"
הרגעתי אותו שאת חדשות הטלוויזיה ניתן לשמוע גם ברדיו.
אז הנה קניתי היום עיתון.
ידיעות הכי אחרונות.
קניתי בגלל הפירסום ברדיו שיש תחקיר על סוחרי הקולות בבחירות הפנימיות בליכוד.
הנה, גם אני לא חסינה לגמרה בפני הפרסומת. .
אני לא רואה טלוויזיה ולא קונה עיתונים ובכל זאת על השחיתות הזו אני יודעת עוד מימי הילא"י.
אלא שאז חשבתי שהיא מצוייה בשוליים, במערב הפרוע של עיירות הפיתוח.
ובכן קראתי, ולא הבנתי למה התעוררו עכשיו, כשמסתבר שהתופעות היו גלויות לעיני כל, גם בירושלים, חיות ונושכות מזה זמן רב.
את התשובה לכך קיבלתי דווקא במדורים אחרים.
חיפשתי לנחם את נפשי בדברים על ספרות.
ואכן מצאתי כתבות משתרעות על פני שלושה ארבעה עמודים ומלוות בתצלומים לרוב:
אחת כתבה על נובלה אוטוביוגרפית שכתבה אישה שקודם לכן מכרה את גופה.
שם ודאי יש סיפור חשוב, ובשביל לכתוב אותו לא צריך דווקא להיות מנוסה, עדיף כשרון.
אבל לא ראיתי את הספר. אני רק יודעת שהוא פורסם בהוצאה מסחרית בישראל בתרגום.
והמערכת המשומנת של יחסי הציבור של אותה הוצאה הצליחה, ודאי בלי מאמץ רב, להשיג כתבה.
יש מישהו בישראל כיום שלא יודע על הספר?
בישראל של 2003 הוא גם יקנה בגאווה וגאווה יוצג על שולחן בחדר האורחים, בצד הפיצוחים והבורקס - נושא לשיחה ולדיפדוף בלחיים שאפילו לא סמוקות שכן בישראל של 2003 היפוך הערכים הושלם זה כבר, הזנות בכל היא מטבע עובר לסוחר בכל.
בספטמבר, כש"סודות" ספרי השלישי ראה אור, שלחתי עותק גם לכמה וכמה כותבים בעיתון זה.
לא ענו.
שאלתי.
אמרו שלא מעוניינים.
לא מעוניינים אז שיחזירו את הספר, לא כן? אם יש יושר, שיופע נע מיד. .
עד היום לא הוחזר ולא נע.
כמה דפים הלאה מזה באותו עיתון של יום שישי מצאתי גם כתבה לא פחות גדולה על ספר שמלץ לילדים - שגם הוא כמו הספר הקודם לא נוגע מתחת לעור של המציאות, והפעם המציאות הישראלית. ילדה ערביה בכפר על גבול לבנון מי ידע חייך.
אבל גם להוצאה זו מערכת יחסי ציבור מנוסה.
אלא שאנחנו חיים בשנת 2003.
יש אינטרנט.
יש מקומות כמו אינדימדיה.
יש האתר שלי.
יש בלוג משלי שהולך ומתפתח.
ויש קוראים שלאט לאט מספרים זה לזו, שהנה, מלבד ספר של זונת צמרת וספר של שמלץ אחר, יש גם סוד כמוס אחד: קורינה. "סודות"
יחד עם זאת, המחשבה שבין תצלומי המוכרת גופה והמוכרים את האמת והמוכרים את המדינה למען בצע כסף ושלטון וכוח, המחשבה שבין דפים אלה תופיע תמונה של הספר שלי שכתבתי אותו ממעמקים שנים רבות כל כך, המחשבה הזו מעוררת פלצות.
אבל זה שאני חיה כאן בין אלה ושאלה קובעים את חיי, ושלא יעזור גם אם הם ירחצו את ידיהם כל חמש דקות - הזוהמה דבקה, אין בזה כדי לעורר פלצות?
המחשבות האלה הן הידיעה האחרונה.
