Yedyot Ahronot on PINK PAGES

מיתרים בלתי נראים

דודי גולדמן ידיעות אחרונות 31.8.90



ניכר שהספר דפים ורודים נעשה בידי אישה. ולא שיש כאן חלילה אמירה פטרונית של גבר הבוחן יצירה של אישה, אלא רק התפעלות של מי שחושב שהמנעד הנשי עשיר ומורכב מזה של הגבר.

עם כל החשש מהכללות, אני חושב שגבר הקורא או צופה במעשה אמנות של אישה, חייב לעשות "כיוונון מוסיקאלי" כדי לכוון את עצמו למיתרים הדקים, השקופים והבלתי-נראים של היוצרת.



"דפים ורודים" כתוב כיומן, המתעד התרחשויות פנימיות של המספרת, אנה. הסיטואציה הריטורית היא של אישה בשלה, שהגיעה לעידן התבונה והסיכומים ועורכת מחדש את היומן שבו תיעדה את חייה לפי עקרון מיוחד, אשר "חותך" את החיים בכמה חתכים. כל חתך שכזה מתרחש בטווח שבין שנה ל-15 שנים. אלא שרוב פרקי היומן דנים למעשה באותן שנים, ויש חפיפה בין הזמן המסוקר בפרקים לבין עצמם. נעשה כאן שימוש מעניין ומקורי בז'אנר היומן, כשהעיקרון המנחה הוא קעקוע הזמן כרצף אנכי של היסטוריה וסידורו מחדש שלא לפי סדר ההתרחשות הכרונולוגית, אלא לפי סדר אחר - חשוב בהרבה: סדר החיים הפנימיים של אנה.

הספר הוא תיעוד ערוך, בטכניקה של חומר היולי (ולכאורה בלתי סדור) של מעגלי חייה של המספרת. בין המעגלים בספר, גם מעגל חייה של אנה הישראלית, כאשת-איש וכאשת משפחה, שטעמים פוליטיים, סקרנות ונהייה פציפיסטית מביאים אותה לקשרי ידידות אמיצים עם משפחה ערבית.



מעגל אחר הם קשריה, כיהודיה וכפליטה מאירופה, עם המדינה המזרח-אירופית, שבה נולדה (ארץ התות והדובדבנים) והמעגל החשוב מכולם: עולמה הפנימי המתרחש ביום-יום הכאוטי והבנאלי.

תשעה פרקים לספר, הכתוב כיומן, והם מובעים ברמות שונות של תודעה. רק לאחר סיום הקריאה מתחיל הקורא להבין את העיקרון, שבו כל פרק תוחם את הזמן באופן שונה.



הטיפול במספר חתכי זמן, שחלקם חופפים אלה את אלה, עם "חיתוך" החיים לפרוסות, נותן איזו איכות רלטיביסטית. משהו כמו: שום דבר אינו מוחלט בחיים. אפשר לראות הכל מזווית כזו, ואפשר מזווית אחרת והכל גם נכון (כלומר, אף דבר כשהוא לעצמו אינו נכון באופן בלבדי), אם הוא מצטרף לפרוסות חיים נוספות.



כמו קליידוסקופ צבעוני ענק, המשתנה ומחליף את מראותיו; הכל לפי המסתכל ולפי זווית הראייה, שבה הוא מחזיק את הקליידוסקופ.

החיים כערך יחסי.

Kol HA-ir on PINK PAGES

לפתע באמצע החקירה

מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים 8.9.89



גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.

"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."



במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.

שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.



"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."

הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.

ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.



"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."



ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.



"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע, יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.

הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."



"הממ," פימפם הדוד ללי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"



חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.



"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."



באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."



אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.

צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.

Some Answer

על ספרי הראשון: כעין תשובה

מתוך HEBREW ABSTRACTS בטאון אגודת הפרופסורים לספרות ולשון עברית, ארה"ב

This book is a literary gem, even though some of its glitter was dimmed by unexpected developments. The work is set in the stunning events of the Six Day War, but it was written before the October 1973 hostilities. Still, in the turmoil of changing realities, the book retains much of the radiation of the heroine, Hagit, despite being “boxed in by life”.



During the Six-Day-War Hagit and her friend Anni find themselves in an air-shelter. Hagit flashes back life chunks of her being as a young woman. The blaring of the radio and the war bulletins punctuating and interrupting the episodes are the literary effects that create the mood of the narration.



It is a story of exasperated impulses, inner contentment and the eternal theme of love conquering all.



The National Association of Professors of Hebrew in American Institutions of Higher Learning, USA, 1974

פגישה גורלית עם יחצנית

פגישה גורלית עם יחצנית

"ניסו לאנוס אותך?"

חודשיים לאחר צאת "סודות" לאור, ביקרה אצלי יח"צנית.

שאלה את כל השאלות שהתשובות להן באתר, שאת כתובתו קיבלה שבוע קודם לכן.

ובעיקר, "מה קורה אצלך עכשיו, מה עשית עכשיו שיש בו עניין אנושי?"

כלום, רק הוצאתי ספר, הקמתי הוצאה לאור, העליתי אתר שעבדתי עליו חצי שנה.

ואני כותבת.

ואני חיה, שזה כזה הישג במקומותינו.



על זה מכריזים ברבים כשכבר לא אקטואלי.



היא רוצה לדעת, "מתי התגרשת?"

מאוכזבת שעבר כל כך הרבה זמן מאז:

"זה כבר לא חדשות. אפילו ספר שראה אור לפני שלושה חודשים הוא כבר לא בחדשות."

מסבירה לי את מידות התקשורת: "אם כמעט אכל אותך שועל, ניסו אתמול לאנוס אותך."

אני מזכירה פרק מ"סודות" והיא,

"אבל זה לא קרה לך. זה משהו שקרה לך?"



"סודות" (הוצאת חודנה, ספטמבר 2002) "נופי הנפש" (הוצאת חודנה, יוני 2003)

םיבוט םימי ימע וראשה

יום שלישי שעבר, רבע לאחת לפנות בוקר.



אישה באדום הולכת באבן גבירול. הרחוב מוגף חנויות ברובו.

ליד הבית שנקרא פעם חנות ה"שקם" וכעת מציג חלונות מאוירים בשירים של המשורר, נעצר אוטובוס תיירים מפואר.

מוריד נוסעים.



דלת הנהג פתוחה. איש מזוקן, כיפה, טלית. כבן ארבעים או חמישים.

""לאן את צריכה להגיע? בואי, אקח אותך חלק מהדרך. מה, רצית ללכת כל זה ברגל? היית מגיעה בבוקרץ

"בשעה."

והוא מסיע כל הדרך עד לשכונה הצפונית הרחוקה, עד לבית.

"צריך לעשות מצוות," הוא אומר.



יום חמישי, שמונה ושלושים בערב.

בית תמי בשינקין.

אביבה אפל וחבורה של שבעה מקיימים ערב אימפרוביזציה.

ספרי לה סיפור קטן שאירע לך והיא מקשיבה, ותוך כך בנועם מלמדת את הקהל מה פירוש להקשיב: לא לקטוע. לא לשאול שאלות.השחקניות (ושחקן אחד) לוקחים את הסיפור ומציגים אותו.



נערה בת שבע עשרה מתנדבת ראשונה.

כשהייתה בת עשר היו לה חמישה עשר חתולים. פעם אחד מהם הלך לטייל בבניין, נעמד ליד הדלת של שכנה בקומה עליונה ויילל. השכנה החליטה שזה גנב והזמינה משטרה.

פתאום אימא שלה רואה שוטר עומד בפתח הדירה שלה, עם חתול ביד. חשבה, מה כבר גם המשטרה מביאה לנו חתולים?



גבר צעיר מספר על זיכרון מגיל שש: דודו האהוב נעלם מחייו פתאום. הייתה שתיקה. רק בגיל ארבע עשרה גילו לו שהדוד התאבד.



בחורה שופעת חיוכים מספרת שאימה הזכירה לה השבוע איך כשהייתה בת חמש גרמה לאימה "התקף לב" כשנעלמה פתאום והיא לתומה הלכה לפיקניק עם שני ילדים בני גילה. מה זה נהנתה.

"איך זה קרה שאימא הזכירה לך דווקא עכשיו?" שואלת אביבה בדיוק את השאלות המדויקות שלה.

"אבא אמר, 'איזו מוצלחת היא'. ואימא אמרה, 'מה מוצלחת, שכחת את התקף הלב הראשון?'"

והיא מוסיפה ככה בקלילות מחויכת: "משפחה שכזו."מישהי לידי אומרת באוזניי:

לא ידעתי שיש עדיין בצעירים של היום כל כך הרבה מתיקות ותום.



הלהקה לוקחת את הסיפורים ומשחקת את המושתק. לוחשות את הרגשות שהוחנקו. יש מי שמזילה דמעה. יש מי שמוריד משקפי שמש על עיניו.

בקהל שתיקה ואהבה גדולה.



בתחילת השבוע, ביפו, בין הסמטאות, חלונות מוארים. עמותה בשם אתגר. צייר של ציורי קיר, מארצות הברית, עובד עם פועלים במקומות שונים בעולם ומצייר אתם ציור קיר כגורם מלכד. ציורים שלרוב נמחקים כעבור זמן קצר על ידי הממסד. איש צעיר שואל, "איך אני יכול לעזור בציור?"

"קח קיר, וצייר עליו. יש הרבה קירות שמחכים לציור."

הערב, בכפר הדרוזי קרע, מסירים את הלוט מעל לציור הקיר שצייר שם.



בעיתון ראיון עם עורכת דין שלקחה את הבנות שלה ונסעה להרווארד ללמוד ניהול עמותות. כשהייתה ילדה, להוריה לא היה כסף לשיעורים פרטיים. אז העמותה שלה מספקת שיעורים פרטיים לילדים חסרי אמצעים.



הסופרת הפורטוגלית לידיה ג'ורג' סיפרה לי בסוף השיחה שלנו ל"נופי הנפש" איך בנה אמר בהפתעה גמורה, "אבל יש אנשים טובים..."

הדובעה-תדו והינתנ יביב

"הצעדה היא לא מהפכה ולא בטיח'.



בספרי השלישי ''סודות'' כתבתי חלום שיום אחד תקומנה נשים מכל המזרח התיכון לצעדה, בדרישה לשלום. והנה זה מתקיים ואפילו צעד אחד רחוק יותר.



מתיי לאחרונה התקיימה במקומותינו צעדת מחאה חברתית של נשים נפגעות השיטה, כנגד השיטה, בדרישה לזכויותיהן?



מתיי אנשים פנויים לראות באיזו מדמנה הם שרויים, אם לא רק כשרווח להם מעט מן הפחד וההפחדות שסוגרים עליהם?



ברגע שנפתח איזה פתח לשלום, ברגע שהפיגועים כבר לא מכים בנו כל יום, אז א/נשים מרימים ראש, כבר לא מפחדים שיטיחו בהם - ''אבל המצב הביטחוני, צריך להיות מאוחדים!''

על כן אני מאשימה את הממשלה בטעות גדולה: היו צריכים להמתין עם ההודנה עד לאחר שהעניים יהיו מסכימים עם עוניים ומתרגלים לעוד קצת רעב למען אחדות העם, ורק אחרי זה להתפנות להודנה/פטה מורגנה של הודנה.



"מה, כל מה שעושים פעם-ראשונה הוא מהפכה? אם אני אכין פסטה בפעם הראשונה, זו תהיה מהפכה?"



אם כשלת בהכנת הפסטה, המהפכה תהיה רק בבטן שלך.

המדינה, להבדיל, כשלה בבישול המצב החברתי, הביאה אותו לכדי רתיחה, כיסתה חזק עם מכסה, ולא השכילה לקלוט את מה שכל אישה, בין אם היא אשת איש/אם חד- הורית/מבשלת פיליפינית/שף - יודעת: תבשיל רותח מנער מעליו את המכסה.



"אז כל אדם שניגש לבוס שלו ומבקש העלאה עושה מהפכה."



האימהות החד הוריות לא דורשות העלאה. הן דורשות החזרת הכספים שהממשלה החליטה לגזול מהן.

נכון שבהיסטוריה האנושית היו יחידי סגולה שהביאו לשינוי בעולמנו, אבל יותר משהיו מבקשי העלאה הם היו ויקי כנפו, שאמרה, "אני מדברת בשם מאה וחמישים אלף אמהות חד הוריות," וסירבה להטבות שניסו להציע לה אישית.



"גם בעבר היו הפגנות, שרפת צמיגים, חסימת כבישים ושביתות רעב. כל אחד מהם, בשעתו, נעשה בפעם הראשונה. אף אחד מהם לא התחיל מהפכה."



מהפכה הייתה גם הייתה. כתוצאה מן ההפגנות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שלאחר סברה ושתיל, מרד הימאים, הפנתרים השחורים.

מהפכה הייתה גם הייתה לאחרונה. מחברה של עזרה הדדית הפכנו לחברה שבה איש-איש חובק בחירוף נפש את העצם הפרטית של ה"מגיע לי ורק לי".

נכון שאף אחת מהן לא תשווה לדודה של כל המהפכות ומחוללת השינויים הכבירה מכולן. הכיבוש.



"הכיבוש לא קשור לשום דבר. אם לא היה כיבוש, המסים שלי לא היו משלמים את תשלומי ההעברה של הפרזיטים? היו גם היו. נכון, פחות מס

היה הולך לביטחון, וגם אני תומך בסיום הכיבוש, אבל כל זה לא קשור לשום דבר. נכון לעכשיו המצב הוא כזה. יתר על כן נכון לעכשיו, אני מוכן להתערב שרוב המתלוננים והדורשים הצביעו במו קולם למפלגות הימין, אלו שמנציחות את הכיבוש, ולא למפלגות השמאל שגם רוצות בטובתם של החלכאים והנדכאים וגם מבקשות לסיים את הכיבוש. אז אנא...



ממש כך. החלכאים-והנדכאים הביאו את הצרה על עצמם. כמו נפגעות האונס שמי יודע מה לבשו ומה אמרו ועשו עד שהביאו על עצמם את האונס.

בכספים המרובים שלך בונים בנוסף גם התנחלויות, משלמים למשרד הביטחון כדי שיתחזק אותם בכל מחיר של חיי אדם שיהיה, בונים חומה שנחזור אל ימי הגטו העליזים, משלמים הוצאות משפט לאנשי ממשל כושלים רשימת המיליארדים ארוכה, על כן לא פלא שצריך לגזול ממי שרק



אפשר, ואפשר רק מהעניים.



"כל מה שהן רוצות זה עוד כסף, לא שינוי חברתי."



1. "עוד כסף"? הלא מדובר בהשבת גזלה.

2. "עוד כסף" - זה יהיה הצעד הבא, של הקטנת הפערים - שבהחלט

יביא למהפכה.

3. כסף הוא אמצעי לגיטימי לשינוי חברתי.



"שום גזלה. הן קיבלו כסף מהמדינה מתוקף החלטת המדינה. עכשיו המדינה החליטה להפסיק להעביר להן כסף. אם אני תורם, מדי חודש בחודשו, אלף ¤ לעמותה מסוימת, והנה יום אחד אני מחליט שמצבי הכלכלי אינו מאפשר לי עוד להעביר תרומה כנ"ל ולכן אני מחליט להפסיק לתרום, האם גזלתי מהעמותה אלף ש"ח בחודש?"



אישית גזלת מעצמך, כי תרומה לעמותה מזכה אותך בהחזר מסים, כך שבפועל התרומה שלך קטנה בהרבה.

כספי הביטוח הלאומי אינם שייכים למדינה אלא לאזרחיה. ביטוח משמעו שאתה משלם תשלומים כשיש לך, כדי שתישען עליהם לעת צרה.

אינך תורם לאימהות החד- הוריות, לא אתה ולא המדינה.

בלעת את המניפולציות השיווקיות של יח"צני ביבי.

המדינה מקצצת עד ביטול בהחזרי דמי המזונות.

לכל הילדים במשפחות חד הוריות יש אבות. שאינם פרזיטים ולא בטלנים. הם רק לא משלמים דמי מזונות כדין או די הצורך.



בימים טובים יותר נקבע שהביטוח הלאומי יתבע את אותם אבות ובכל מקרה

ישלם מזונות לילדים.

(אפילו כך יש תקרה, נמוכה, הן לדמי המזונות והן לחלק שישולם לאמהות כאשר

הביטוח הלאומי יזכה בתביעה).

מדמי המזונות האלה החליטה ממשלתנו, שרובה גברים רגישים, לקחת לעצמה.

חזון אחרית הימים: במקום מן העם אל העם, קמה לנו גרסה משוכללת: מן האמה אל העם. מפיות הילדים, למען יושבי כורסאות עור הצבי.

לא תמיד תובעים את הסרבנים. במיוחד אם הם מפחידים. מאלה המוסד לביטוח לאומי לא תובע - כדי להגן על האם והילדים.

אותם היא גם לא תשלח לבית סוהר ולו כהתראה/הרתעה - כי צריך הלא לאפשר להם לעבוד ולשלם דמי מזונות... שהם ימשיכו לא לשלם, בזכות קומבינות והפחדות.



והנה ידידתי רחל, שאבי בתה נטש את המשפחה מאז שהילדה הייתה בת שבועיים. עד כה הביטוח הלאומי שילם לה אלף ש"ח לחודש. סכום כביר.



רחל עובדת ועבדה כל השנים. היום, כשהילדה בתחילת לימודיה בתיכון, הודיע המוסד לביטוח לאומי לרחל שהוא גוזל ממנה את דמי המזונות דנן, המגיעים לה בדין, בזכות דין חדש: מי שמשכורתה החודשית היא ארבעת אלפים ש"ח ומעלה, אין משלמים לה דמי מזונות.

מה שאסור לאבות הסרבנים, מותר לאבות האומה-שאומרת-אמן.

ביבי-אני-הוא-המדינה גוזל - וצועק "הצילו!"



האם אותם אלף ש"ח של רחל ושל דומותיה באים מתוך החמישים אחוז מס שאתה ו/או אביך משלמים?



האם תסכים, פילוסופית ומוסרית, שמסיך יוקטנו - כלומר שתקבל אתה (ויקראו לזה הקטנת מס) את הכסף שנגזל מרחל ומרבבות דומותיה?





"...אין להן פילוסופיה ואין להן רעיונות."



פעם עברתי ליד דלת והופתעתי כאשר היא נפתחה כלפי חוץ, ומישהו חבט אותה בחוזקה אל המצח שלי. הוא אכן ביקש סליחה, המסכן. אני הייתי ממוקדת בכאב שלי, לא היו לי רעיונות ולא הייתה לי פילוסופיה.



"ואכן לא עשית מהפכה. תודה על ההדגמה."



נכון, באותו רגע לא עשיתי מהפכה. כאבתי. לאחר הכאב באה הארה, שחיזקה את הרצון לעזור לכואבים. זאת לא מהפכה?



"צורת המחשבה שלהן היא אותה פילוסופיית ה"מגיע לי"."



נתעלם מהעובדה שכמה שורות קודם לכן טענת שאין להן פילוסופיה, ובוא נהיה לרגע סופיסטים (מלשון סופיזם):



כשאתה מתאר את מצב האמידות בביתך ואצל אביך, מה אתה אומר אם לא: "מגיע לי/לאבי/לשכמותנו"?



אתה משתמש באותם כלים, באותה פילוסופיה, ומוסיף: רק לי/לאבי/לשכמותנו מגיע להשתמש בה.



"לא ביקשנו שום דבר מאף אחד, לכן לא אמרתי, 'מגיע לי.' אבא שלי עובד מול הגופים שמשלמים לו בהסכמתם ומתוך ההסכמים שהם הגיעו אליהם. זה לא עניין של 'מגיע לי', אלא חברה X חתמה על חוזה זה שקובע שמגיע לי.

לא הבנתי על מה את מדברת. אני לא מבקש שום דבר מהמדינה."



אתה מבקש מהמדינה שתוריד את גובה מס ההכנסה שאתה או אביך משלם, ממש כמו שהעניים מבקשים שיהיו מקומות עבודה ושהמשכורות לא תהיינה משכורות רעב. אתה מבקש מהמדינה שתשעה לדעתך באשר לניהול התקציב ושלא תשעה לדעתם של חעניים. אתה אומר שמגיע לך ולביתך אבא תומך ובונה, ואם לילדי העניים ואמהותיהן אין כזה כי ננטשו יש להם בעיה, מגיע לך שלא יפילו אותה עליך.

כשאתה אומר שזה מכיסך, אתה אומר שהמדינה זה אתה.

כשאתה אומר שדמי המזונות משולמים מכיסך, אתה אומר שהמדינה, בין אם היא תבעה את הנוטשים-ולא-פרזיטים וזכתה ומימשה ובין אם



החליטה שלא לתבוע מאימת אלימות הנ"ל בכל מקרה הזכייה מגיעה לך.

"



נמאס כבר מהפרזיטים (נהני העוני...) שחיים על חשבון הקופה הציבורית."



זו מטרה מעניינת כשלעצמה. מי במדינה הזו לא חי על חשבון הקופה הציבורית - של ארצות הברית



".הלימון הסחוט הזה, שידוע בשמו ''המעמד הבינוני''



לא ממך מתקיימים במדינה רסיסים של עזרה הדדית.

אינכם רואים שעושים לכם תרגיל של ''הפרד ומשול''?

השיטה שמייצרת עשירון של מיליונרים - היא הפוגעת, לא קורבנותיה.



"אני לא זקוק ל"הפרד ומשול" כי אני ממשפחה אמידה/משתכרת שכר גבוה".



המניפולציה של "הפרד ומשול" מופעלת בינך, המשלם חמישים אחוז מס, לבין מי שהשכר שלו קטן בהרבה מן המס שאתה משלם.

זה נעשה על ידי יצירת משוואה דמגוגית, כביכול האחד נובע מן השני, בעוד ששני המקרים מהווים סימפטום לבעייה שהיא - כן, הכיבוש. הכיבוש שבשורשו:

ניהול כוחני, ערל-לב וכושל, של המדינה.

ראיית אזרחי המדינה כמשרתיה ומשרתי מושליה, ואי-ראיית המדינה ומושליה

כמשרתי האזרח/ית.

ראיית עולם זו יוצרת לגיטימציה לכיבוש וזה מצדו, לאות תודה, מניב זן של אזרחות אדישה למצוקת הזולת שתחילתה ב"אני ואפסי לי," והמשכה

ב"מגיע לי בלבד."



"פרזיטיות החד הוריות האלה. ילדים זה רק אמתלה שלא לצאת לעבודה."



אימא היא אישה עובדת, עובדת קשה, וביותר ממשרה אחת. זה ודאי שם לב כל מי שפעם היה ילד ובביתו לא היו משרתים ואומנות.

גידול ילדים הוא עבודה הוא עבודה הוא עבודה - על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה, פיזית ובמעורבות רגשית טוטלית ולא אחת מתישה. שבעה ימים בשבוע, שנים על גבי שנים.

על אחת כמה וכמה כשכל האחריות על כתפיה החד-הוריות.

וראו פלא: אימא עושה כל אלה בלא שכר.

כשאישה יוצאת לעבוד, הרי זו משרה נוספת. שקשה להשגה.

כי בעיני מעסיקים לא מעטים, ילדיה מסומנים כמגבלה.

כשהעבודה נמצאת, ילדים הם מגבלה - כי השכר הנמוך הולך לכיסוי ההוצאות

הנוספות עם צאתה מן הבית מעונות, ביגוד, ודומיהם.



"קורינה, ילדים הם מגבלה רק אם ההורים שלהם מלכתחילה מוגבלים.'"



לא אמת, כאמור לעיל. אבל נגיד ש.



יש גם הורים רוצחים והורים מתעללים מינית.

אז לא תעביר את הילדים שלהם למשפחות אומנות כי הורים שיודעים שיש להם בעיות לא צריכים להוליד ילדים?



מה אשמים הילדים? האם תפתור את הבעיה שלנו כחברה, שלהם כפרטים, אם תנציח את הייאוש - או שתכפיל ותשלש אותו?



אני תומך בטיפול בילדים שנמצאים במשפחות מעוטות יכולת. על ידי סל שירותים שיינתנו לילדים. לא על ידי מתן כסף להורים, שילכו ויבזבזו אותו

על עצמם.



צודק. אימא רעבה היא אימא אידיאלית. לא עולה כלום.

ראיתם את הסרט האלג'ירי "ראליה"? יש שם אישה שמגורשת על ידי הבעל שלה. הוא משחרר אותה על ידי סילוק חבל שקשר ליד שלה, ואפילו זורק לידיה כמה מטבעות.

ועדיין הוא לא משלח ריקם ברמה של סרבני דמי-המזונות ומדינת ישראל: באלג'יר הוא לוקח ממנה את הילדים.



"שילכו לעבוד!"



יש פה משוואה חולה: מה שצריך לתקן הוא לא זה שכביכול לא יוצאים לעבודה, אלא את העדר מקומות עבודה.

מה הטלאים שהממשלה מנסה להטליא עכשיו: עבודות דחק עד שהעבדים יירגעו (והלוואי שלא יהיה להם כוח לצעוד מחדש).

שישבו בשקט עד לאחר הבחירות.

מה לעשות והנשים הנדכאות רוצות לחיות הלאה מזה.

כל השנים אנחנו מתלוננים שהעם היה לעדר צייתן. והנה כשקמות נשים ומרימות ראש - עליהן מתנפלים.

מתנפלים על הסימפטום ושוב שוב לא על הבעיה.

אני מעריצה את הצועדות. אני גאה בהן. לו רק עמדו לי כוחות הגוף הייתי שם אתן.

בחיים תמיד יש בעיות - ויש הסימפטומים להן.

הבעיה של מדינת ישראל, ואומר זאת גם אם ייחר גרוני, היא הכיבוש.

אני יודעת כי חייתי כאן לפניו.

לא הייתה אידיליה, אבל גם לא היו פערים נוראים כאלה, לא היו חרפה ורעב.

האחדות נקראה אז עזרה-הדדית, חמלה למצוקת הזולת.



"הקטנת פערים היא לא אידיאל. לא שלי, לפחות. הפער לא צריך לעניין אף אחד. צריך לדאוג שאנשים יוכלו להתקיים בכבוד זה כן.

נמאס לשלם חמישים אחוז מס. המעמד הנמוך לא משלם כלום. מאיפה תורידי מס למעמד הבינוני?"



אה, זה פשוט. שכר המינימום יועלה לגובה שבו חייבים במס, וממנו יוכל גם המעמד הנמוך לשלם מסים.



אם תעלי את שכר המינימום, השכר הממוצע במשק יעלה פלאים, ואז מה? תמשיכי לרדוף אחרי השכר הממוצע במשק עד שלכולם יהיה אותו שכר בדיוק?

וזה עוד לפני שדיברנו על כמות האנשים שיאבדו את עבודתם בגלל שאף מעסיק לא יוכל לעמוד בהוצאות הללו על שכר, כולל, כמובן המדינה עצמה.



באחד מפרקי ספרי 'סודות' יש איש נוצרי שאומר, "למה כולם מתווכחים בישראל. כשהייתי בירושלים תפסו אותי בשרוול והתווכחו אתי, ואני בכלל לא רציתי להתווכח אתם..."

נדמה שבשנים האחרונות שכללנו את התכונה הזו עד למדריגה כל כך גבוהה, שמתווכחים אפילו עם הלצה או אמירה אירונית.