אתמול בערב, בקפה תיאטרון הקאמרי, ראיתי את לאה גולדברג, שמעתי את אורנה פורת.
שתי נשים, כוהנות. כמו צל אני מלווה את האור הקורן מהן אל העולם, הקורן בשבילי לעולם.
אורנה פורת קראה וסיפרה ושרה, בקולה, בקולה של לאה גולדברג סיפרה ושרה.
לאה גולדברג כתבה וסיפרה ושרה, בקולה של אורנה פורת, בקולי, בקול היושבים מולה ליד השולחנות.
רק פעם אחת יחידה צלצל סלולרי של שכנה פזורת דעת.
אורנה פורת אפילו לא נפנתה, המשיכה במסע.
היא עולה על הבימה בחליפה שחורה, פרח אדום ביד ודף נייר.
מודיעה שודאי מדי פעם תשכח איזו מלה, אז הנה, הפסנתרן, הוא ילחש.
קוראה שיר על השואה ודמעות זולגות על לחייה, דמעות ממש.
קוראה שיר על כלימה ואשמה עכשיו, ואין ספק שהשיר הוא על כלימה ואשמה עכשיו.
צמאה ומגישים לה שוב ושוב את אותו בקבוקון קטן של מים מינרליים. שותה מתוך הבקבוקון המורם בראש נטוי מעט לאחור, בהנאה גדולה.
כאומרת, אתם רואים, כך הצמא של לאה גולדברג לנוכחות של אהבה.
לא היה איש באולם שלא עמד בתור, לאחר שעת החסד, כדי לומר לי מלות תודה.
בידיים עמוסות זרי פרחים קבלה, לגמה מאושרת את נוכחות האהבה.
אך לא היה כזר הפרחים הענק שהבאתי עם "מלחמה ושלום" משלונסקי בנעוריי, כפיצוי על הייסורים שייסר אותה בתיקוניו האינסופיים לתרגום..
האור של ביקוריה בספריית הפועלים.
צל האם החרישית שפותחת את הדלת, נוטלת מידי את דפי ההגהה והולכת בצעדים זהירים אל חדרה.
חוזרת אלי עם הדפים המותקנים.
בצל המאיר, נעוריי שיחקו בתופסת.
מה שלא זכרתי, לחש לי היום שעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה