בארוע בצוותא אתה אמרת, אתה בקולך ומעצמך: "לדעתי, הדבר היחידי שאנחנו יכולים כן לעשות, זה לרדוף אחרי השלום - ואנחנו לא עם שרודף שלום. אנחנו מחכים לשלום." היום הפנו את תשומת לבי לעדות שכתב צעיר בשם פלג ספיר באתר הגדה השמאלית. באותו מקום נמסר גם קישור לדיווחי תקשורת, ביניהן של כתב וואלה שנוכח במקום. אף זו עדות. אם חשבתי ולו לרגע שכבר אין ממה להיבהל כאן, הנה - טעיתי. כל יום מביא מתנה חדשה. שלמה וישינסקי היקר, אין לי ספק שכאב שכול, אינך רוצה שהורים וילדים אחרים יפלו לתהום ארורה זו. בספר שממנו קראת בינואר, יש בין הפרקים גם דבריו של מי שלחם - רבות ולאורך שנים - ואומר,
יש לי נכדים בני חמש-עשרה. בכלל לא עולה בהם מחשבה, ללכת ליחידה קרבית. אני כמובן לא מחליף איתם מלה על כך. מחריד אותי שאגיד להם, "תלכו לפה, תלכו לשם." אבל אני מקשיב למה שילדים היום מדברים: "מה, אני אהיה בשטחים במחסומים?!" אני שומע ואני אומר לעצמי, אני מבין איך שזה קרה. אני אומר לעצמי, בטח אם אני הייתי היום בן חמש-עשרה, אין ספק שהייתי אומר אותו דבר. בארץ לא ידעתי/ רומן רב-קולי עמ' 415-416איך נקלעת לאותו מרתף במלון? הלוא גם בחלומותיך הרעים ביותר אינך רוצה, אני מנחשת, להצטרף לעם הרודפים ילדים שלא רוצים למות כדי להוכיח שאנחנו לא עם רודף שלום. לא משתמטים הם כי אם שומטי חרפה.
