כאב אנושי בעולם גברי/ הגר קוטף-סקונד
המוסף לספרות, מעריב 3.9.04
"הייתי חושבת, כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה סופרות. מי הן?" שואלת קורינה בשער האחורי של הספר ובכך כמו מתמצתת את המוטיבציה לכתיבתו.
"נופי הנפש", שנכתב בתשובה לשאלה זו, הוא אוסף סיפורים אוטוביוגרפיים של נשים סופרות, וביניהם נשזר סיפור מסעה של המחברת בעקבותיהן.
"נשים-סופרות". האם יש משהו מאחד ומאפשר את ההגדרה "כתיבה נשית"? האם כיוונה קורינה ליצור באסופה זו מכלול שישרטט כעין "חוויה נשית"? והרי הסופרות, שמקטעים מסיפורי חייהן נפרשים לנו, כל כך שונות זו מזו, כמעט בכל רובד של החיים.
בספר נמצאת ברברה פרישמות מאוסטריה; אמלי נותומב - בלגית שגדלה במדינות שונות באסיה; לילה סבר, בת לאב אלג'יראי ואם צרפתייה שחייה עברו בין המדינות השונות; קרן אלקלעי גוט מישראל, ועוד. כולן מספרות בעיקר על ילדותן, אך גם על התבגרותן ובגרותן. אלה סיורים מקוטעים, המורכבים משביבי זיכרון של נשים, שלכאורה אין ביניהן דבר משותף, ובכל זאת, יש קווי דמיון כה רבים. אחד הבולטים שבהם הוא ההיעדר, חווייה של ריקנות, של חסר. פעמים רבות חווייה זו נקשרת להסתלקותו של האב: אביה של פרישמות נהרג במלחמת העולם השנייה והיא אינה זוכרת ממנו דבר; אביה של סווטלנה וסילנסקו (רוסיה) מעולם לא נישא לאמה, והיה בא והולך, מותיר מאחוריו חורים גדולים. לעיתים, מקור החלל שונה, למשל מותו של בן - בנה של דצ'יה מראיני (איטליה) - שמותו מאוזכר בחטף, במשפט אחד, שכמעט לא נאמר. דברים רבים אינם נאמרים. הם נעדרים מדפי הספר, אך נמצאים בין השורות, בחלל שפוערת הכתיבה עצמה, במקביל לסיפור החיים.
בהיפוך מוחלט, חוזרות בספר חוויות של פלישות וחדירות ברוטליות, אליהן נצמדת תחושה של חוסר אונים. כך היא החדירה לביתה של אניסה דרוויש מרמאללה של 2002, וחוסר האונים הכפול המתלווה אליה: אל מול שלטונות ישראל וגם אל מול חבריה הישראלים, אשר להם - בשפתם (שהיא שפת הכיבוש) - היא אינה יכולה לתאר את מה שעובר עליה. או חוסר האונים הנקשר לסיפור הפלישה לגופה של קרן אלקלעי גוט, חוסר אונים הטמון באי אפשרות לדבר על אונס בעולם גברי, בשפה שמשמעויותיה וגבולותיה מוכתבים מתוך הוויית העולם הגברית.
מוטיבים נוספים, כדוגמת היחס לשם או הקשר למקום, חוזרים שוב ושוב לאורכו של הספר, קושרים בין הסיפורים השונים וכמו רומזים לנו בשמה של קורינה: אלה הם החומרים שמהם בנוייה הנשיות.
מעבר לעיסוק בנשיות יש בספר חיבור חזק לישראליות. שני "סיפורי על" ישראליים מתכתבים ביניהם לאורך הספר: האחד הוא השואה, אשר צצה וחוזרת בחלקו הראשון של הספר, במסע לאירופה ובשיחות עם סופרות אירופיות. אך גם בחלקו השני של הספר, המוקדש לסופרות מן העולם הערבי, כאשר השואה נעלמת כביכול, לחלוטין, והיא נוכחת באמצעות ההתכחשות אליה, השיכחה שלה. כאשר התכחשות זו הופכת למפורשת (בדבריה של ניעם אלבז, סופרת מצרייה) מחזירה אותנו קורינה, באמצעות יומן המסע שלה, אחורה בזמן, לילדותה ברומניה בזמן מלחמת העולם השנייה. כאילו ביקשה לומר: זה באמת קרה.
אבל אולי היא גם מבקשת ליצור את הקשר ל"סיפור העל" הישראלי השני - יחסנו עם הפלשתינים - ה"שלום" ובעיקר, המלחמה.
כאשר עולים הזיכרונות מרומניה - משטר צבאי, חיילים שנכנסים הביתה באמצע הלילה לחפש את אבא, החרמת הבית, מחנה הפליטים בקפריסין - מהדהדות תמונות שכמו נלקחו מסיפורה של דרוויש על חייה ברמאללה. אין בספר אמירה מפורשת על היחס בין שני "סיפורי העל" הללו, אבל האופן שבו הם מתחברים ומתנתקים פותח אצל הקוראים אפשרות לחשוב מחדש על מגוון הקשרים ביניהם.
... לאט לאט הספר פלש לתוכי. כל כך הרבה כוח יש בו. כוח של נשים לצאת נגד המסורת, נגד הדת, נגד החוקים של העולם הגברי, אבל גם כל כך הרבה כאב. כאב נשי וכאב אנושי. לא תמיד אני יכולה להבחין בין השניים, בין מה שיכול להוות חווייה לכלל בני האדם לבין מה שהוא ייחודי לחיים של נשים בעולם המתנהל על פי חוקים גבריים.
הכאב הזה פוצע במיוחד כאשר הוא עולה - שוב ושוב - בניסיון למצוא זיכרונות משמחים. דווקא אז, כאשר הוא מתגנב בדלת האחורית, מתעקש על נוכחות בחייהן של הנשים הללו, הוא מציג עצמו בנצחיותו, בהכרחיותו, במלוא עוצמתו.
*****************************************************
(C) כל הזכויות שמורות למחברת הרשימה ול"מעריב".
העמיקה.
טוב לדעת ששיחות נפש אשר קיימתי עם סופרות-אחיות, היו לשיחות נפש עם קוראות, עם קוראים.
11 באוקטובר 2004 13:10
ערגה 10/11/2004 7:23:01 PM
איך ההשראה משרה!
הביקורת מלאת ההשראה הזו ממחישה איך יצירת אמנות אמיתית נותנת השראה ליצור הלאה.
תודה לך, קורינה ולך, הגר!
12/28/2004 11:58:43 AM
even in Italian
well, evolving:
http://timeintelaviv.blogspot.com/inItaliano/
as a sub-blog of the multilingual one:
http://timeintelaviv.blogspot.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה