השיחה
קורינה הסופרת אף פעם לא יודעת מתי תשכב לישון ומתי תקום. כילדה התפללה שישכחו להעיר אותה, אבל אמה הייתה מרימה את השמיכה ומכריחה אותה ללכת לבית הספר. היום, לשמחתה, היא חופשייה לנפשה.
"זה די התמכרות," היא מודה, "אני מכורה לזמן. לפעמים אני יושבת בלילה וכותבת עד שאני מרגישה שהעיניים נעצמות לי. הדברים הכי יפים יוצאים כשאתה אפילו לא זוכר לאכול, לא זוכר לישון, כשממש אין התערבות של האינטלקט."
קורינה הסופרת, זהו שמה במרשם התושבים, מסרבת במודע להתגבש לכדי ישות אחדותית.
בארבעים שנות פעילותה הספרותית היא פירסמה חמישה ספרים, הקימה הוצאה העונה לשם המוזר "חודנה", יסדה ארגון אמנים ומנהלת אתר אינטרנט אישי ויומן מקוון.שלושים שנה לקח לה לכתוב את "סודות", שראה אור לפני כשנה. זהו מעין רומן בסיפורים המתאר את הדרך שבה חווה אישה ששמה אנה את המציאות הישראלית.
צריך לקרוא רק כמה שורות כדי להיווכח במטמורפוזה שעברה המציאות בדרך אל דפי הספר: בחומרה ובחסכנות שאינה אופיינית לשום סופר ישראלי מוכר, שוברת קורינה את חיי הגיבורה שלה ומפזרת אותם לפני הקורא באוסף מקטעים גבישיים, לעתים קשים להבנה.
"אני ממש לא מעונינת בשמות תואר," היא מסבירה. "יש אצלי משחקים בשפה וסמלים שהקורא יכול לגלות לבדו. החיים, כפי שאני חווה אותם, מקוטעים. כשהקורא מגלה את זה, מתרחשת אצלו איזו עשייה רוחנית. ספרות היא גילוי, היא לא האכלה בכפית. אני לא אספר איך הגיבורה שלי קמה בבוקר ומרחה משחת שיניים על המברשת. לדעתי, זאת לא ספרות אלא פטפוט. אני אפילו לא מסוגלת לקרוא את זה."
באותו אופן מסבירה קורינה כי אין לה סבלנות לסמול טוק.
"אני נורא צריכה להיות לבד כדי לכתוב, שזה הדבר הכי חשוב לי לאחר ילדיי. אני חיה בידיעה שיש לי שבעה כתבי יד, ובקצב הנוכחי – של ספר לשלושים שנה – אני אצטרך 210 שנים כדי להשלים אותם."
... לדבריה דרוש לה מעט מאד: "כששואלים אותי, 'ממה את חיה' – אני לא כל כך מבינה את השאלה. אין לי מנטליות של עוני, אולי כי אני ממשפחה בורגנית. אני מרגישה נורא עשירה. הכסף נחוץ כדי שיהיה המינימום. אני צמחונית, אז אני זקוקה להרבה פרות וירקות, אבל דברים אחרים אני כמעט לא צריכה. הרי הייתי בנעוריי בהשומר הצעיר, והדיברות אמרו שהשומר מקפיד על טוהר מיני, לא שותה יין, לא מעשן..."
* * *
הדרך הפשוטה לנסות להבין את עולמה של קורינה היא לחזור אל העובדות הביוגרפיות.
היא נולדה ברומניה באמצע שנות השלושים, אבל כמו פרטים ביוגרפיים אחרים הנחשבים סטנדרטיים, היא מעדיפה להתעלם מהשנה המדויקת.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופקע הבית שבו חיה משפחתה, והם עברו לגור בחדרון מעופש בחצר. עם תום המלחמה עלתה המשפחה לארץ ושוכנה בגבעת עלייה שביפו.
"כשעלינו לארץ אבא החליט שנדבר רק עברית ונתקן לו שגיאות. תוך שנתיים שלטתי בעברית עד שיכולתי לקרוא את קולא ברוניון ולא הייתה מלה אחת שהייתי צריכה לחפש את הפירוש שלה במילון.
מאז אני כותבת רק בעברית, אבל התברר לי שלמעשה אני כותבת ברומנית. אני מרגישה שייכות מוחלטת לתרבות האירופאית, שהיא בזרמים התת-קרקעיים של הכתיבה שלי."
בגיל 16 היא התקבלה לעבודה כקלדנית בספרית פועלים ובמשך כשלש שנים ישבה בחדרו של שלונסקי, שהיה באותה עת דמות כמעט כל יכולה בעולם הספרות העברית.
"התקופה שעבדתי בספרית פועלים הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי, או לפחות בין המאושרות. הייתי שם הילדה של כולם והתייחסו אלי מאד יפה. שלונסקי בהחלט שידר די הרבה 'רודנות' כעורך, אבל מאד אהבתי אותו וראיתי בו אב רוחני," היא נזכרת. "כמוהו, יש לי אהבה חושנית לשפה.
הוא היה משכמו ומעלה והוא עשה מהפכה בעברית. החידושים הלשוניים שלו הפכו את השפה לכיף לא נורמלי. אבל כשמדובר על שירה, מתוך דורו אני מעדיפה, כמובן, את לאה גולדברג. אולי כי אני אישה."
..."אני חושבת שרציתי לכתוב מאז שנולדתי," היא אומרת. "עם הלימודים באוניברסיטה בחרתי להיות מורה, בגלל החופשות. כמו גילגי. שיהיה לי זמן לכתוב. אבל מיד גברה אצלי בעיית לב - ירושה מתקופת השואה, בגלל השנים שחייתי בחדרון העבש.
אמרו לי שאני חייבת לעבור ניתוח, ומה שהדהים אותי היה שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשאמרו לי את זה הייתה: 'אחרי הניתוח אני מתחילה לכתוב.' הבנתי שבעצם הגוף אמר לי: אני לא יכול לעמוד יותר בזה שאת לא כותבת."
הספר הראשון שכתבה היה ספר ילדים בשם "מי ראה את מיקי", שהתפרסם בהוצאת 'דעת' ב-1962. אף על פי שזכה להמלצת אגודת הגננות ויצא בעשרות מהדורות, קורינה לא רוותה ממנו נחת – הספר ברבות השנים נמכר להוצאת 'ספרית עופר', שהוציאה אותו תוך מחיקת שמה.
"כתבתי את הסיפור כשהייתי אימא לילדה בת שנתיים ונדהמתי לראות שהוא ממשיך להימכר בכזאת הצלחה. יום אחד מצאתי את הספר בחנות כמו שהוא, רק בלי השם שלי. בהמשך הוציאו מהדורה חדשה עם ציורים במקום הצילומים של בתי, ערגה, וכמובן בלי לקבל את רשותי. אחרי זה כבר הוציאו מהדורה שבה עשו מהסיפור דייסה שלימה, ערגה הפכה ל"מיקי", וגם את שם הספר שינו."
מה עשית?
"רציתי להגיש תביעה לבית המשפט, אבל לצערי אין לי כסף לתשלום אגרה. אני לא יודעת מאיפה לגייס את הסכום הזה. זה כל כך פוגע – כאילו שפרצו לך לבית. הרי מה יש לאדם חוץ מהשם שלו?"
* * *
המחסום העיקרי שעמד בפני הקריירה הספרותית של קורינה היה הרתיעה מחשיפה. כדי להבטיח שסביבתה לא תזהה אותה, היא חזרה ואימצה לעצמה את שמה מלידה, לאחר שבמשך שנים הייתה ידועה בשם רינה.
"זה התחיל מכך שלא רציתי שהסביבה שלי תדע ותעשה לי צנזורה, ושאני לא אצטרך לצנזר את עצמי. לא רציתי שהילדים שלי ייפגעו. קראתי שהבן של גתה נורא סבל מלהיות הבן של. אתה רוצה להיות אתה, עם הגבולות של הייחוד והאינדיבידואליות שלך. חזרתי לשמי מילדות, וברגע שחזרתי לקורינה, חזרתי אל עצמי. קורינה היא הרי זאת שכותבת.
לקח לי המון שנים להבין דבר כל כך פשוט."
מתי תהיה חודנה
מכאן מתחילה גם התעקשותה של קורינה שלא לצרף לשמה הפרטי שם משפחה. "השם השני שייך תמיד לאבא או ל'בעל', ולאישה אין שום קשר אליו. השם היחיד שהוא באמת שלי הוא השם שנתנו לי כשנולדתי. זאת הרי זכות בסיסית של כל אדם להזדהות באיזה שם שהוא רוצה. אבל משום מה הגדרות מאד מטרידות אנשים."
כל ניסיון לגבות מקורינה את מה שנהוג להגדיר כשמה השני נידון לכישלון. בספרה החמישי, "נופי הנפש" שהוא בעיקרו סדרת ראיונות עם סופרות מרחבי העולם [המספרות את סיפור ילדותן], מתואר אחד הניסיונות האחרונים [ב-1995]: קורינה הוזמנה לדבר בפינת 'סקסיסט השבוע' בתוכנית 'הכל דיבורים' ברשת ב', והתבקשה על ידי המפיקה להזדהות בשמה המלא. "מי שמכיר אותי, מכיר אותי בשם קורינה," אמרה ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']– ובעקבות כך נדחקה מהתוכנית.
"הם ממש התעקשו. ואותו דבר קרה גם בעיתון 'הארץ': שלחתי להם רשימה על אפליית סופרות [בהזדמנויות פרנסה] והם הודיעו שאי אפשר לפרסם את זה בלי שם משפחה. ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']
בעקבות המקרה הזה ברדיו הוספתי לעצמי באופן רשמי את 'הסופרת' כשם משפחה."
למה כל כך חשוב לך לא להיות מוכרת?
"כשהתחלתי לכתוב היה לי צורך להיות לגמרי במסתור, לא לחשוב על שום דבר חוץ מהכתיבה, לא להסתכל ימינה ושמאלה. אני מנסה להקשיב לקול שלי.
נורא חשוב לכתוב ביושר, אחרת אין סיבה לכתוב. להיות מפורסם זאת לא סיבה לכתוב. כשעבדתי אצל שלונסקי ראיתי את החנופה שהייתה סביבו. אני זוכרת איך אחת המשוררות שהוא טיפח באה ואמרה לו: 'עשיתי את הספר כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.' הוא ראה שאני מקשיבה ופוקחת עיניים ואמר לה: 'את צריכה לכתוב את הספר כמו שאת רוצה שהוא יהיה.'
אי אפשר לכתוב כשאתה כל היום חושב מה יגידו השכנים...
היום עברתי את שלב האזוטריות. אני לא צריכה את זה יותר, ואני יכולה לכתוב על הכל. עכשיו אני מו"ל, אז אני צריכה שהספרים שלי יימכרו..."
למה בחרת בשם "חודנה'' להוצאת הספרים שלך?
כשהקמתי את ההוצאה כדי לפרסם את 'סודות', הייתי צריכה לבחור לה שם. בדרך כלל אנשים נותנים להוצאה את השם שלהם. אבל נראה לי מוגזם שהשם קורינה יופיע על הספר פעמיים... אז בסוף בחרתי ב'חודנה' – כי זאת חידה מתי תהיה הודנא.
אני רוצה להוציא לאור ספרים שעוסקים באיזושהי נורמליזציה של המציאות.
עושים הודנא כשיש ניסיון להגיע לשפיות.
אני רואה בכתיבה שלי נתינה, עשייה חברתית.
אצלי אין דבר כזה לעשות משהו רק בשביל עצמי, רק לכתוב."
טרולים שמסתובבים באינטרנט
חזונה החברתי של קורינה לא נותר בגדר רעיון. ב-1984 היא הקימה את עמותת הילא'י, "המרכז הישראלי למען האמנויות היוצרות", שבה הפגינה את יכולתה גם בתחום הפיכת העולמות.
"ב-75 ארגנתי מפגש בין צעירים יהודים וערבים בגליל. נפגשנו עם א.ב. יהושע, אנטון שמאס ואהרן מגד וזה הצליח מאד. אבל באחת הפגישות מישהו קם ואמר: 'הכל טוב ויפה, אבל אתם חוזרים הלילה לתל-אביב ואנחנו נשארים כאן בשלומי ולא יודעים איזה מחבל יתגלגל עלינו בלילה מההר.'
בעקבות כך התגבש אצלי רעיון להקים מקום שבו סופרים ואמנים יוכלו לשבת שבועיים עד שלושה חודשים, לכתוב, וגם לתרום לקהילה: תערוכה, סדנה, מפגש עם קוראים."
העמותה שכרה שבע דירות במעלות תרשיחא, באחד מן הבתים הראשונים ביישוב, שנזנחו במהלך השנים.
"שיפצתי את הדירות שהיו די עלובות," משחזרת קורינה, "והתאמתי אותן לשמש כדירות סטודיו. הממסד לא הכיר בנו, כי היינו לגמרי עצמאיים. הגיעו סופרים, ציירים, מחזאים ומלחינים מהארץ ומחו"ל. יחזקאל שטרייכמן יצר בהילא'י את התערוכה האחרונה שלו. הברירה הטבעית, יחיאל שמי ורבים שכמותם תרמו משל עצמם.
"אחרי פחות משנה, ראש המועצה המקומית מצפה רמון ביקש שנעבור לשם. שכרנו גם שם שבע דירות נוספות, גדולות - אבל התנאים היו גרועים.
אמנים פלסטיים אהבו יותר את מצפה רמון.
היו מפגשים של קוראים עם סופרים בבתים פרטיים. היו גם כיתות קבועות של נגינה בכינור בשיטת סוזוקי, לילדים יהודים וערבים. אלה היו ימים שכהנא הסתובב חופשי ברחוב והיה חשוב לעשות דברים."
פרויקט האמנים של קורינה פעל במשך כ-11 שנים
ואירח מאות אמנים וסופרים. היא סגרה את העמותה כשנוכחה לדעת שהצורך בגיוס כספים גוזל את כל זמנה ומונע ממנה לעסוק ביצירה. "הייתה לי נפילה בריאותית חמורה, ושוב הבנתי שלא הקשבתי לעצמי מספיק טוב. סגרתי את הפרויקט."
בימים אלה מקדישה קורינה את זמנה לכתיבת ספר חדש, "מחלום לחלום", שיעסוק בחוויותיה מתקופת הילא"י, ובו בזמן מטפחת את אתר האינטרנט הרב לשוני שלה ואת הבלוג באתר "רשימות".
"למדתי ביסודיות את נושא בניית האתרים וגיליתי שזאת ממש אמנות. כשפניתי ל"רשימות' הם שאלו על מה אני רוצה לכתוב ואמרתי שאני רוצה להציג את הפעילות הספרותית שלי.
במשך הזמן התחלתי ליצור באמצעות האתר דיאלוג עם הגולשים, שבהתחלה היה חד צדדי כי לא הייתי מעונינת בקשר עם ה'טרולים' שמסתובבים באינטרנט."
את מוצאת הבדל בין כתיבה באינטרנט לכתיבה ספרותית?
הבלוג הוא לא ספרות. המטרה שלו שימושית – ליצור דיאלוג עם העולם, לקיים דיון ולאפשר חשיפה לספרים. זה לא רומן, ומאידך המטרה שלי היא לא לפטפט.
אבל אני כותבת באותה רצינות בספר ובבלוג. אני מעלה לאתר רק מה שמוכן ומלוטש. ואז אני שוב מלטשת, גם אחרי שפרסמתי, אפילו אם אף אחד לא יקרא את זה. זה בשבילי, כי פתאום עולה בי צורך להוסיף או לשפר משהו."
העיר 18.9.03 (c) כל הזכויות שמורות לעופרי אילני ול'העיר'
(בקטעי הציטוטים הוכנסו התאמות מזעריות אחדות).
שרה 9/20/2003 9:45:39 PM
יופי.
קראתי ואהבתי, יש בך משהו מסקרן ואני תמיד נהנית לקרוא אותך.
תמשיכי לכתוב ובהצלחה
קורינה 9/21/2003 7:40:00 PM
ללא ובלעדי
הרשימה תועלה כאן ביום חמישי, עם פרסום הגליון הבא של "העיר".
אלא אם כן יש בכוונת מקומונים נוספים ברשת שוקן לפרסם אותה באכסניותיהם.
תודה לשרה ולכל המיטיבים.
הקוד האתי שלי כאן קובע שתגובות לעצם העניין מתקבלות בברכה.
שאלות ומשאלות שאינן נוגעות בנושא רשימה, נא להפנות באי-מייל על מנת שלא להסיט את תשומת הלב מן הנושא עצמו.
Rogatka 9/22/2003 2:22:32 PM
קראתי, השתוממתי
הפנמתי.
קורינה הסופרת אף פעם לא יודעת מתי תשכב לישון ומתי תקום. כילדה התפללה שישכחו להעיר אותה, אבל אמה הייתה מרימה את השמיכה ומכריחה אותה ללכת לבית הספר. היום, לשמחתה, היא חופשייה לנפשה.
"זה די התמכרות," היא מודה, "אני מכורה לזמן. לפעמים אני יושבת בלילה וכותבת עד שאני מרגישה שהעיניים נעצמות לי. הדברים הכי יפים יוצאים כשאתה אפילו לא זוכר לאכול, לא זוכר לישון, כשממש אין התערבות של האינטלקט."
קורינה הסופרת, זהו שמה במרשם התושבים, מסרבת במודע להתגבש לכדי ישות אחדותית.
בארבעים שנות פעילותה הספרותית היא פירסמה חמישה ספרים, הקימה הוצאה העונה לשם המוזר "חודנה", יסדה ארגון אמנים ומנהלת אתר אינטרנט אישי ויומן מקוון.שלושים שנה לקח לה לכתוב את "סודות", שראה אור לפני כשנה. זהו מעין רומן בסיפורים המתאר את הדרך שבה חווה אישה ששמה אנה את המציאות הישראלית.
צריך לקרוא רק כמה שורות כדי להיווכח במטמורפוזה שעברה המציאות בדרך אל דפי הספר: בחומרה ובחסכנות שאינה אופיינית לשום סופר ישראלי מוכר, שוברת קורינה את חיי הגיבורה שלה ומפזרת אותם לפני הקורא באוסף מקטעים גבישיים, לעתים קשים להבנה.
"אני ממש לא מעונינת בשמות תואר," היא מסבירה. "יש אצלי משחקים בשפה וסמלים שהקורא יכול לגלות לבדו. החיים, כפי שאני חווה אותם, מקוטעים. כשהקורא מגלה את זה, מתרחשת אצלו איזו עשייה רוחנית. ספרות היא גילוי, היא לא האכלה בכפית. אני לא אספר איך הגיבורה שלי קמה בבוקר ומרחה משחת שיניים על המברשת. לדעתי, זאת לא ספרות אלא פטפוט. אני אפילו לא מסוגלת לקרוא את זה."
באותו אופן מסבירה קורינה כי אין לה סבלנות לסמול טוק.
"אני נורא צריכה להיות לבד כדי לכתוב, שזה הדבר הכי חשוב לי לאחר ילדיי. אני חיה בידיעה שיש לי שבעה כתבי יד, ובקצב הנוכחי – של ספר לשלושים שנה – אני אצטרך 210 שנים כדי להשלים אותם."
... לדבריה דרוש לה מעט מאד: "כששואלים אותי, 'ממה את חיה' – אני לא כל כך מבינה את השאלה. אין לי מנטליות של עוני, אולי כי אני ממשפחה בורגנית. אני מרגישה נורא עשירה. הכסף נחוץ כדי שיהיה המינימום. אני צמחונית, אז אני זקוקה להרבה פרות וירקות, אבל דברים אחרים אני כמעט לא צריכה. הרי הייתי בנעוריי בהשומר הצעיר, והדיברות אמרו שהשומר מקפיד על טוהר מיני, לא שותה יין, לא מעשן..."
* * *
הדרך הפשוטה לנסות להבין את עולמה של קורינה היא לחזור אל העובדות הביוגרפיות.
היא נולדה ברומניה באמצע שנות השלושים, אבל כמו פרטים ביוגרפיים אחרים הנחשבים סטנדרטיים, היא מעדיפה להתעלם מהשנה המדויקת.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופקע הבית שבו חיה משפחתה, והם עברו לגור בחדרון מעופש בחצר. עם תום המלחמה עלתה המשפחה לארץ ושוכנה בגבעת עלייה שביפו.
"כשעלינו לארץ אבא החליט שנדבר רק עברית ונתקן לו שגיאות. תוך שנתיים שלטתי בעברית עד שיכולתי לקרוא את קולא ברוניון ולא הייתה מלה אחת שהייתי צריכה לחפש את הפירוש שלה במילון.
מאז אני כותבת רק בעברית, אבל התברר לי שלמעשה אני כותבת ברומנית. אני מרגישה שייכות מוחלטת לתרבות האירופאית, שהיא בזרמים התת-קרקעיים של הכתיבה שלי."
בגיל 16 היא התקבלה לעבודה כקלדנית בספרית פועלים ובמשך כשלש שנים ישבה בחדרו של שלונסקי, שהיה באותה עת דמות כמעט כל יכולה בעולם הספרות העברית.
"התקופה שעבדתי בספרית פועלים הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי, או לפחות בין המאושרות. הייתי שם הילדה של כולם והתייחסו אלי מאד יפה. שלונסקי בהחלט שידר די הרבה 'רודנות' כעורך, אבל מאד אהבתי אותו וראיתי בו אב רוחני," היא נזכרת. "כמוהו, יש לי אהבה חושנית לשפה.
הוא היה משכמו ומעלה והוא עשה מהפכה בעברית. החידושים הלשוניים שלו הפכו את השפה לכיף לא נורמלי. אבל כשמדובר על שירה, מתוך דורו אני מעדיפה, כמובן, את לאה גולדברג. אולי כי אני אישה."
..."אני חושבת שרציתי לכתוב מאז שנולדתי," היא אומרת. "עם הלימודים באוניברסיטה בחרתי להיות מורה, בגלל החופשות. כמו גילגי. שיהיה לי זמן לכתוב. אבל מיד גברה אצלי בעיית לב - ירושה מתקופת השואה, בגלל השנים שחייתי בחדרון העבש.
אמרו לי שאני חייבת לעבור ניתוח, ומה שהדהים אותי היה שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשאמרו לי את זה הייתה: 'אחרי הניתוח אני מתחילה לכתוב.' הבנתי שבעצם הגוף אמר לי: אני לא יכול לעמוד יותר בזה שאת לא כותבת."
הספר הראשון שכתבה היה ספר ילדים בשם "מי ראה את מיקי", שהתפרסם בהוצאת 'דעת' ב-1962. אף על פי שזכה להמלצת אגודת הגננות ויצא בעשרות מהדורות, קורינה לא רוותה ממנו נחת – הספר ברבות השנים נמכר להוצאת 'ספרית עופר', שהוציאה אותו תוך מחיקת שמה.
"כתבתי את הסיפור כשהייתי אימא לילדה בת שנתיים ונדהמתי לראות שהוא ממשיך להימכר בכזאת הצלחה. יום אחד מצאתי את הספר בחנות כמו שהוא, רק בלי השם שלי. בהמשך הוציאו מהדורה חדשה עם ציורים במקום הצילומים של בתי, ערגה, וכמובן בלי לקבל את רשותי. אחרי זה כבר הוציאו מהדורה שבה עשו מהסיפור דייסה שלימה, ערגה הפכה ל"מיקי", וגם את שם הספר שינו."
מה עשית?
"רציתי להגיש תביעה לבית המשפט, אבל לצערי אין לי כסף לתשלום אגרה. אני לא יודעת מאיפה לגייס את הסכום הזה. זה כל כך פוגע – כאילו שפרצו לך לבית. הרי מה יש לאדם חוץ מהשם שלו?"
* * *
המחסום העיקרי שעמד בפני הקריירה הספרותית של קורינה היה הרתיעה מחשיפה. כדי להבטיח שסביבתה לא תזהה אותה, היא חזרה ואימצה לעצמה את שמה מלידה, לאחר שבמשך שנים הייתה ידועה בשם רינה.
"זה התחיל מכך שלא רציתי שהסביבה שלי תדע ותעשה לי צנזורה, ושאני לא אצטרך לצנזר את עצמי. לא רציתי שהילדים שלי ייפגעו. קראתי שהבן של גתה נורא סבל מלהיות הבן של. אתה רוצה להיות אתה, עם הגבולות של הייחוד והאינדיבידואליות שלך. חזרתי לשמי מילדות, וברגע שחזרתי לקורינה, חזרתי אל עצמי. קורינה היא הרי זאת שכותבת.
לקח לי המון שנים להבין דבר כל כך פשוט."
מתי תהיה חודנה
מכאן מתחילה גם התעקשותה של קורינה שלא לצרף לשמה הפרטי שם משפחה. "השם השני שייך תמיד לאבא או ל'בעל', ולאישה אין שום קשר אליו. השם היחיד שהוא באמת שלי הוא השם שנתנו לי כשנולדתי. זאת הרי זכות בסיסית של כל אדם להזדהות באיזה שם שהוא רוצה. אבל משום מה הגדרות מאד מטרידות אנשים."
כל ניסיון לגבות מקורינה את מה שנהוג להגדיר כשמה השני נידון לכישלון. בספרה החמישי, "נופי הנפש" שהוא בעיקרו סדרת ראיונות עם סופרות מרחבי העולם [המספרות את סיפור ילדותן], מתואר אחד הניסיונות האחרונים [ב-1995]: קורינה הוזמנה לדבר בפינת 'סקסיסט השבוע' בתוכנית 'הכל דיבורים' ברשת ב', והתבקשה על ידי המפיקה להזדהות בשמה המלא. "מי שמכיר אותי, מכיר אותי בשם קורינה," אמרה ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']– ובעקבות כך נדחקה מהתוכנית.
"הם ממש התעקשו. ואותו דבר קרה גם בעיתון 'הארץ': שלחתי להם רשימה על אפליית סופרות [בהזדמנויות פרנסה] והם הודיעו שאי אפשר לפרסם את זה בלי שם משפחה. ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']
בעקבות המקרה הזה ברדיו הוספתי לעצמי באופן רשמי את 'הסופרת' כשם משפחה."
למה כל כך חשוב לך לא להיות מוכרת?
"כשהתחלתי לכתוב היה לי צורך להיות לגמרי במסתור, לא לחשוב על שום דבר חוץ מהכתיבה, לא להסתכל ימינה ושמאלה. אני מנסה להקשיב לקול שלי.
נורא חשוב לכתוב ביושר, אחרת אין סיבה לכתוב. להיות מפורסם זאת לא סיבה לכתוב. כשעבדתי אצל שלונסקי ראיתי את החנופה שהייתה סביבו. אני זוכרת איך אחת המשוררות שהוא טיפח באה ואמרה לו: 'עשיתי את הספר כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.' הוא ראה שאני מקשיבה ופוקחת עיניים ואמר לה: 'את צריכה לכתוב את הספר כמו שאת רוצה שהוא יהיה.'
אי אפשר לכתוב כשאתה כל היום חושב מה יגידו השכנים...
היום עברתי את שלב האזוטריות. אני לא צריכה את זה יותר, ואני יכולה לכתוב על הכל. עכשיו אני מו"ל, אז אני צריכה שהספרים שלי יימכרו..."
למה בחרת בשם "חודנה'' להוצאת הספרים שלך?
כשהקמתי את ההוצאה כדי לפרסם את 'סודות', הייתי צריכה לבחור לה שם. בדרך כלל אנשים נותנים להוצאה את השם שלהם. אבל נראה לי מוגזם שהשם קורינה יופיע על הספר פעמיים... אז בסוף בחרתי ב'חודנה' – כי זאת חידה מתי תהיה הודנא.
אני רוצה להוציא לאור ספרים שעוסקים באיזושהי נורמליזציה של המציאות.
עושים הודנא כשיש ניסיון להגיע לשפיות.
אני רואה בכתיבה שלי נתינה, עשייה חברתית.
אצלי אין דבר כזה לעשות משהו רק בשביל עצמי, רק לכתוב."
טרולים שמסתובבים באינטרנט
חזונה החברתי של קורינה לא נותר בגדר רעיון. ב-1984 היא הקימה את עמותת הילא'י, "המרכז הישראלי למען האמנויות היוצרות", שבה הפגינה את יכולתה גם בתחום הפיכת העולמות.
"ב-75 ארגנתי מפגש בין צעירים יהודים וערבים בגליל. נפגשנו עם א.ב. יהושע, אנטון שמאס ואהרן מגד וזה הצליח מאד. אבל באחת הפגישות מישהו קם ואמר: 'הכל טוב ויפה, אבל אתם חוזרים הלילה לתל-אביב ואנחנו נשארים כאן בשלומי ולא יודעים איזה מחבל יתגלגל עלינו בלילה מההר.'
בעקבות כך התגבש אצלי רעיון להקים מקום שבו סופרים ואמנים יוכלו לשבת שבועיים עד שלושה חודשים, לכתוב, וגם לתרום לקהילה: תערוכה, סדנה, מפגש עם קוראים."
העמותה שכרה שבע דירות במעלות תרשיחא, באחד מן הבתים הראשונים ביישוב, שנזנחו במהלך השנים.
"שיפצתי את הדירות שהיו די עלובות," משחזרת קורינה, "והתאמתי אותן לשמש כדירות סטודיו. הממסד לא הכיר בנו, כי היינו לגמרי עצמאיים. הגיעו סופרים, ציירים, מחזאים ומלחינים מהארץ ומחו"ל. יחזקאל שטרייכמן יצר בהילא'י את התערוכה האחרונה שלו. הברירה הטבעית, יחיאל שמי ורבים שכמותם תרמו משל עצמם.
"אחרי פחות משנה, ראש המועצה המקומית מצפה רמון ביקש שנעבור לשם. שכרנו גם שם שבע דירות נוספות, גדולות - אבל התנאים היו גרועים.
אמנים פלסטיים אהבו יותר את מצפה רמון.
היו מפגשים של קוראים עם סופרים בבתים פרטיים. היו גם כיתות קבועות של נגינה בכינור בשיטת סוזוקי, לילדים יהודים וערבים. אלה היו ימים שכהנא הסתובב חופשי ברחוב והיה חשוב לעשות דברים."
פרויקט האמנים של קורינה פעל במשך כ-11 שנים
ואירח מאות אמנים וסופרים. היא סגרה את העמותה כשנוכחה לדעת שהצורך בגיוס כספים גוזל את כל זמנה ומונע ממנה לעסוק ביצירה. "הייתה לי נפילה בריאותית חמורה, ושוב הבנתי שלא הקשבתי לעצמי מספיק טוב. סגרתי את הפרויקט."
בימים אלה מקדישה קורינה את זמנה לכתיבת ספר חדש, "מחלום לחלום", שיעסוק בחוויותיה מתקופת הילא"י, ובו בזמן מטפחת את אתר האינטרנט הרב לשוני שלה ואת הבלוג באתר "רשימות".
"למדתי ביסודיות את נושא בניית האתרים וגיליתי שזאת ממש אמנות. כשפניתי ל"רשימות' הם שאלו על מה אני רוצה לכתוב ואמרתי שאני רוצה להציג את הפעילות הספרותית שלי.
במשך הזמן התחלתי ליצור באמצעות האתר דיאלוג עם הגולשים, שבהתחלה היה חד צדדי כי לא הייתי מעונינת בקשר עם ה'טרולים' שמסתובבים באינטרנט."
את מוצאת הבדל בין כתיבה באינטרנט לכתיבה ספרותית?
הבלוג הוא לא ספרות. המטרה שלו שימושית – ליצור דיאלוג עם העולם, לקיים דיון ולאפשר חשיפה לספרים. זה לא רומן, ומאידך המטרה שלי היא לא לפטפט.
אבל אני כותבת באותה רצינות בספר ובבלוג. אני מעלה לאתר רק מה שמוכן ומלוטש. ואז אני שוב מלטשת, גם אחרי שפרסמתי, אפילו אם אף אחד לא יקרא את זה. זה בשבילי, כי פתאום עולה בי צורך להוסיף או לשפר משהו."
העיר 18.9.03 (c) כל הזכויות שמורות לעופרי אילני ול'העיר'
(בקטעי הציטוטים הוכנסו התאמות מזעריות אחדות).
שרה 9/20/2003 9:45:39 PM
יופי.
קראתי ואהבתי, יש בך משהו מסקרן ואני תמיד נהנית לקרוא אותך.
תמשיכי לכתוב ובהצלחה
קורינה 9/21/2003 7:40:00 PM
ללא ובלעדי
הרשימה תועלה כאן ביום חמישי, עם פרסום הגליון הבא של "העיר".
אלא אם כן יש בכוונת מקומונים נוספים ברשת שוקן לפרסם אותה באכסניותיהם.
תודה לשרה ולכל המיטיבים.
הקוד האתי שלי כאן קובע שתגובות לעצם העניין מתקבלות בברכה.
שאלות ומשאלות שאינן נוגעות בנושא רשימה, נא להפנות באי-מייל על מנת שלא להסיט את תשומת הלב מן הנושא עצמו.
Rogatka 9/22/2003 2:22:32 PM
קראתי, השתוממתי
הפנמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה