"חדשות" 11.7.89
קורינה לא רוצה שנדע מה שם המשפחה שלה.
טוב, גם קולט כתבה רק בשם פרטי.
היא רוצה שנדע שיש לה מפעל חיים: במו ידיה יזמה, הקימה ומנהלת את הילא"י, המרכז הישראלי למען האמנויות היוצרות.
הסיפורים של קורינה, שנאספו שנים וקובצו לראשונה בספר, מוזרים למדי בקריאה ראשונה. יש לה שפה חסכנית אבל חושנית מאד, לא גבוהה, אמינה אבל לא מוכרת.
כך לא כותבים אצלנו. היא מדברת, למשל, בקולה של סיואר הנשואה לסלים וחיה בכפר – קול שכמעט לא מוכר בסיפורת העברית.
בתוך הטריוויה של חיי אישה נארגים סיפורים שקשה להבחין בהם בין פנים הנפש לבין אירועי העולם, כמו בסיפור המסע המצוין 'ארץ התות והדובדבנים.'
"בתאווה שלי למצוא איש שיכיר אותי, מה לא עשיתי. הלכתי יחפה בחולות הקיץ, ואכלתי סברס, פרי תאווה לחמורים, משלשל, מלא בקוצים, לא כמו הדובדבנים והתות."
"אמרתי הבת של מי אני והתעורר לקרוא בשם סבתי וסבי וחמשת ילדיהם ובשם אמי והאחים שלה. את כולם הכיר.28 ביוני 2003 01:33
יש אנשים שכך דור אחר דור ידועים, כמו צמח מצמחי המקום ולא נעקרים. בתל-אביב נכנסתי לבנק בלי תעודת זהות ופקידה קראה מעל הראש שלי לחברתה בדלפק אחר, מתוך שומה בסנטר שלה רעדו שלש שערות שיבה כשסובבה את הפימה ממני אליה – "זאת, לא הפעם הראשונה, אני כבר מכירה אותה, היא לא מי שהיא אומרת, אל תיקחי ממנה שום צ'ק." (ארץ התות והדובדבנים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה