מבלי לקום מהכורסא
בניו יורק
לפני עשרים שנה, קיבלתי בדואר מן העירייה מכתב אישי שכלל עצות והצעת דרכים בהן אני האחת יכולה להציל את כדור הארץ.
באמת, הרגשתי מכובדת כמעט כאילו קנו אותי בספר הלבן.
באותם ימים הייתי חוזרת אל המשרד ויורקת פיח.
מחליפה את הבגדים כולם, מקנחת את האף - ורואה פיח.
הבנתי שלא העירייה אחראית - רק אני. בידי להביא לשינוי דרסטי.
מיד הפסקתי להשתמש בחומרי ניקוי כימיים ועברתי לחומץ ולסודה לשתייה.
חדלתי מהשימוש באבקת כביסה שמלאה בכימיקלים הורסניים ועברתי לנוזל כביסה על בסיס צמחי.
הקפדתי להדיח כלים בסבון צמחים, וחסכתי גם שימוש בכפפות גומי שמכילות חומר עקשני רעיל שמתפרק בחלל ומביא שפע של תחלואים.
זרקתי את משחת השיניים והתחלתי להשתמש רק בהומאופטיות, על טהרת הנענע והאניס..
את מי האמבטיה לא שפכתי לריק אלא מיחזרתי לאסלה! עד היום זה כך. אני סופרת - על כן אחת שרצה ריצה מרטונית.
הפסקתי לקנות אוכל תעשייתי. כל השורות בחנויות הענק שיעממו אותי.
הריאות שלי ירקו עליי פיח שחור: "זה המכוניות, ראש חמאה!"
"אה, אני צריכה לוותר על המכונית הפרטית? אני? השתגעתן?"
ספרתי את הוני
ערכתי סקר שוק - וראיתי שיספיק למכונית קטנה.
נכנסתי לחנות ומצאתי מיד דגם יפיפה.
בחדר המדריגות פגשתי את בנה בן החמש של שכנתי וועל המקום החלטתי לוותר למענו על המכונית.
הנחתי אותה בכף ידו.
כלום לא עזר
אז חזרתי הביתה, לתל-אביב, אל שפת ים שצינורות ביוב משווים לקצף שלו קסם רומנטי.
נשמתי לרווחה. כאן אני לא לבד. העצים ששתלתי בגינה נושמים עמי את פיח עדרי המכוניות בששת הנתיבים של הכביש השכן. כמוני הם נדים בראשם. לא מבינים מאיפה העיוורון הזה.
אני, מתביישת להודות, מקנאה: יש להם מכונית, יש להם על מה לוותר. לא צריכים להסתפק בצעצוע מגוחך.
כמה שאנשים לא יודעים להעריך את האוצר שבידם.
עכברוש שעובר בגינה, לעיני חתולה אדישה משתזפת באור בדל ירח, שורק לעברי: "כולם פה יהודים רחמנים, תראי איך הם מאכילים את החתולים כדי שלא יטרפו אותי!"
אני אוגרת את שקיות הרעל-נגד-עכברים לתוך שקית גדולה, מביאה לבית העירייה.
את הפסולת האורגנית אני קוברת בגינה.
במקום שקיות פלסטיק - נושאת בתיקי שקית בד לקניות מזדמנות. כשאני מגיעה, אחת לשלושה חודשים, לבית המרקחת שמתחת לאף - על הסנטר של דיזנגוף - הרוקחת אומרת: "רציתי לתת לך שקית פלסטיק, אבל אני יודעת שאת לא רוצה."
כזו מוכשרת. מסוגלת לזכור את כל אלפי הקונים שמסרבים לשקיות.
ברחוב, אחיי ואחיותיי נושמים עמי פיח עברי: שובל העשן שמותיר אוטובוס צבוע ירוק מן האגדות, ותמיד לא תחסר לצד כל פס אדום-לבן או לבן כחול כמו הדגל - המכונית שחונים בה כשהמנוע דלוק.
מחכים לבקט. נהג כשר או בעל משאית, כולם אינטליגנטים. ברוך הגבר.
"גיברת, את לא רואה שאני קורא עיתון? זה בשביל המזגן. מה? גיברת, פה זה לא קנדה. אז מה אם שם החוק מעניש, שם, לא איכפת להם, בין כה קר. מת לא תתפסי אותי במכונית-עם-מנוע-מכובה."
האמת, יש לנו כאן עולם טוב יותר
איש לא ייקח את זה ממני. אפשר ליהנות, מלוא הריאות. עשרים וארבע שעות ביממה.
ביום הכיפורים.
נ.ב. חנן גילה לי ראשון!
נ.ב.2 : הוא כותב שאני בלוגרית מתחילה? נו, טוב, לא זוכרת אם אני התחלתי איתו או הוא אתי. זה היה לפני ארבע שנים, אם אני שוכחת נכון.
19.2.07
בעקבות המלצות של רפרם לרכישת גבעולי שום בשוק, תארו לכם - בשוק!
הוספתי גם תרומה זו להצלת כדור הארץ:
פרק ראש שום ותחוב את הנלבבים אחד אחד ובמפוזר בעציציך שבמרפסותיך ישראל ואז תוכל לשיר כל בוקר, מה טובו שומיך יעקב, גבעוליך הירוקים תדיר ישראל.
בלי ריסוסים, בלי אנטיביוטיקה.
גם מגן על הצמחים ממזיקים.
ואם כבר בסוגיית השום עסקנין, שנו רבותותינו:
אל תשליכו את קליפות השום לעת קילופם.
כבדו אותם והניחו ברחמים רבים ככיסוי בעציצים.
גם מונע התאדות המים ומכאן שחוסך, וגם מעשיר את הקרקע, וגם מרחיק מזיקים.
ומי שחוש הריח פגום אצלו ולא יודע להתבשם מניחוח השום, יכסה במעט אדמי אל הקליפות ויצא צדיק ועול ימים לעולמים.
פורסם ב 8 בפברואר 2007 13:34 במדור אופטימית | 0 תגובות
הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה