מוסף הארץ ספרים 22.1.2003
בדרך מקבוץ גלויות, קצת לפני הירידה לאיילון, היו שני חתלתולים קטנים.
אחד קיפץ בין המכוניות והצליח להגיע לצד השני של הכביש. אחיו נותר על אחד המסלולים, פגוע באגן, שתי רגליו האחוריות משותקות והוא מנסה באומץ רב לסחוב עצמו למקום מבטחים בסיוע רגליו הקדמיות.
עצרתי את האוטו באמצע הכביש. מכוניות צפרו, הגשם ירד, אחרתי לפגישה חשובה, אבל החתלתול הזה צבט את לבי.
יש מין רגעים כאלה. העולם חדל לרגע ממרוצתו, תחושה של חנק עומדת בגרון, הבטן כואבת. הכל כמו עצבים חשופים כלפי חוץ. יש איזו בהילות לגעת, לכאוב, להרגיש.
קורינה מספרת את הרגעים הללו. גיבורות ספרה, אנה וסיואר, חיות את העצב הפתוח, זה שאהבה וכאב מתחלפים בתוכו ללא הרף.
"מה קורה לאדם המחבק בהתמדה קרחון. לב מי יימס ראשון? קיימת תמיד כמיהה, תקרא לה כיסופים, לא ניתנים." (עמ´ 241)
קורינה כותבת מהגוף ואת הגוף, באופן שהוא כל כך פיסי ורגשי, עד שקשה להאמין שהיא משתמשת בשפה המוכרת לנו. קיימת סימביוזה מוחלטת בין הכתיבה לבין התחושה. קורינה יוצרת ממלכה שבה אין מקום לשלטונם של סימני פיסוק, של חוקי תחביר ודקדוק. רוב המשפטים שלה פשוט נהווים, נוכחים, בהגיון המובן לה. הדיאלוגים נהגים בחלקם מתוך פיה ובחלקם מתוך ראשה, במערבולת שבה מתחלפים זמנים, דוברים ונושאים; והם יוצרים מלים ומשפטים הכתובים במקצב של שירה:
"סלים מצלצל מן הכפר,/ואנדריי/ששאל,/"לא קשה לך, לא חסר לך, מין?"/"האלטרנטיבה טובה יותר?""פעם אחת איש אחד גרם לך רע ובגללו את מענישה את כל הגברים?" שואל המראיין בעיתון את האשה שהייתה קורבן אונס וכתבה ספר. היא לא עונה וחוזרת לביתה ביער שם היא ישנה עם אקדח מתחת למזרון" (עמ´ 157).
וכמו שקורינה משילה מעליה את חוקי הפרוזה, ומערבבת בינם לבין צורה שירית,אסוציאטיווית, היא גם מסרבת לקבל עליה באופן מוחלט את חוקי המדינה והדת, ומערבבת בינם לבין המוסר הפנימי שלה.
אנה, גיבורת הספר, מסרבת להניח על כתפיה הסוררות סמרטוט כשהיא עומדת מול הדיינים בזמן גירושיה, ומכסה עצמה בצעיפה שלה.
היא הנותנת גט לגבר שהיה אתה, והיא עושה זאת לא במלים, אלא באי-אמירה: "איש ואשה נפרדים, הם חיו הרבה שנים זה עם זו וכעת צריכים להגמל מכל כך הרבה הרגלים... הם נפגעים, ומחייכים, ופוצעים במלה... הפעם היא כבר לא אומרת, "תישאר". לובשת חצאית אדומה ובאה לפני שלושה גברים דיינים. הם עומדים מאחורי קתדרה גבוהה בפנים חמורות. ´הרי-את-מותרת-לכל-איש.´ כופים עצמם להיות נותני היתרים מחוץ לתחומם. בתחומה." (עמ´ 156)
אנה לבושה כאשה - מינית, מושכת, עצמאית ומפתה.
היא מנסה לנהוג "כגבר" ולספור ולקטלג את הגברים הבאים אל מיטתה לאחר גירושיה. היא מנסה לנהוג כאם ולהגן על בנה היושב בכלא הצבאי; לספר את התום שלו שבא ממנה, להחזיק בדמיון שביניהם. היא מנסה לתת אהבה וחום ורוך לכל העולם, ורק את עצמה אינה מחבקת באמת.
"דורן, עכשיו אני יודעת מדוע הסתכלת עלי כמו ילד מאוהב מפונק באמו כשהוצאתי לך בבית ארוחת חצות. יוהנה הייתה נעמדת לפני המקרר, מגינה עליו בגופה, שהילדים לא יוציאו אוכל לחברים שלהם. הייתה פריג´ידית. עכשיו היא צמח. אם הייתי נשארת, כזה היה גם גורלי" (עמ´ 204).
לא ברור אם אלה דברים המופנים אליו, או שלא נהגו בקול מעולם. גם אין לכך חשיבות מבחינתה, כיוון שעוצמת תחושותיה מכסה על הכל, כיוון שמחשבותיה קורעות אותה מבפנים וכמו מים הן חודרות למקומות הניתנים להן.
מלחמתה בחוקים, שתיקתה, סודותיה, שיפוטיה, לא הותירו לה מקום שהוא שלה. אנה נותרה חשופה ומסוגרת, ובעיקר תשושה. היא נותרה עם הדברים שלא נאמרו, עם האמרות שנשתקו והמחשבות שאילו היו נהגות בקול אולי היו מצליחות ליצור גשר כלשהו בינה לבין העולם, ולא רק כאב. לא רק עצבים חשופים המתכווצים ממגע, וכמהים לו.
הפרק האחרון בספר, התגלות, הוא דפי יומן שכתבה סיואר. אין זו רק התגלות של המציאות לעיניה של סיואר; התבוננותה בבעלה שמתרחק ממנה לטובת אשה אחרת, בתלות שלה בו כגבר, כאב וכבית, בכפיפות שלה לחוקי החברה.
היומן הוא גם התגלות של אנה, ומניפסט של קורינה עצמה על הבדידות בעולם, שנובעת מתוך דמיון ומתוך שוני. על האי-יכולת להתחבר - לא רק לגבר, אלא גם לאם. ועל הכאב והשכחה, וניפוצה של אופציית ההצלה. כי את מי בעצם אנו מצילים כאשר אנו אוספים חתול? אותו, או שתמיד הפעולה מכוונת אל עצמנו?
"אני היא הננטשת. הייתי לאשה נשואה ולאם, כאמי. כבר לא מצירה מה עוללה לי אמי, אלא, בכל עת בדידות תוהה מה עולל לאמי ההוא. בנערותי סירבתי כאשר ביקשה שתופגש עמי. חשבתי אז, קולטת חבטות רכות מפי העובדת הסוציאלית: לא די שרצחה עם אהובה בעל זקן? על הרצח הזה, אותי, מי יעניש אותה?יש נקודה כזאת: מזה השכחה, שם הדעת. עלי נגזר לעוג בה מעגל. לא יכולה לשכוח, לא יכולה לזיכרון (עמ´ 240)
גל קרניאל היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית.
28 ביוני 2003 01:42
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה