אני ואתה נתאגד את העולם
דרור פויר כותב על נפלאות כדור הארץ המלבני שלנו, על ההכחשה האנושית - הכל אמת צרופה.
רק ההסתייגות שלו, "אני לא תאגיד!" - נו, ממנה אני באה היום, גם היום, להסתייג חד וחלק.
דרור, אתה חי בהכחשה. אתה ואני, אנחנו התאגיד בהא חוסר הידיעה.
מה הם התאגידים, אם לא צמחים פוסט-מודרניים, המתרבים בזכות ציפורים שמעבירות את זרעיהם, או פרפרים המפזרים אבקת פרחים, מאבקן לאבקן, כאן וכאן, לאור היום ובמחשך.
אלה אנחנו, דרור, אני ואתה: ציפור ופרפר.
בזכותי, בזכותך, בזכות מליוני הולכי על ארבעת גלגלי המכונית מרובות הצבעים - בזכותנו העולם הססגוני נע.
למה שלא נתעופף מכאן לשם. אנחנו לא פרימיטיבים כאלה שנודדים רגלי או על אופניים, מן הבית אל מקום העבודה או לקניות בקניון שמחוץ לעיר. זמן הוא כסף ואם לא נחסוך בזמן - מאיפה יבוא הכסף לקנות את המודל החדש של הא ודא.
היום אני על ב.מ.וו, מחר על מרצדס, בעוד רגע ארכוש לכל אחד מילדיי רכב על ארבע, ג'יפ - ולנכדה, חיפושית ירקרקה.
אוי לי מהם ואוי לי משכניי. מה יגידו?
הבריאות?
איך שהצלתי את כדור הארץ - בא צפריר רינת וטוען שרק אני מצילה.
מי שגר בעיר, מציל את כדור הארץ ואת יושביו.
כי רק בתל-אביב יש זיהום אוויר. ואם אני כאן נושמת אותו, אני מצילה את הטבע.
בחמדנותי, לא משאירה פחמן מזהם בשביל אלה שבטבע.
וליתר הדגשה, ממש בצד הרשימה האקולוגית, מודבקת מודעת פרסומת ענקית:
"החיים קשים. תפצה את עצמך. דגמי 2007 עם הריגוש האוטומטי!"
ריגוש אוטומטי? גם אני רוצה!
ויש הטבות.
הנחה מיוחדת למי שנוסע בעיר. ככל שתצרכי יותר דלק, אחוז הסבסוד הממשלתי - הכרה בהוצאה לצורך אי תשלום מסים - יעלה וישקע בריאות.
עד שהטיטאניק תשקע, נרקוד.
המיתוס הזה, כאילו לא נפלא ריח הגזים שנפלטים ממכוניותינו. לא עובד עליי. הכל המצאה להפחיד אותנו. מישהו מתקנא בתאגידים ומפיץ עלינו דיבה רעה. אני מודיעה לכם, אין בריא יותר ממגורים על שפת כביש, אין מרנין לב ממראה עדרי המכוניות הדוהרות כאשר העין האלקטרונית קורצת להם בירוק עד.
בירוק!
אלה הרגעים בהם אדם יכול לחוש סוף סוף חופשי להרהוריו, אחד-אחד יחיד במכונית המרווחת, מדבר לא אל המושבים הריקים אלא אל מנהלי התאגיד. הלו? אני כאן. הגעתי לרמזור שטרית. בעוד עשר דקות אתייצב לשירותך.
תראו את הצעירים שלנו, כמה שהם יפים וגבוהים וקורנים שמחת חיים. איפה זה היה כשנסעו עדיין בכרכרות?
"עוד מעט לא יהיה מקום להחנות את כל המכוניות!"
שטויות. יש מלא פארקים ויערות. מי צריך את בזבוז המים הזה.
"אבל אנשים אוהבים ירוק, יש להם צורך קיומי."
הבל! צי המכוניות שלי צבוע על כל הגג בירוק. תשים אותם בפארק ואיש לא ירגיש בהבדל.
בין לבין נניח דשא פלסטיק ירוק, מיוצר בשיטות מיחזור על טהרת פסולת הדלק.
את הצפרדעים, לא נהרוג.
זה מצד אחד.
מצד שני, בחצות הלילה הקיפוני מלאכים שלושה.
אחזו בי מזה ומזה ובכפות רגליי. כך בסך ערכו לי סיור מואר על פני כדור הארץ המלבני.
ואראה והנה כל הכבישים נעלמו ואינם.
אבני הדרך של עיר ילדותי הובאו והונחו אחת לאחת באהבה ובלי זפת כלל.
בשורה ארוכה עמדו העגלונים על מושביהם המלכותיים והמתינו אגב שיחה מתבדחת לנוסעים שהעדיפו לפסוע בנחת, נושמים את האוויר המבוסם בפרחי הלילך, מברכים זה את זו בשלום, עוצרים ליד בית קפה מואר באור גחליליות אלטרואיסטיות כמתבקש מטבען.
הסוסים לעסו מן הקש שבשקים הנתלים מצווארם ואת הפליטה הורידו לתוך השקית הקשורה מתחת לזנבם.
שמשיות חלפו, מונעות באנרגיית השמש ששקעה והותירה מטובה.
וילדה קטנה לחשה, נרדמת על כתף אחותה,
"אבי, אמי, שלא ייגמר לעולם, העולם."
פורסם ב 26 בפברואר 2007 22:32 במדור בין ספרות למציאות | 4 תגובות
אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
דרור פויר [אתר] 2/26/2007 11:01:20 PM
ללא נושא
כמה דברים.
קודם כל, תודה.
שנית, נהוג לתת לינק:
http://www.notes.co.il/dror/29245.asp
שלישית, אני חולק עלייך - התאגידים הם לא צמחים פוסט-מודרניים, המתרבים בזכות ציפורים ופרפרים. עשית להם הנחה ורומנטיזציה על הדרך. תאגידים הם ישויות שהוקמו וחיות למען מטרה אחת בלבד: רווח. כדאי לך מאוד לראות את הסרט התיעודי "התאגיד", שמנסה לבחון את התאגידים הגדולים בכלים פסיכולוגיסטיים ומגיע למסקנה שההתנהגות שלהם היא פסיכופטית. את ואני לא כאלה
קורינה [אתר] 2/27/2007 12:28:29 AM
דרור, בדבר אחד אתה צודק
בעניין הלינק.
רק שאל נא בני, "מהי הסיבה שלא נתת לינק, קורינה?"
אז אם אתה כבר שואל, אענה:
המחשבים שלי, הישן והפחות ישן, הם כמו העיוור והפיסח.
לפני ימים אחדים התעדכן האנטי-וירוס החינמי במחשב הפי.סי. שעוד מעט חוגג יום הולדת שבע, וכלל לא בטוח מה יקרה אתו מחר - ומאותו רגע לא עוד ניתן להכנס לאתר רשימות ולא לאתר הארץ.
למרבה המזל, לדף העריכה של הבלוג ברשימות כן ניתן להיכנס - כנראה שיש סיסמאות שונות או השד יודע מה.
מאידך, במחשב התפוח הנגוס, ניתן להיכנס לאתר רשימות ולהארץ, אך לא ניתן להיכנס לאתר העריכה של הבלוג ברשימות.
אז תוך כדי שאני צורבת העתקים לסרט הוידאו מן הארוע בצוותא (12 דקות לכל דיסק!) ובין לבין מבשלת (גיווץ' רומני - המון ירקות לנקות) ועושה גיווץ' מהרשימה בבלוג, ומעלה ומנתרת בין מחשב למחשב, כי אז, כרגיל אצלי, רק לאחר שרחצתי את הרצפה התבהר לי שאין ברירה, אצטרך להעתיק את הלינק לרשימה של דרור בכרכרה , בלי שום מהלכים אוטומטיים.
תודה שחסכת לי אף זאת.
ובאשר לענין הזניח של התאגידים - מה שניסיתי בין גיווץ' לקווץ' לומר הוא ששום תאגיד לא יחזיק מעמד ולו שניה - אם נחרים את מוצריו - כולל נשק, כולל מכוניות, כולל המזון המתועש.
וגם אם ברור שמעשה זה לא ניתן להגשים באופן מוחלט ובאיבחה אחת, חשוב להיות מודע ולנסות להמעיט.
במובן זה דרור, אנחנו הציפורים והפרפרים. בעצם השימוש ובעוצמותיו - אנחנו נרצעים.
חייש [אתר] 2/27/2007 9:47:24 AM
חוששני שגם המחשבה
של "להיות מודע ולנסות להפחית" הינה מעט רומנטית ותלושה.
לא יעזור אם תפסיקי להשתמש ברכב פרטי, כל עוד את חיה במדינה הסוללת כבישים חדשים לאכלס רכבים חדשים בתנופה מירבית.
פעילות במישור האישי לא שווה הרבה. רק הפוליטי יזיז משהו.
קורינה [אתר] 2/27/2007 12:07:15 PM
חייש, המוותר על הרומנטי, ייתלש!
אף כי, גם הרומנטי הוא אירוני אצלי, בעוונותיי.
תודה לך על התגובה
ראה נא, יש בה כשל לוגי:
אם לא תפסיק להשתמש ברכב פרטי, המדינה לא תפסיק לסלול כבישים חדשים.
כבר נאמר שהכל פוליטי. מעשה היחיד על אחת כמה וכמה.
ממי אתה מצפה שיעשה את "הפוליטי" במקומך, אם אתה לא תדרבן אותו בעשיית השינוי האישי אצלך?
ועוד:
איזו זכות מוסרית יש לנו לדרוש שינוי, בטרם נקיים אותו בחיינו?
השינוי בנורמה האישית מביא לשינוי בנורמות הכלל.
לדוגמא צנועה, באמסטרדם ראש העיר נוסע על אופניים כי זו הנורמה שם ולא להיפך.
אבל בדבר אחד ודאי, כך נראה מתגובתך, יש בינינו הסכמה:
שינוי חייב לבוא.
בוא לא נשב בחוסר מעש ליד גלגל ההגה של חיינו.
כשמכל קצווי ארץ שומעים את הקול קורא, אייכ?
