סופרת  מוציאה לאור  הופכת עולמות

הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?

יום שלישי, 18 בדצמבר 2007

מכתב גלוי ליגאל וישינסקי

בארוע בצוותא אתה אמרת, אתה בקולך ומעצמך: "לדעתי, הדבר היחידי שאנחנו יכולים כן לעשות, זה לרדוף אחרי השלום - ואנחנו לא עם שרודף שלום. אנחנו מחכים לשלום." היום הפנו את תשומת לבי לעדות שכתב צעיר בשם פלג ספיר באתר הגדה השמאלית. באותו מקום נמסר גם קישור לדיווחי תקשורת, ביניהן של כתב וואלה שנוכח במקום. אף זו עדות. אם חשבתי ולו לרגע שכבר אין ממה להיבהל כאן, הנה - טעיתי. כל יום מביא מתנה חדשה. שלמה וישינסקי היקר, אין לי ספק שכאב שכול, אינך רוצה שהורים וילדים אחרים יפלו לתהום ארורה זו. בספר שממנו קראת בינואר, יש בין הפרקים גם דבריו של מי שלחם - רבות ולאורך שנים - ואומר,
יש לי נכדים בני חמש-עשרה. בכלל לא עולה בהם מחשבה, ללכת ליחידה קרבית. אני כמובן לא מחליף איתם מלה על כך. מחריד אותי שאגיד להם, "תלכו לפה, תלכו לשם." אבל אני מקשיב למה שילדים היום מדברים: "מה, אני אהיה בשטחים במחסומים?!" אני שומע ואני אומר לעצמי, אני מבין איך שזה קרה. אני אומר לעצמי, בטח אם אני הייתי היום בן חמש-עשרה, אין ספק שהייתי אומר אותו דבר. בארץ לא ידעתי/ רומן רב-קולי עמ' 415-416
איך נקלעת לאותו מרתף במלון? הלוא גם בחלומותיך הרעים ביותר אינך רוצה, אני מנחשת, להצטרף לעם הרודפים ילדים שלא רוצים למות כדי להוכיח שאנחנו לא עם רודף שלום. לא משתמטים הם כי אם שומטי חרפה.


יום ראשון, 28 באוקטובר 2007

אזהרה: אקולוגיה של תרמית ורמייה


קלטות הטירה

ראית איך פרץ מנהג במדינה, שכל מוכר קלטות די. וי. די. מציג את הקופסאות ריקות?

ובכן, לעולם, אבל ממש אף פעם, אני משביעה אותך, אף פעם אל תסכימי לרכוש - ועוד בפרוטות שחסכת אחת לאחת כדי לקנות שעה קלה של נחת - קלטת שהוצאה מהקופסא ו/או אוחסנה ריקה מתחת לדלפק.

לעולם לא תוכלי לנחש איזה יסורים עברו עליה כחסרת בית, איפה התגלגלה.

הזבנ/ית - או אפילו מנהל/ת המשמרת בתאגיד התמנוני - ת/ישבע לך שהקלטת העירומה לא זזה ממקומה ואפילו לא העלתה אבק? חייכי חיוך מר ישראלי בגבורה ותשכחי מהתאגיד.

שיתייבשו, עירום ועריה לעולמי עד, חלמאים/מתחמנים שכמותם.

תאמיני רק אם אלדין העביר אותך בלילה לחנות באירופה או בארצות הברית. שם המלה אינטגריטי, כלומר - יושרה, חוט שדרה מוסרי, הגינות, אמת - לא חורזת עם פרייער.

ומה אם תבואי הביתה ותגלי שהקלטת נתקעת באמצע השידור, פסים מטורפים וקפיאה על המקום?

תחזרי לחנות, אולי אפילו יחזירו לך את הכסף, אם תהיי תקיפה דייך - אך מה עם הזמן שבוזבז בנסיעות ובעוגמת הנפש. כן, מה עם עוגמת הנפש על שביקשת מעט נוחם בסאטירה הבריטית "המשרד" - וגילית שלדעת הזבנית, והרשת - זה ממש לא מגיע לך, כי פשוט אי אפשר לתת בך אמון שלא תגנבי את הקלטת אם תשאר בקופסא, חס ושלום.

למה אי אפשר לתת בך אמון?

ליתר דיוק, מי לא מסוגל לתת אמון?

זהו מבחן שיבולת, יקיריתי:



מי שלא מסוגל לתת אמון בך, עד כמה הוא ראוי שתכבדיהו באמון?

יום שני, 22 באוקטובר 2007

מכתב גלוי לקוראות ולקוראים כאן


אומרים לא לאיוולת

לפני זמן לא רב, בטרם הומצאה נורת החשמל, במה האירו אנשים את ביתם ועסקיהם?
בעששית נפט.
זוכרים?
כאשר השמש שקעה.

עם החשמל הגיע אל מגדל בבל יצר התאווה לעוד ועד בלי די
ברוחב יד של המבזבז את המחר שלו ושל הדור הבא ומאושר שהנה גם הוא, עשיר כמעט כמו תאגיד, לא יחסר.

בעוד האדם הקדמון גם במערה השאיר פתח לאור - בימינו כל קניון אטום כמו מקלט אטומי ומואר, מקורר או מחומם באלף שמשות חשמל, לאור היום ובלי בושה. והזיהום, כמו בכפר נחשל, זורם בתעלה לאורך הרחוב הציבורי. הכל דורכים בתוך הסחי ואומרים, לא - לא יריקה, רק מזג האוויר כזה.
אם כבר טורחים אדריכלים לסמן חלונות רחבים בחלונות, מיד יכוסו בווילונות כהים, שיהיה.

בעוד האיוולת חוגגת כמו אין מקום לדאגה - עמך מבויית, לא מרים עין ולא מסיט גבה. גם אין זמן כאשר אתה או ילדך זב חוטם או גרוע מזה ואתה דרוך לתור אל הרופא. מי יתפנה לזוטות לעת שיוט לאורך שדרת המותגים בקניון או במשרד הממשלתי מול פקיד מפוהק.

לא שאני מסתירה
מה, הסתרתי מכם משהו אי-פעם?
אבל יש רגעים בחיים שבהם לא די באמירה. גם אי-אמירה היא הסתרה.
אלה מכם המצויידים במצלמה, אחד לאחד יש בידיכם יחד מאות ואלפי מצלמות.
לי אין, נכון לעכשיו.

המשימה
צילום תמונה אחת, ברגע של פנאי, במרחק הליכה מן הבית או סביבת העבודה.
בשבוע שעבר פרסמתי מכתב גלוי למנכ"ל קופת חולים כללית .
תמונה נוראה. רק אוויל לא יזדעזע למראה.

תקרות שלימות מכוסות לאורך ולרוחב ב'טפטים' של עשרות ניאונים דולקים לאור יום, יום יום - כשוילונות כבדים מכסים על החלונות לכל רוחבם, שיהיה נחמד ומה איכפת, את החשבון קופ"ח תשלם.
נכון - תשלם מכספי האוצר שלוקח ממשלמת המסים, תשלם בבריאותך הנהרסת מן הזוהמה המתרבה.

נחוץ תצלום.
לא אחד. נחוצים תצלומים הרבה.
לקופת חולים כללית יש אלף ושלוש מאות מרפאות ומכונים. הקניונים - תקועים לנו כעת על כל כביש ובכל עיירה.

התגנב/י בגילוי פנים למבואות סניף קופ"ח כללית - וגם מאחרות אל תדירו רגליכם - צלמו מוסדות ומבני ציבור, קניונים וחנויות וכל חצר של בית המקיף עצמו 'תאורת גן' שאינה סולארית, תחת כל עץ ועל כל מטר רץ.
פרסמו בבלוג האישי. שלחו לתקשורת.

ציד מכשפות?
ציד קללה הרובצת מעל לראשינו.
עננת הזיהום חונקת.

המכתב הבא, בצירוף תמונותיכם, יישלח לוועדה לאיכות הסביבה בכנסת, בדרישה לחקיקה שתאסור אישור סבסוד או רשיון עסק למוסד שלא מוכיח בתכנון פיזי ובחשבונות החשמל, חיסכון והמנעות מבזבוז. בידכם המפתח לכך.
המשימה לגמרי אפשרית - לניחן בחוכמת הלב.

כל תמונה מתעדת
תתקבל בתודה, תבורך ותוצג כאן בצירוף הטקסט המלווה שלכם.
כתבו אליי ואשלח כתובת לקבלת קובץ.

בסידרה, 'כן, אדוני השר/ראש הממשלה'
כשרוצים לרפות ידי הפוליטיקאי - אומרים לו, "היוזמה שלך היא מעשה אמיץ."
לכן אני לא פונה לראש הממשלה.
רק לאמיצות ולאמיצים שביניכם.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2007

הודעה דרמטית


מפגש תרבות, דיון ושיח
בזוכרות

עם הסופרת קורינה

מרכז המידע של זוכרות, אבן גבירול 61 (כניסה מרחוב מאנה) תל-אביב

יום שלישי, 30 לאוקטובר 2007 שעה 20:00
הכניסה חופשית


קריאה:

דורין גלעדי, שחקנית
טוני חדאד, פסיכותרפיסט, שחקן ומספר סיפורים
דנה קיילה, שחקנית

מנחה:
יוסי גורביץ (החברים של ג'ורג' )
נופי הנפש מביא שיחות עם סופרות בינלאומיות המספרות על ילדות בעולם כאוטי. בספר נפרשת תמונה לא מוכרת ממקומות קרובים כל כך: לבנון, פלסטין, אלג'יר, מצרים וטוניס, ביניהן אניסה דרוויש ילידת אלמאלחה החיה כיום בראם-אללה - בדבריה על ילדותה בכפר לפני 1948 וזיכרונותיה מהנכבה.

בארץ לא ידעתי/רומן רב קולי
מביא בשבעים קולות את סיפור ישראל בעשור הראשון לקיום המדינה - ראי לישראל של ימינו. הספר מעמת את המיתוסים המיליטריסטים עליהם נבנתה מדינת ישראל עם האנטי-מיתוס של היחיד. במפגש ובשיחה ייחשפו רבדים שונים המצויים מתחת לפני השטח של המציאות הישראלית והשתקפויותיהם בספרים אלה.
קטעי וידאו, מוזיקה, מעגל דיון ושיחה. הכניסה חופשית



יום חמישי, 18 באוקטובר 2007

כך חוק הסיעוד שולט ומעולל




א. מניעת רשיון להעסקת עובד זר

בצהרי יום שישי של שלהי יולי צילצל הטלפון בפעמוניו: "תזמיני מהר אמבולנס. אני חושבת שא' נגמרת". ידידת משפחה דיברה איתה בטלפון ופתאום שמעה רק גניחות. צילצלתי לא' ושמעתי אנחות ושתיקה מתמשכת. הגעתי לשם יחד עם האמבולנס. א' ישבה בידיים פרושות ועיניים מרוקנות מכל מבע. האח הרים את ידיה והן נשרו. היתה לאדם מרוקן כמו עץ יבש. פרצתי בבכי.
א' היא אשה בת 94. יום לאחר שהבאתי אותה לבית החולים, הגיע מכתב מן הביטוח הלאומי שדחה מכל וכל את פנייתה החוזרת לאישור העסקת עובד זר. החוק היבש אומר שרק מי שמרותק למיטה ולא שולט בצורכי גופו - רק הוא זכאי לאישור העסקת עובד זר. אפילו אם המבקשת מוכנה לשלם מלוא השכר מכיסה - הביטוח הלאומי בעל הכוח, השרירות והאצבע לסלקציה הבוררת. שבוע מאוחר יותר סיפר לי בעל משרד כוח אדם שמזלה של א' שיחק לה. כי הנה כבר היו מקרים של אנשים שקיבלו את תשובת הדחייה כאשר המשפחה היתה בדרך ללוויה.

אלפים ואולי רבבות של אנשים בגיל מתקדם מעדיפים לחיות חיים עצמאיים בביתם, אפילו שהם חיים בגפם. כך סבך וסבתך, הוריך בהתבגרם, את ואתה עצמך, בבוא העת - כמובן מאליו. כדאי לשים לב כבר עתה.

העסקת עובדת זרה, גם כאשר היא נתמכת בגמול הביטוח הלאומי, זולה למדינה יותר מאשר אשפוז במוסד סיעודי - ומכבדת. מניעת רשיון להעסקת עובדת זרה מהווה, בצד ההשפלה, מעשה פלילי בעליל. רצח בדם קר. המדינה אומרת לאזרחית: את לא אדונית לחייך. אנחנו נחליט אם ואיך תחיי. אם תמותי רק משום שלא נמצא מישהו לידך לעת צרה - חסכנו כסף רב. אם תצאי נכה - או-אז נאשר לך בכיף עובדת זרה, וזה יהיה לזמן קצר יותר, כי כמה אפשר כבר להאריך ימים במצב של נכות ותלות פיזית משפילה. הנה, חסכנו כסף.

ב. הדרך אל העובדת הזרה

חמש שעות עמדתי ליד המיטה של א' בחדר המיון - שכן אסור להעמיד כיסא. ברגע מסוים הרגשתי שידה - שהיתה בידי - מתקררת. קראתי לאחיות. בתוך שנייה נתקפה ברעד אפילפטי שטלטל את כל גופה טלטלה הוריקאנית. האחיות השתלטו במיומנות, רבה מזו שבה השתלטתי אני על ההלם.

כעבור יומיים, לאחר שהובהר שיצאה מן השבץ בלי נזק מוחי, נדרשתי על ידי המחלקה להוציא אותה חזרה לביתה. אחות סיעודית מסרה לי טלפון של חברת כוח אדם. לאחר שיחות טלפון עם מועמדות שחברת כוח האדם אפילו לא ראיינה, מצאתי את העובדת המתאימה. "לורי". לורי סיפרה לי שהגיעה לארץ שלושה חודשים קודם לכן, לאחר ששילמה קרוב לחמשת אלפים דולר ארה"ב למשרד התיווך - והופנתה לביתה של אשה חולת אלצהיימר בשלב מתקדם. בשל חומרת המצב נותרה בתוך זמן קצר מחוסרת עבודה וגם מחוסרת ויזת עובד.

משרד הפנים העניק לה ויזת תייר - המכונה B1 - לשלושים יום, במרוצתם היה עליה לרוץ ולמצוא מקום חלופי שרשאי להעסיק עובדת זרה. אחרת תגורש. אלא שלא. כאמור - לא היה עדיין רשיון להעסקת עובד זר.

ג. כעת עמדתי בפני ארבע משימות, מפוצלות לשלושה משרדי ממשלה:
  • להאריך ללורי במשרד הפנים את ויזת התייר - כדי שלא תהיה מחוסרת ויזה ותגורש בטרם יוסדר לא' רשיון להעסקת עובד זר. נשמע פשוט מדי, נכון? אז אל דאגה, במשרד הפנים יודעים לסבך, לפי הספר: "אם היא עובדת, אז אי אפשר לתת לה ויזת תייר - B1. אך כיוון שאין לא' רשיון העסקה - לא ניתן להנפיק ויזת עובד זר - B2". מה לעשות? "שלורי לא תצא מן הבית עד שרשיון העסקה של א' יוסדר. אם יתפסו אותה - תגורש"
  • לאחר שעות רבות של טלפונים ופקסים ללשכת שר הפנים, נמצא עוזר נאמן בשם רן, שפתר את הבעיה, מה שהצריך נסיעה נוספת ללשכת מרשם האוכלוסין. לא, לא בתל-אביב, זה קרוב מדי. בעיר שבה לורי הועסקה ושם הונפקה לה גם ויזת התיירת הזמנית הראשונה. למה? ככה.
  • ועדיין הסכנה בעינה: אם יתפסו את לורי עובדת בלא ויזת עובד זר ובבית שאין בו רשיון להעסקת עובד זר, היא תגורש וא' תחויב בקנס כספי גבוה כראוי לחטאיה. בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך לרוץ מהר כדי לא להיות מגורש בו במקום - אם את/ה עובד זר, וחובה להחפז ולזרז ולהמריץ כדי להשיג את הלא-מובן-מאליו, אם זכית להיות אזרח/ית.
  • לקבל אישור "החמרה" מרופא המשפחה, למלא טפסים, להעביר לביטוח הלאומי ולפתוח במסע המרצה של הפקידות והמערכת הכבדה שם - באמצעות לשכות מנכ"ל הביטוח הלאומי ושר הרווחה - שלמרבה הצער נתגלו כמסורבלות יותר מלשכת שר הפנים - עד שהגיע טלפון מדוברת הביטוח הלאומי, וזו הביאה סוף סוף להקלדת ההחלטה המושיעה.
  • אותה החלטה, שלו ניתנה למועד, עם הפנייה הראשונית - גם אם א' היתה חשה ברע, הימצאותה של עובדת זרה לידה היתה מצילה אותה מן ההחמרה - ומסביבתה היתה נחסכת הטראומה.
  • לקבל אישור משרד העבודה להעסקת עובד זר. לכאורה, זהו תפקיד משרד 'כוח אדם'. רק לכאורה: "אם אני אלך, ישימו את התיק בארגז קרטון וייקח שבועיים-שלושה. אם קרוב משפחה בדרגה ראשונית ילך - יקלידו בנוכחותו וגם, אם תבקשו יפה, ינפיקו את הרשיון להעסקת עובד זר בו במקום.
  • לחזור עם לורי למשרד הפנים, הפעם בתל-אביב, על מנת להנפיק לה את ויזת עובד-זר B2
  • הנחשקת.

הנה כי כך, אף כי מועבר כאן בתמצות, שלא לשבור את לבכם יותר מדי - כעבור אין ספור טלפונים ללשכות השרים והמנכ"לים, פקסים והרעשות ושלושה שבועות של התשת גוף ונפש - המשימה הוגשמה.

מה, שמחלקה אחת תרכז את כל הפעילות הזו ותחסוך לאזרח/ית טרדות?
מה יעשו אז הפקידים - אם לא יצורו על משרדיהם מאות אנשים מדי יום? מה יעשו השרים, אם עמדות כוח כבירות אלה ייגזלו מידיהם? אם אפשר להרע - למה להיטיב?

ד. ועכשיו, לשורה התחתונה: הכסף

הביטוח הלאומי מאשר, בעצם הסכמתו להעסקת עובד זר - אף גמלה סיעודית לנזקקים לה, בגובה מחצית עלויות שכר עובדת זרה.

מקור נוסף לסיוע נמצא בקרן לרווחת ניצולי השואה. זו משתתפת בסכום של כרבע עלויות שכר העובדת.
יפה, לא כך?
רגע, רגע. את הכסף לא משלמים ישירות לעובדת. לא. הפקידים של הביטוח הלאומי עסוקים בדברים חשובים יותר.

ה. במדינת הפרטה

לשם כך יש משרדי כוח אדם, או בשמם המכובס, 'חברות סיעוד'. אלה מקבלים את הכסף, וחולבים ומתעלקים על קרוב ל-40% ממנו - שכל אגורה נחסרת ממנו היא כולה לעושק ולגזל. בעבור מה הם נוטלים מפוזמק הרש? בעבור הזכות להיות צינור דרכו עובר הכסף. כי הנה משרדי הרווחה והאוצר לא רוצים שירווח יתר על המידה ובעיקר - בל ירווח רק למי שבאמת נזקקים.

למה שלא ירוויחו גם ובעיקר גבירי "חברות סיעוד", אלה שמתחלקים - הם וסוכניהם בחו"ל - באלפי הדולרים שנדרשת עובדת זרה לשלם כדי לזכות במקום עבודה בארץ המובטחת.

עוד בטרם העליתי דברים אלה על הכתב, כהבטחתי ל"הגדה השמאלית" - בא ד"ר שלמה סבירסקי היקר לי באמת ובתמים, הוא ומפעל אדווה - ונתעה לטעון שכך טוב ונכון ("הצעה העלולה למוטט את מערך שירותי הסיעוד", הגדה השמאלית, 3/9/2007).

כי אחרת בני המשפחה ייטלו את הכספים ולא יעסיקו עובדים, או ינצלום ביתר שאת. כי אחרת משרד האוצר יקטין את ההקצבה. כי אחרת איך ידעו המטופלים על זכויותיהם, אם לא מאבירי 'חברות סיעוד'?

ידעו גם ידעו, כפי שהם ידעו עד עכשיו, ד"ר שלמה סבירסקי: מהעובדים הסוציאליים. מקרובי משפחה וידידים. מן העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. זה לא בורמה כאן, עוד לא הלאימו לחלוטין את המידע והזכות לדעת. ידעו אף ממכון אדווה וממאות עמותות פעילות מיטיבות כמותך.

אם כבר, בוא ודרוש שמשרד הפנים יעביר את התשלומים בעצמו לחשבון העובדת הזרה, ישירות ולא דרך המשרדים.

למען מי חוק הסיעוד קם והווה? למען אותם משרדים ובעליהם? מדוע את מחסורם צריכים לספק השרויים במצוקה, וקופת המדינה? הלוא זה עוול שזועק לשמיים.

אתה מעלה חשש שהעברת הגמלה בכסף, ישירות לידי הזכאי לה, תרע את מצב המטפלות. למה, מה? ממתי משרדי התיווך הם מלאכי השרת והמגן שלהן?
לידיעתך, רגע לאחר סגירת ההעסקה - משרד התיווך, המכונה 'חברת סיעוד', פונה לעיסוקיו ונעלם. מעתה ואילך הוא רק צינור דרכו עוברים חלק מהכספים המשולמים על ידי הביטוח הלאומי וגם מידי הקרן לרווחת ניצולי השואה. הנה כך: בעוד אלה ואלה משלמים ישירות כשמדובר בכל סיוע אחר - בטיפולי שיניים, למשל.

ועל המטופלת מישהו נתן את דעתו? מנין תשלים את החסר הנגזל כך? הלוא בסופו של דבר - היא זו שממנת את "משרד הסיעוד" הנאצל.

שתשבור את הראש, היא ומשפחתה, בדאגה להשלמת החסר.

ו. כלל לא שולי

משרדי ה'סיעוד' קוטפים הכנסה ממקור קבוע ואיתן נוסף: הם מספקים 'מטפלים' - משמע עוזרי ועוזרות בית, למי שהביטוח הלאומי אישר להם 9 שעות עזרה בשבוע בלבד. העובדים - ישראלים כולם המקבלים ממשרדי כוח האדם שכר מינימום - כ-18.00 שקלים לשעה. מאחר שהשכר נמוך כל כך ומדובר רק ב-9 שעות בשבוע, מאגר העובדים שלהם כולל את כל מי שלא ימצא מקום עבודה כעוזר בית בשכר המקובל במשק - חולים, חלכאים ונדכאים, בני חמישים ושישים, פנסיונרים.

אף כאן 'מסעיד' משרד הרווחה, באמצעות הביטוח הלאומי, את משרדי התיווך. למה? כדי שחלילה הכסף לא ייגזל על ידי בני משפחה - לא הבנת? עדיף שייגזל על ידי המשרדים, ויפרנס אותם בכבוד הלא תמיד ראוי. הם גם ייטיבו לשמור על המשמורת, בשדולותיהם אצל חברי כנסת ושרים ועסקנים למיניהם ויפצום בתמיכתם לעת בחירות במרכז המפלגה ובמדינה. עובדה: לכו לראות מי הם בעלי משרדי הסיעוד ברובם ועד כמה כיפותיהם דומות לכיפות המפלגה שניהלה את משרד הרווחה בעשורים אלה.

מה עושים ה'מטפלים' הישראלים ששכרם כה נמוך? הם עובדים מחצית השעות, אך מחתימים את ה"מטופלים" - "כאילו" עבדו מלוא השעות. שרק יעזו לסרב לחתום.

המשרדים לא רק מעלימים עין טהורה, אלא אף מעודדים את המטופלים שיסכימו לכך ("שהעובדת תהיה מרוצה ולא תעזוב"), ובה בעת מכפילים לעובדים את מספר מקומות העבודה. כך בפועל מקבלים ה"מטפלים" שכר ריאלי בעבור עבודה לא ממש ריאלית - ואלה מקבלים את ליטרת התיווך שלהם כפולה ומכופלת. כולם מרוצים, מלבד הגמלאים ה"מטופלים". במשרד הרווחה יודעים על כך ואפילו מנדבים אנחה. אבל למי באמת איכפת?

לסיכום

יש משהו מן הייאוש בנקודת המוצא של טיעוני ד"ר שלמה סבירסקי.
  • חובה עלינו לסרב ולדחות מכל וכל את איומי האוצר בקיצוצים.
  • חובה עלינו לדרוש שהעברת שכר המטפלים, זרים או ישראלים, תבוצע ישירות על ידי משרד הרווחה, ושיוקצבו לכך התקציבים הנדרשים - עד כדי כיסוי מלוא השכר. שיתארגנו ויתייעלו ויתקדשו למשימה.

  • חובה עלינו לדרוש האחדת השירות למחלקה אחת, משותפת למשרד הפנים, משרד הרווחה ומשרד התמ"ת, והיא שתפעיל חד וחלק את כל התהליך הביורוקרטי מתחילתו ועד השלמתו, מהר, נקי ובנועם הראוי.

כך הוגן לנהוג כלפי המבוטח/ת הזכאי/ת לגימלה זו בדין ולא בחסד - וכך כלכלי למדינה - שכן זול בהרבה מאישפוזים ואיחסונים בבתי הורים סיעודיים.

דבר אחד לבטח אפשר לומר לזכות נערי האוצר: הם הצליחו, צינית, להסיח את הדעת מחובתם להגדיל את תקציב הגמלאות - ולהסיט את הדיון אל השאלה הנועזת כל כך: האם לעביר את הגמלאות ישירות לידי הזכאים להן, או באמצעות הצנרת המוצצת של "משרדי הסיעוד"?

האומנם רק שתי אופציות אלה קיימות? לא, תודה. תנו לגמלאית לבחור בעצמה את העובדת, זרה או ישראלית ושלמו - באמצעות הביטוח הלאומי - ל"מטפל/ת" וישירות לחשבונה, במקרים שמתבקש אפוטרופוס, או לידי הגמלאי העצמאי. תכניסו את זה טוב טוב לראש הממסד: אלה כספים המגיעים לגמלאי/ת בדין ולא בחסד, מתוקף התשלומים לביטוח הלאומי, עשרות בשנים.

ואת/ה הקורא/ת - אימרי לא לעושק ולפגיעה בכבוד האדם. מחר זה יגע בך ובחברך.

יצחק הרצוג, שר הרווחה: 02-6752523; 02-6752866 פקס: 02-5666385
iherzog@knesset.gov.il

ליאור שטרסברג, יועץ שר הרווחה לענייני הביטוח הלאומי: פקס כנ"ל.

ד"ר יגאל בן שלום, מנכ"ל הביטוח הלאומי
yigalbs@nioi.gov.il

צביה, לשכת הדובר במוסד לביטוח לאומי: 02-6709530

ביטוח לאומי, פניות הציבור: 02-6709070

אליהו ישי, שר התמ"ת
eyishay@knesset.gov.il

מאיר שטרית, שר הפנים. בכנסת: 02-6701401; פקס, לשכת השר: 02-5666376
mshitrit@knesset.gov.il

עוזר השר: רן.
ראש מינהל האוכלוסין: יעקב גנות.

ח"כ שלי יחימוביץ, טל. 02-6753655 פקס: 02-6753721
syechimovich@knesset.gov.il

* לקריאה נוספת: רצח זקנים זה חוקי ובזיל הזול וגם על מלכוד B1 - B2 שמעתם?







יום רביעי, 17 באוקטובר 2007

פאר ויסנר? מה השאלה


במפגש תומכים לקראת הבחירות לעירייה ראיתי איש נלהב ונמרץ
הציג עצמו כאיש עסקים שעוזב הכל כדי להתמסר לאקולוגיה.
לעירייה, מודה ומתוודה, הצבעתי עבורו.
זמן מה לאחר שנבחר העליתי במכתב הצעות אחדות - לא בשמיים. ממש לא:
גיזום וגזם.
העיר מלאה שיחים שמסופרים כפודלים. הגזם מהווה מטרד לעירייה ומעמסה בעוד אשר השיחים, המושקים במים יקרים נזרקים לאשפתות.
בנוסף, מדי חודש מתבזבזות כמויות אדירות של דשן אורגני בפוטנציה, כאשר הגננים אוספים את המכוסח בשקים שאף הם הולכים לאשפה.
אני מציעה
להעניק הנחה בארנונה, גם אם סמלית, לבתים אשר לא יגזמו את השיחים והגדרות בגובה.
להעניק הנחה ו/או לסבסד רכישת מתקני קומפוסט לחצרות שבהם ניתן יהיה למחזר את הדשא המכוסח ופסולת מטבח אורגנית. העירייה יכולה להעניק לזכיינים אחדים את הזכות לאיסוף הקומפוסט האורגנים מן המתקנים האלה.
אם הדבר קשה להחיל בבת אחת בכל העיר, אולי ראוי לשקול להתחיל בשלב ראשוני בשכונות אחדות, שמהוות מודל לחיקוי.

נחשו מתי המכתב הזה נכתב ונשלח?

ב-18 לינואר 1999.
וגם זכיתי לתשובה. בתוך ארבעה ימים נכתבה.
שופעת הבטחות פאר מפוארות.
עדיין אני מחכה לקיומן.
בעוד אני מגלה שמקומות כמו זכרון יעקב אכן מסבסדים מתקני קומפוסט לתושביהם - כאן סוללים כבישים ומדרגות.



יום שלישי, 16 באוקטובר 2007

מכתב גלוי למנכ"ל קופ"ח הכללית: שופכים חשמל

למר אלי דפס השלום

הנה התמנית, כך מבשר אתר הכללית, ל"מנכ"ל קופת החולים השנייה בגודלה בעולם. הכי טובה למשפחה."
1300 מרפאות ומכונים!
אדיר.

אדוני הנכבד, האם אתה מבקר במי מבין האלף ושלוש מאות? מן הסתם.
אני עצמי - שמדירה רגליי מכל מקום שנאספים בו נושאי חיידקים - בכל זאת הזדמנתי לאחדים מן המכונים ולשלוש או חמש מרפאות בעיר מגוריי, תל-אביב.
רובן עברו שדרוג עיצובי. תמונת האחות עם האצבע על שפתיה, המבקשת שקט, נעלמה - כדי לא להפריע לבעלי הטלפונים הניידים - אך לעומת זאת החלונות גדולים והתקרות מקושטות בטפטים מקצה לקצה.
כולה נורות ניאון.
אפשר היה אולי להסתפק באור הרב שבא מן החלונות, אלא שהעיצוב מחייב וילונות כבדים, ואלה פרושים לרוחב החלונות, למען האינטימיות.

בביתי שלי
כשאני יוצאת בערבים מחדר שאור דולק בו, דבר ראשון אני מכבה.

מתוך הרגל שכזה
כשהזדמנתי בשעת בוקר מאוחרת למרפאה של הכללית וראיתי איך הטפטים דלוקים כולם - הלכתי ממפסק למפסק וכיביתי.
לא חלפו דקות אחדות ואחת הפקידות באה והדליקה את כל הניאונים מחדש.
"מי סגר?! חשוך!"
"פתחי את הוילונות," אני מציעה.
"השמש מפריעה לי," האישה הרעננה אומרת.
"זה בזבוז כסף ואנרגיה."
ענתה ביושר, באלה המלים ממש: "לא איכפת לי, לא הבית שלי, לא אני משלמת את החשבון!"
אדוני המנכ"ל, אני אחת
בניגוד לבודהא, אין לי אלף ושלוש מאות זרועות.
הביזבוז הזה של החשמל, רב זרועות לא רק בכמויות הניאון כפול מספר המרפאות:
א. הכללית ניזונה מהקצבות של קופת המדינה, משמע - מכספי המסים של כל אזרח משלם מסים בה.
ב. בכסף הרב הזה שנשפך על חשמל - אפשר להגדיל את סל התרופות.
ג. החיסכון בחשמל יקטין את הנזק לסביבה ובכך ייחסכו חיי אדם, יקטן מספר החולים בשל הזיהום והעתיד יאיר פנים מעט יותר.

אדוני המנכ"ל, מר אלי דפס
מה אתה הולך לעשות כדי לחתוך בצריכת החשמל הגרגנטואנית של הכללית?
כי הנה בעוד שבעה ימים אשב לכתוב מכתב גלוי שני, לח"כ דב חנין - יו"ר ועדת הכנסת להגנת הסביבה - ובו אציע לחוקק חוק אשר יתנה תיקצוב מוסדות ציבור, בהקטנת מוכחת של צריכת חשמל שלא לצורך.
לשם מניעת בזבזנות במשאבי אנרגיה, בחיי אדם.
מה אתה אומר לעשות?

האר נא את עיניי, כאן ועכשיו.
עשו טובה למשפחה שבסביבה.
שני עידכונים חשובים
זה עתה שלחתי מכתב ובו קישור לכאן אל לשכת המנכ"ל, לידי עוזרתו, יהודית מיטרני:
yehudithmi@clalit.org.il

בה בעת קיבלתי בדוא"ל מכתב מאד מעניין ובו הפנייה לעצומה הדורשת לעבור לאנרגיה סולארית.
אני חתמתי.
עכשיו. כאן: http://israelsolar.bravehost.com/

מכתב גלוי לח"כ דב חנין בעניין העגלונים



עד שתגענה הכירכרות על סוסיהן

לח"כ דב חנין שלום,
אודה לך מאד אם תואילו לשקול הגשת הצעת חוק חשובה מאד - שכמותה, כך נאמר
לי, קיימת אפילו בקנדה הקרה:
איסור חנייה במנוע מותנע.

תיאור מצב
קיץ וחורף נראים ברחובות העיר - ומן הסתם ברחבי הארץ - בתכיפות בלתי נסבלת, מכוניות חונות במנוע 'דלוק'. לפעמים מדובר במכונית החונה במקום אסור ואז הנהג יורד ומשאיר מישהו ברכב שימתין לו, פועל - כשזו משאיות - או נוסע/ת, כשהרכב פרטי, או מונית.

המנוע חונה כשהוא מותנע, ופולט זיהום שמוחש ונראה לעין כל - אך לנהג ולנוסע אין מודעות או יראת-ציבור וגם
קר/חם לו והמזגן "צריך" לעבוד.

דוגמא מקנדה
שמעתי מידיד שנהג מונית הביא אותו לשדה תעופה שם, באחד מחודשי החורף הקרים-מקפיאים.
כשעצר להוריד אותו, כיבה מיד את המנוע - ועימו, כמובן, את המזגן - תוך התנצלות: "זה החוק."
שכמסתבר, מלווה בקנס גבוה.

הדעת נותנת שהחוק לא יחול על אוטובוסים כשעוצרים בתחנות הביניים - אך בתחנות המוצא ראוי וחשוב לחייב את הנהגים בהדממת מנועים, הן בתחנות הפתוחות וביתר שאת בתחנות הסגורות יחסית, כמו, למשל, התחנה המרכזית בתל-אביב, וזו שבירושלים, שם הסבל והנזק לנוסעים הממתינים ולסביבה הקרובה קשה מנשוא.

פרטי חקיקה אקולוגית בעניין זה ודאי ניתנים לבירור אצל הקולגות בקנדה ובארצות אחרות שחקיקתן מתקדמת.

תגובתי הנקודתית
אני נוהגת לנקוש קלות בחלון המכונית ולהעיר, בנועם: "אם תואיל לכבות את המנוע, יהיה פחות זיהום אוויר."
למעט מקרה בודד, של נהג רכב כבד גברתן, לו הפרעתי בדיון על המצב במדינה שניהל בחום עם נהג רכב זהה בכל - אני נעניית בחיוך ידידותי ובכיבוי המנוע. זה היה מקרה יחיד שבו נאלצתי להזדקק לנשק יום הדין - פנקסון קטן, עט ומבט מרוכז בשלט מספר הרכב. הבחור רץ אל הכלי ונמלט מן המקום. אפילו לא דרס אותי, אבל זה היה לפני שנתיים. עכשיו אנחנו מתקדמים יותר.
כל זאת, גם אם לא מעייף יותר מדי - פחות יעיל מחקיקה.
אותה ראוי ללוות במערך הסברה ארצי, בורא מעורבות אישית.

לתגובתכם, בתודה על העבודה החשובה,

לו רק היו גם נשים מחד"ש בכנסת...


איתי 10/11/2007 11:57:30 AM
למה לא לשלוח גם במייל
הוא עונה

קורינה 10/11/2007 1:14:00 PM
שלחתי דוא"ל לנטע, העוזרת הפרלמנטרית
ניסיתי לכתוב תגובה באתר אדום ירוק שקישור אליו בראש הרשימה כאן, אלא שצריך להרשם, ולא היה לי די מרץ לכך.
אם אתם באתר עבודה שחורה תרצו לקשר לכאן, אשמח ואודה, עם הקוראות והקוראים.





חמם אותי כי קר קר קר: מה את/ה חושב/ת על עתידך


אותי השאלה מטרידה מאד.

לפני ימים אחדים, למשל, במונית.

מהי מונית אם לא כלא לשעה קלה. הברירה היא בין לומר לנהג, "קצת שקט, בבקשה," לבין ההקשבה.

האיש מדבר בעברית צחה, עשירת לשון. גלוי ראש, פנים גלוחות נקי נקי. כבן חמישים.

מונולוג ארוך שבסופו הוא מגיע לתחנה שעל השלט שלה כתוב: לא מאמין להם. ('להם', הפעם, זה הערבים והנוצרים, בעצם כל מי שאינו יהודי).

הוא יודע שמה שהיה הוא שיהיה, אלף שנה נאכל חרב וגם בשנה האלף ואחת דבר לא ישתנה.

סכנה לכדור הארץ? הקרחונים? שמעתי על זה, יודע. האוקיאנוסים יעלו בשישה קילומטרים של גובה. קראתי.

ואם יתברר שעתיד העולם בסכנה נוראה, שניתן למנוע אותה רק אם נתאחד, כולנו עד אחד, על פני כדור הארץ?

אה, הוא מסביר לי בנחת. "יש הבדל גדול ביני לבינך. את אישה מעשית. אני אדם מאמין.

בורא עולם לא יתן. הבטיח לנו שלא יהיה מבול שני. כתוב בתנ"ך."

בורא עולם נתן שיהיה מבול השואה. מה תאמר אם יתברר, אם הרבנים יאמרו לך, שהקרחונים הנמסים הם דרך של בורא עולם להעמיד אותנו בניסיון, לראות אם ימצא לנו הכוח והשכל להתאחד? האם אז תסכים להתאחד עם כל האנשים על פני כדור הארץ כדי למנוע את האסון, להפסיק את המלחמות?

אז, כן. אז אסכים, הוא אומר בפנים של נודר נדר.

אז איך לא להיות אופטימיים. הנה, יש תקווה. צריך רק שיהיה דיבור עם הרבנים.

על כך בפעם הבאה.

אחרי האירוע בצוותא.

להתראות!

יום שישי ה-5 בינואר 2007 שעה 13:00
אולם 3 – חזן – בצוותא
איבן גבירול 30, בניין לונדון מיניסטור, ליד בית ציוני אמריקה.


עם צאת הספר החדש של קורינה
בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי

רב-שיח ערני, בהשתתפות הקהל:



פורסם ב 4 בינואר 2007 22:30

מכתב גלוי לח"כ דב חנין בעניין העגלונים

עד שתגענה הכירכרות על סוסיהן

לח"כ דב חנין שלום,
אודה לך מאד אם תואילו לשקול הגשת הצעת חוק חשובה מאד - שכמותה, כך נאמר
לי, קיימת אפילו בקנדה הקרה:
המשך הרשימה במדור: אופטימית

מכתב גלוי למנכ"ל קופ"ח הכללית: שופכים חשמל

למר אלי דפס השלוםהנה התמנית, כך מבשר אתר הכללית, ל"מנכ"ל קופת החולים השנייה בגודלה בעולם. הכי טובה למשפחה."1300 מרפאות ומכונים!אדיר.אדוני הנכבד, האם אתה מבקר במי מבין האלף ושלוש מאות?

למי, למי, יש מושג ירוק



געגועים

1955
בימים הראשונים בקיבוץ, כשעוד היינו בנח"ל, הייתי עומדת שעה ארוכה מתחת למים הזורמים במקלחת.
המקלחת, צריף פח, חורים בעדם היה גם מי שהציץ - יותר מאחד ויותר מפעם - דוד סולר שאמור היה לחמם את המים והפחיד בקולות הפיצוץ שהשמיע, קבקבי עץ שאם נעלת אותם היית נדבקת ב'אקזמה' ...
הבנות ה'צבריות' היו צועקות, "צריך לחסוך במים. את מבזבזת!"
לא ממש הבנתי ולא ממש האמנתי. מים הם שפע. הם באים בגשמים אביב קיץ וסתיו ובשלגים כל החורף.

1965
עמדתי על ראש הגבעה הריקה של האוניברסיטה בת בניין ורבע והסתכלתי סביב, לחפש דירה קרובה יותר מן הדירה בקצה השני של העיר, קריית שלום.
מערבה היו הבתים היקרים של רמת אביב. צפונה - ולצד מזרח - היו בתי הווילות של אפקה.
מזרחית, בשיפולי הגבעה, רועה בדווי רעה עדר עזים - ומעבר לפסי הרכבת נראו בתי שיכון צנועים. ירדתי מן הגבעה, בין צמחי הזעתר שצמחו פרא, ומצאתי שדות פורחים ברקפות, פרג, מרגניות.
פה ושם עברה בכביש מכונית. האוויר היה נקי - וקריר, בכמה מעלות, מן האוויר במרכז העיר.

1970 -
ראש העיר מטיל עלינו אגרה, לכיסוי הוצאות סלילת כביש בן שישה נתיבים מתחת לאפנו, שבא לשרת את הנוסעיםם מחדרי השינה של רמת השרון, רעננה וגרורותיהם. פקקים לכיוון דרום בבוקר, צפונה עם ערב. בכל מכונית נוסע אחד בלבד, הנהג או הנהגת.
אין יותר צמחי בר. כוסו בבתים אין-ספור. נדמה שכל העולם עבר לגור לאזור זה שבשבילי היה כמו פינת סתר.

1985 -
אט אט, חילחל. יותר משלמדתי בארץ, למדתי מן הביקורים באירופה ובארצות הברית.
עוד לפני חמש עשרה שנים עיריית ניו-יורק הפיצה בין התושבים מידעון עם רשימת מוצרי נקיון שלא מזיקים לסביבה. ברחבי ארצות הברית, זו שהתעשייה שלה ועדרי מכוניותיה קובעים את העתיד הרע, אנשים בבתיהם נוהגים לפי הסיסמא:
If it's yellow, Let it mellow
If it's brown, flush it down
תנועת הירוקים לא נוסדה בארצנו המתגאה - אנאכרוניסטית - שהפכה מדבר לנווה ירק. בימים אלה של היפוך ערכים, מתגאים בכל מה שמביא את ההיפך.

2004 -
אין לי מכונית, כך שאני לא יכולה לחסוך בנסיעות ובדלק. לו היה מלך החניונים בונה עליי, לא היה מגיע כל כך רחוק.
לא עושה ג'וגינג. לסידוריי, אני הולכת ככל האפשר. עוקפת דרך רחובות צדדיים. רואה חצרות שתולות צמחייה טרופית זוללת מים בצד חצרות שגדלים בהן קוצים וחרולים - אותם אני, בעיניי, מנכשת ושותלת במקומם את שבעת אלפי המינים, קוראת בלא קול לבוהים בטלוויזיה: החיים הם כאן!
בארצות הברית אנשים משלמים מס אשפה לפי משקל הפסולת. כאן העירייה ברוחב לב גם גוזמת בעצמה גזם פראי וגם מעסיקה רכבים ואנשים.
נדמה שאצלנו משקים ומגדלים צמחים כדי שתימצא פרנסת גיזומים לקבלני העירייה. גוזמים כל עץ ושיח רענן, מכסחים דשאים וזורקים. הלא זה גזל. שייך לאדמה ומן הדין להשיב אליה.
לפני ימים אחדים ראיתי אישה אוספת עלה לעלה מתחת לעץ בחצר זעירה של ביתה. כי "מה יגידו השכנים, שמלוכלך אצלי?"
אמרתי לה, "אני לא גוזמת כמעט וכל עלה אם נגזם, נשאר כחיפוי על האדמה, כדרך הטבע. מונע ייבוש הקרקע וחוסך מים."

לפני שנים
בפארק יילוסטון שבארצות הברית, הלכנו עם מדריך של השמורה. מישהו הרים ענף יבש מן האדמה. מיד המדריך נזף, "צריך להשאיר במקום!"
לא פלא שיילוסטון נשמר בטהרתו.
בגינה שמקיפה את דירתי - בבניין שיכון ישן - משלושה כיוונים פורחים לבנדר, קורנית, נענה, שיחי צבר. מה אלאה אתכם, בעצמי הפסקתי לספור אחרי שהגעתי למאתיים זנים וסוגים. לאלה באים פרפרים וביניהם מתעופפות הציפורים. כשהאוויר בשום אני משלה את עצמי שהנה, מנצחת עוד קצת את כביש שש הנתיבים.
עוד מעט יהיה למדרחוב, מתחנת 'האוניברסיטה' של הרכבת ועד לכפר סבא.

בקיבוץ
החשמל זרם באור שמש וירח כאחת. ורות שהושארו דלוקות בכניסה לבתים ולמבני ציבור היו חיזיון של יום יום.
בשנים הראשונות בעיר, חמי היה עובר בין חדר לחדר ומכבה לנו את החשמל. הרגיז נורא.
כעת אני כמוהו, מכבה את החשמל בחדר שלא נמצאים בו.
לו היו לי המשאבים שיש לעירייה - שמתנהגת כאילו לא הושתה עליה החובה לחסוך - הייתי מקימה תאורת רחוב ניזונה מאנרגיית השמש.
לו הייתי חברת החשמל, הייתי בונה מערכת כזאת לעובדי החברה לפחות, אם לא לכל המדינה. כל כך הרבה שמש, וכל יום זורקים אותה אל הלילה כמו שפעת מזון שנשאר ממסיבת חתונה של מליונרים.
לפני שלושים וארבע שנים
בביקור הראשון בכפר תמרה, ראיתי את הנשים שורפות את הפסולת בחצר. הצרתי על הפיגור.
עכשיו תמרה היא עיר. כבר לא שורפים אשפה בחצר. עכשיו כולנו מתחרים במירוץ נגד הרס הסביבה.
בינתיים.

עוד מעט קט יבוא שינוי. פעמוני סוסים יצטלצלו שנית מכרכרות ילדותי.
כי הלא ברור לכולנו, גם למכסים על עיניהם ועל אוזניהם, שלא מדובר ברצח שנגרם בתאונות דרכים אלא ברצח טוטאלי יותר, של העתיד.
בוא תבוא ההיתנתקות האמיתית מן הרע והנורא.
עוד לפני הוואלס האחרון, אינשאללה.



מה את/ה עושה בשביל כדור ארץ?

14 ביוני 2004 01:25

Rogatka 6/14/2004 10:46:17 PM
כמעט קדיש אמרת
http://www.billy.co.il/prop/read.asp?storynum=881

קורינה 6/15/2004 12:36:11 AM
איך? הלא קדיש הוא אמירת תודה על הרע, השלמה עמו.
בסקאלה שבין לעשות לבין השלמה, אני עם הגב לייאוש.
אתה לא מאמין שניתן לשנות?

Rogatka 6/16/2004 9:48:16 PM
לצערי
אינני אדם מאמין.

קורינה 6/17/2004 1:49:04 AM
נו, עובדה שאתה חי.
עובדה משמחת.





יום שבת, 13 באוקטובר 2007

חשיפה: חדשות מן החלל החיצון

בארץ כאילו

ברגעים הקשים ביותר, שהם לא הנדירים, אני ממששת חוט משי. שם בקצה אני רואה דמויות מופלאות, השמש בגבן.
הגיעו כבר?

לא. רק שמועה היא, מפי האסטרונומים שעינם צמודה יום ולילה למשקפת ענק. הם צופים שהנה, בדרך לכאן, יצורים תבוניים, חמושים אולי, זוממים לתקוף את כדור הארץ אולי.
מיד כל המריבות נשכחות. חמאס, פת"ח וישראל, מוסקבה והצ'צנים המורדים, ובן לאדן כמובן - כולם מתגייסים לביצור כדור הארץ.

אין מלכד יותר מאויב משותף.

והנה, כמעט כך:
שפעת העופות. אויב קטלני. אם ישראל לא תעזור לרשות הפלסטינית, אם הרשות לא תפעל עמנו כיד אחת - השפעת, כולה אובייקטיבית, תפגע כאן ושם במידה שווה.

משמע, אפשרי.

אז למה בעצם, כל כך בלתי אפשרי לנהוג כך, בקטל הזה מידי אדם, שהורגים כאן אלה את אלה, בטירוף שלא נגמר?

פורסם ב 25 במרץ 2006 02:13 ב.
הצועד בנעליו [אתר] 3/25/2006 12:21:19 PM
ויש שמועות שהם כבר כאן
רק לא ברור מי הם, ובאיזה צד.
קורינה [אתר] 3/25/2006 2:20:39 PM
הו, שלא יהיה מקום לספק
זה לא אני.
אני המשקפת.

היום אני אופטימית יותר מתמיד

יש דרך

עוד מעט תשמעו איך עובדים על פתרון הבעיה הקשה מכל, באנגליה ובארצות הברית.

על איזו בעיה את מדברת, קורינה? הרי אנחנו מוצפים כאן בבעיות.
תיכף. סבלנות.

אני מדברת על האימה.

האימה מפני האסון האקולוגי.

מדברים על זה מעט יותר. מדי יום מתווספות עדויות.

בהולנד החליטו לוותר על אדמות שיובשו.

מסתבר ששם כבר חשים בעליית מפלס מי הים, בשינויים החלים בנהרות.

אצלנו, לפני זמן מה הזדמן לי לצפות בתוכנית טלוויזיה של לונדון וקירשנבוים.

מישהו סיפר להם על הסכנות, עליית מפלס המים, מאות מליונים נאלצים לנטוש את בתיהם וכהנה שמחות.

באותו רגע הגיב קירשנבוים במעשה שאני מאד מקווה שאת/ה לא עושה כרגע, עם קריאת השורות:

הוא כיסה על אוזניו וקרא, "די, די."

בכך נגמר השיח. הרייטינג ניצל. כדור הארץ יכול לחכות.

לא קל להתמודד עם אימה. כולנו רוצים מעט נוחיות בחיים. לא חסר לנו צרות כרגע, למה להיטרד בצרות של יום המחרת? אם אולמרט, פרץ וחלוץ גם יחד לא הרחיקו ראות מעבר לצל אפם, למה שאנחנו נתנשא מעליהם?

רבות חשבתי על העניין, שוברת את הראש
איך ניתן להמיס את קירות הקרח של הפחד מפני כלייה טוטאלית?

נדדתי ברחבי האינטרנט, מחפשת.

דווקא ברגע של היסח הדעת, גיליתי שנמצאה דרך .


Close your eyes and imagine your life without oil. Impossible? Well, according to the people behind the emergence of so-called "transition towns", it may not be too far away. The first town in the UK to embrace a future without the black stuff was Totnes in Devon in September 2006 and since then others, including Falmouth and Stroud, have joined it. However, it is not just traditional rural towns that are keen to embrace this do-it-yourself movement. Forest Row in Sussex has become the first transition village and Bristol and London's Brixton district are taking the idea to cities.
April 19,2007, Guardian
מעולה.
קהילות קטנות בערי בריטניה הופכות ל"ערי מעבר" - מעבר מתקופת הדלק לתקופת חיים בעולם חסר דלק, נקי מעקבות הורסניים.

ההתחלה אינה בהפחדות, אלא בבניית מודעות ובחינוך לעשייה מתמודדת.

בצד הקרנת סרטים וקיום מפגשים ודיונים - מוענקים כלים יצירתיים להתמודדות: עידוד קניות בקרבת הבית והשכונה על ידי הנפקת "כסף מקומי", סדנאות לגידול ירקות ופירות, "היסטוריה קולית" שמעודדת שימור ולימוד ניסיון עבר של אזרחים ותיקים.

לא אוכל למנות את כל המעשים והרעיונות. אפשר לקרוא ולראות מה רבות הדרכים להדגיש ולטפח הצלחה והישגים במקום לנקוט במדיניות האשמה והפחדה.

בארצות הברית - 400 ראשי ערים כבר חתמו על הסכם ראשי הערים בארצם להורדת גזי החממה ועמידה בדרישות פרוטוקול קיוטו.

ארצות סקנדינביה הציבו רף גבוה: מחיקה מוחלטת, עד לאפס, של עקבות מזהמי סביבה.

הסיסמא היא: תנו לאנושות אלטרנטיבה מושכת לב - והרצון בשינוי יתקיים ויצלח.

הוא שאמרתי, לא ירחק היום ותל-אביב תהיה, על שכונותיה, עיר מעבר - לא אל מעבר לים, אלא אל ימים בהם ניתן יהיה לטייל ברחובותיה בלא מסיכה ולדעת שיש, הבטחנו עתיד לדורות הבאים, לכדור הארץ.

אם רק נחדל לבזבז אנרגיות על מלחמות איוולת.











פורסם ב 8 במאי 2007 00:38


מירה 5/8/2007 6:30:42 AM
אם היה כאן ממשל, היו מחייבים שבתון רכב
יום-יומיים בשבוע, כפי שהונהג כאן לפני כעשר או יותר שנים, כאשר היה מחסור בדלק.
לצד שאר פעולות שאפשר לעשות לעידוד תחבורה ציבורית, השתתפות בנסיעה למקום עבודה ושאר ההצעות שהוצאו ברשומה הזו.
אלא שבכלל אין לנו ממשל, בטח שלא כזה שחושב על דקת קדימה. (למרות השם האירוני של מפלגת השלטון)
אילנה שקולניק 5/8/2007 9:16:39 AM
אפרופו
השתתפתי בשבת בסיור בת"א. התרשמתי מאד מהשינוי והמודעות. הן לשמירת אתרים ומבנים הסטוריים והן להרחבת שטחים ירוקים. ראי בבלוג שלי, כולל לינק לפליקר שלי - צילומים אחרונים.
כפי שכתבת...יש עתיד גם לתל-אביב
אגב, מתחם שרונה (בקריה) מיועד לפיתוח כאזור בילוי: מסעדות, פאבים, מועדונים, גלריות .
אילנה שקולניק 5/8/2007 9:21:31 AM
קישור
שימי לב: הלינק ל"הולנד" בפוסט שלך איננו תקין. הפוסט מעניין ואשמח לקרא גם על הולנד. תודה
קורינה 5/8/2007 1:22:56 PM
תודה אילנה, הנה הקישור
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/856253.html
בעיית סינכרון מחשבים.
ותודה למירה. עוד אוסיף לכתוב על כך וללקט בשדות זרים ומאצלנו.
אסף ברטוב 5/16/2007 2:47:21 PM
לפני כעשרה ימים היתה כתבה מצוינת ב"דר שפיגל" (שקראתי בגרסה האנגלית שהם מציעים) שביקשה לרסן את ההיסטריה בנושא אפקט החממה וההתחממות הגלובלית. ממש קריאה חובה. למרבה הצער, עכשיו כשניגשתי אליה שוב, כדי להביא קישורית, גיליתי שהפריט אינו זמין עוד חינם אין כסף, והמעונין יוכל לקוראו תמורת מחצית האירו. אני מביא את הקישורית בכל זאת, למקרה שיש מישהו שירצה להחכים בכל זאת. מדובר בכתבה ארוכה שמביאה ציטוטים משורה של מומחים, עובדות ומספרים.

הקישורית: http://service.spiegel.de/digas/find?DID=51479487
קורינה 5/16/2007 4:30:22 PM
אסף, גם מן המעט שהותירו בכותרת,
ניתן ללמוד שאין הכחשה לעצם התופעה. רק לעוצמתה.
הם מסתמכים על סימולציות של מחשב.
המדענים חוקריםם ובוחנים ברבדים רחבים ומעמיקים יותר.
כנגד המאמר העיתונאי ניתן למצוא אין ספור מחקרים והוכחות מדעיות לסכנה האמיתית.
אמנם נוח יותר להמשיך באינרציה של הרס הסביבה, ולהתמסר למלחמות הקטנות - אך אולי בכל זאת עדיף שההאנושות תתאחד ותשקיע את האנרגיות בהצלה ובתיקון.
אגב, יצרני הסיגריות והטבק שנים רבות פרנסו מחקרים שהוכיחו שאין שום סכנה בעישון.
וכהנה.
אגב, אם אכן נתאחד ונעשה לתיקון והחלמת האקולוגיה - יהיה לנו רק טוב.
אם נחיה בשלוות שוטים - יהיה לנו רק רע , כפי שעכשיו רע, וגרוע מיום ליום עד ליום הטיטניק.

הנה מה כתוב שם בדר שפיגל:

Global Warming: Not the End of the World as We Know It
How bad is climate change really? Are catastrophic floods and terrible droughts headed our way? Despite widespread fears of a greenhouse hell, the latest computer simulations are delivering far less dramatic predictions about tomorrow's climate.
קורינה [אתר] 5/16/2007 11:52:56 PM
בעניין האופטימיות, כשבחוץ שוטרים
מפוצצים כנראה חפץ חשוד או יורים...
הנה קישור לרשימה קודמת ובה סרטון אופטימי.
http://www.notes.co.il/corinna/20579.asp

נאלצת להתנצל

אמנם לא יום הכיפורים בפתח, אבל גם לפני פסח צריך לסלק חמץ וחמיצות.

אם כי עליי לדייק, כיאות לחג מטהר: אני לא ממש 'נאלצת' להתנצל.

אין דבר החביב עליי יותר מהתנצלות.

למעשה, יום שאין לי על מה להתנצל בו, הוא יום מבוזבז.

אשר על כן שמחתי מאד כשבעקבות חריש עמוק שחרשתי במקומות הנכונים, גיליתי, לשמחת לבי הכפולה - הן בשל הבשורה והן בשל ההזדמנות להתנצל - גיליתי שבעצם הטעיתי אתכם כל הזמן, כל הזמן.

אמנם לא בדיתי דברים מלבי, אבל בהחלט הטעיתי.

העברתי אליכם מידע מוטעה, רק משום שכל מיני אתרים של פרופסורים ודוקטורים וחוקרים ודורשי טובת העולם, דיברו בקול אחד, קול מפחיד באמת - וחזרו ואמרו בנחרצות ידענית וידעונית שהנה, לא יעזור כלום -

כדור הארץ עומד בפני כלייה.

והראייה - קיר קרח של כמה מאות קילומטרים התמוטט לתוך ימות הקוטב.

עכשיו, מסתבר, שלא היו דברים מעולם.
הקירות האלה - כל הזמן הם נופלים וקמים, כמו הצעצוע הזה, נחום-תקום.

בקיץ הם נופלים, בחורף הם קמים. אין מה להתרגש. גם אנחנו לא פעם נופלים ולפעמים קמים.

תאמרו, מה את עושה עניין, לא התרגשנו יותר מדי.

נו, אל תגזימו בהעמדת הפנים. אני יודעת שעמוק בבטן שיקשקתם נורא.

עובדה שמכירת מכוניות קפאה על מקומה ולא עזרו כל המודעות בעיתונות בצד המאמרים ההיפר-אקולוגיים.

התנועה בכבישים נעלמה.

אף אחד לא נוסע יותר לבד במכוניתו. בכלל, נוסעים רק ברכבת, באוטובוס, באופניים. הולכים ברגל לאורך הכביש, כל יום, המונים.

עכשיו אפשר לנשום לרווחה מן ה"זיהום" כביכול
שוב יעלה העשן המבורך מרידינג ומדימונה גם.

נוכל להמשיך לרכוש ולרכוש ותהיה עבודה לכולם. איש לא יהיה יותר מחוסר פרנסה.

הפסולת מן התעשייה תעשיר את מימי הירקון והתהום והים התיכון וכל האוקיינוסים גם, סובב עולם.

אווירונים יוסיפו לטוס מכאן לשם.

כמו אחרי שתיקה שגורמת צפירת אזעקה - יחזרו החיים למסלולם וכל הרעות תכוסינה בשיכחה.

באחד באפריל זה - חג השוטים - הנחוג אצלנו כל השנה.

יחי העתיד! תחי התקווה!

שלוש פעמים כיפאק-היי כולם!





סליחה, כן?, מה, מה האבנים, השתגעתם? התנצלתי, לא די?

פורסם ב 1 באפריל 2007 06:37 במדור אופטימית | 1 תגובות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה

סנדי ש [אתר] 4/1/2007 7:57:50 AM
ללא נושא
(-:

דרור, אל תגיד, "אני לא תאגיד!"

אני ואתה נתאגד את העולם

דרור פויר כותב על נפלאות כדור הארץ המלבני שלנו, על ההכחשה האנושית - הכל אמת צרופה.

רק ההסתייגות שלו, "אני לא תאגיד!" - נו, ממנה אני באה היום, גם היום, להסתייג חד וחלק.

דרור, אתה חי בהכחשה. אתה ואני, אנחנו התאגיד בהא חוסר הידיעה.

מה הם התאגידים, אם לא צמחים פוסט-מודרניים, המתרבים בזכות ציפורים שמעבירות את זרעיהם, או פרפרים המפזרים אבקת פרחים, מאבקן לאבקן, כאן וכאן, לאור היום ובמחשך.

אלה אנחנו, דרור, אני ואתה: ציפור ופרפר.

בזכותי, בזכותך, בזכות מליוני הולכי על ארבעת גלגלי המכונית מרובות הצבעים - בזכותנו העולם הססגוני נע.

למה שלא נתעופף מכאן לשם. אנחנו לא פרימיטיבים כאלה שנודדים רגלי או על אופניים, מן הבית אל מקום העבודה או לקניות בקניון שמחוץ לעיר. זמן הוא כסף ואם לא נחסוך בזמן - מאיפה יבוא הכסף לקנות את המודל החדש של הא ודא.

היום אני על ב.מ.וו, מחר על מרצדס, בעוד רגע ארכוש לכל אחד מילדיי רכב על ארבע, ג'יפ - ולנכדה, חיפושית ירקרקה.

אוי לי מהם ואוי לי משכניי. מה יגידו?

הבריאות?


איך שהצלתי את כדור הארץ - בא צפריר רינת וטוען שרק אני מצילה.
מי שגר בעיר, מציל את כדור הארץ ואת יושביו.

כי רק בתל-אביב יש זיהום אוויר. ואם אני כאן נושמת אותו, אני מצילה את הטבע.
בחמדנותי, לא משאירה פחמן מזהם בשביל אלה שבטבע.
וליתר הדגשה, ממש בצד הרשימה האקולוגית, מודבקת מודעת פרסומת ענקית:
"החיים קשים. תפצה את עצמך. דגמי 2007 עם הריגוש האוטומטי!"
ריגוש אוטומטי? גם אני רוצה!
ויש הטבות.
הנחה מיוחדת למי שנוסע בעיר. ככל שתצרכי יותר דלק, אחוז הסבסוד הממשלתי - הכרה בהוצאה לצורך אי תשלום מסים - יעלה וישקע בריאות.
עד שהטיטאניק תשקע, נרקוד.
המיתוס הזה, כאילו לא נפלא ריח הגזים שנפלטים ממכוניותינו. לא עובד עליי. הכל המצאה להפחיד אותנו. מישהו מתקנא בתאגידים ומפיץ עלינו דיבה רעה. אני מודיעה לכם, אין בריא יותר ממגורים על שפת כביש, אין מרנין לב ממראה עדרי המכוניות הדוהרות כאשר העין האלקטרונית קורצת להם בירוק עד.
בירוק!

אלה הרגעים בהם אדם יכול לחוש סוף סוף חופשי להרהוריו, אחד-אחד יחיד במכונית המרווחת, מדבר לא אל המושבים הריקים אלא אל מנהלי התאגיד. הלו? אני כאן. הגעתי לרמזור שטרית. בעוד עשר דקות אתייצב לשירותך.

תראו את הצעירים שלנו, כמה שהם יפים וגבוהים וקורנים שמחת חיים. איפה זה היה כשנסעו עדיין בכרכרות?

"עוד מעט לא יהיה מקום להחנות את כל המכוניות!"

שטויות. יש מלא פארקים ויערות. מי צריך את בזבוז המים הזה.

"אבל אנשים אוהבים ירוק, יש להם צורך קיומי."

הבל! צי המכוניות שלי צבוע על כל הגג בירוק. תשים אותם בפארק ואיש לא ירגיש בהבדל.

בין לבין נניח דשא פלסטיק ירוק, מיוצר בשיטות מיחזור על טהרת פסולת הדלק.

את הצפרדעים, לא נהרוג.






זה מצד אחד.

מצד שני, בחצות הלילה הקיפוני מלאכים שלושה.

אחזו בי מזה ומזה ובכפות רגליי. כך בסך ערכו לי סיור מואר על פני כדור הארץ המלבני.

ואראה והנה כל הכבישים נעלמו ואינם.

אבני הדרך של עיר ילדותי הובאו והונחו אחת לאחת באהבה ובלי זפת כלל.

בשורה ארוכה עמדו העגלונים על מושביהם המלכותיים והמתינו אגב שיחה מתבדחת לנוסעים שהעדיפו לפסוע בנחת, נושמים את האוויר המבוסם בפרחי הלילך, מברכים זה את זו בשלום, עוצרים ליד בית קפה מואר באור גחליליות אלטרואיסטיות כמתבקש מטבען.

הסוסים לעסו מן הקש שבשקים הנתלים מצווארם ואת הפליטה הורידו לתוך השקית הקשורה מתחת לזנבם.

שמשיות חלפו, מונעות באנרגיית השמש ששקעה והותירה מטובה.

וילדה קטנה לחשה, נרדמת על כתף אחותה,

"אבי, אמי, שלא ייגמר לעולם, העולם."



פורסם ב 26 בפברואר 2007 22:32 במדור בין ספרות למציאות | 4 תגובות

אפשרויות (הסבר): משלוח בדואר | טרקבק | דלישס | שווה קריאה








התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
דרור פויר [אתר] 2/26/2007 11:01:20 PM
ללא נושא
כמה דברים.
קודם כל, תודה.
שנית, נהוג לתת לינק:
http://www.notes.co.il/dror/29245.asp
שלישית, אני חולק עלייך - התאגידים הם לא צמחים פוסט-מודרניים, המתרבים בזכות ציפורים ופרפרים. עשית להם הנחה ורומנטיזציה על הדרך. תאגידים הם ישויות שהוקמו וחיות למען מטרה אחת בלבד: רווח. כדאי לך מאוד לראות את הסרט התיעודי "התאגיד", שמנסה לבחון את התאגידים הגדולים בכלים פסיכולוגיסטיים ומגיע למסקנה שההתנהגות שלהם היא פסיכופטית. את ואני לא כאלה
קורינה [אתר] 2/27/2007 12:28:29 AM
דרור, בדבר אחד אתה צודק
בעניין הלינק.
רק שאל נא בני, "מהי הסיבה שלא נתת לינק, קורינה?"
אז אם אתה כבר שואל, אענה:
המחשבים שלי, הישן והפחות ישן, הם כמו העיוור והפיסח.
לפני ימים אחדים התעדכן האנטי-וירוס החינמי במחשב הפי.סי. שעוד מעט חוגג יום הולדת שבע, וכלל לא בטוח מה יקרה אתו מחר - ומאותו רגע לא עוד ניתן להכנס לאתר רשימות ולא לאתר הארץ.
למרבה המזל, לדף העריכה של הבלוג ברשימות כן ניתן להיכנס - כנראה שיש סיסמאות שונות או השד יודע מה.
מאידך, במחשב התפוח הנגוס, ניתן להיכנס לאתר רשימות ולהארץ, אך לא ניתן להיכנס לאתר העריכה של הבלוג ברשימות.
אז תוך כדי שאני צורבת העתקים לסרט הוידאו מן הארוע בצוותא (12 דקות לכל דיסק!) ובין לבין מבשלת (גיווץ' רומני - המון ירקות לנקות) ועושה גיווץ' מהרשימה בבלוג, ומעלה ומנתרת בין מחשב למחשב, כי אז, כרגיל אצלי, רק לאחר שרחצתי את הרצפה התבהר לי שאין ברירה, אצטרך להעתיק את הלינק לרשימה של דרור בכרכרה , בלי שום מהלכים אוטומטיים.

תודה שחסכת לי אף זאת.

ובאשר לענין הזניח של התאגידים - מה שניסיתי בין גיווץ' לקווץ' לומר הוא ששום תאגיד לא יחזיק מעמד ולו שניה - אם נחרים את מוצריו - כולל נשק, כולל מכוניות, כולל המזון המתועש.
וגם אם ברור שמעשה זה לא ניתן להגשים באופן מוחלט ובאיבחה אחת, חשוב להיות מודע ולנסות להמעיט.

במובן זה דרור, אנחנו הציפורים והפרפרים. בעצם השימוש ובעוצמותיו - אנחנו נרצעים.

חייש [אתר] 2/27/2007 9:47:24 AM
חוששני שגם המחשבה
של "להיות מודע ולנסות להפחית" הינה מעט רומנטית ותלושה.
לא יעזור אם תפסיקי להשתמש ברכב פרטי, כל עוד את חיה במדינה הסוללת כבישים חדשים לאכלס רכבים חדשים בתנופה מירבית.
פעילות במישור האישי לא שווה הרבה. רק הפוליטי יזיז משהו.
קורינה [אתר] 2/27/2007 12:07:15 PM
חייש, המוותר על הרומנטי, ייתלש!
אף כי, גם הרומנטי הוא אירוני אצלי, בעוונותיי.

תודה לך על התגובה
ראה נא, יש בה כשל לוגי:
אם לא תפסיק להשתמש ברכב פרטי, המדינה לא תפסיק לסלול כבישים חדשים.
כבר נאמר שהכל פוליטי. מעשה היחיד על אחת כמה וכמה.
ממי אתה מצפה שיעשה את "הפוליטי" במקומך, אם אתה לא תדרבן אותו בעשיית השינוי האישי אצלך?
ועוד:
איזו זכות מוסרית יש לנו לדרוש שינוי, בטרם נקיים אותו בחיינו?
השינוי בנורמה האישית מביא לשינוי בנורמות הכלל.
לדוגמא צנועה, באמסטרדם ראש העיר נוסע על אופניים כי זו הנורמה שם ולא להיפך.
אבל בדבר אחד ודאי, כך נראה מתגובתך, יש בינינו הסכמה:
שינוי חייב לבוא.
בוא לא נשב בחוסר מעש ליד גלגל ההגה של חיינו.
כשמכל קצווי ארץ שומעים את הקול קורא, אייכ?

אביב הגיעה

!
חופש בא, ויש לנו מה לומר פה ושם.

דיברנו משהו על שלימות. רוצה לדבר על זה?
אמרתי שאף אחד לא מושלם. אני צודקת?
לפעמים.
למה לפעמים?
את כן מושלמת.
לא. לא בדיוק. יש דברים שאני טובה בהם ויש דברים שלא. אני לא מושלמת. אני צודקת?
לא בדיוק.

נימוק בבקשה.
את עושה הכי טוב שאת יכולה בתנאים ובנסיבות שיש לך.
נכון. כל אחד עושה טוב כמו שהוא יכול, אבל עדיין לא אומר שהוא יכול לעשות הכל.

מושלם זה לעשות הכל?
לא. מושלם זה אחד שיכול לעשות הכל טוב, אבל האמת שאת צודקת. קצת. אני צודקת?
תמיד.
מה זאת אומרת, "תמיד"? תנמקי.
את אומרת את האמת שלך.
או קיי. לא הבנתי, אבל זה לא משנה.

להסביר?
כן.
את לא משקרת. את אומרת מה שאת חושבת ואת חושבת מן הלב.
נכון, אבל אני לא היחידה שחושבת כך.
ויש מישהו שלא כך?
שאלה טובה. אבל אין לי תשובה בשבילה. מצטערת.

איך יכול להיות? את מכירה הרבה אנשים, וילדים ופוליטיקאים, נכון?
חוץ מהפוליטיקאים.
מה "חוץ מהפוליטיקאים"? את לא מכירה, או שהם לא דוברי אמת?
הם לא דוברי אמת. הוי, הם יהרגו אותנו אם הם יקראו את זה.

מי, הפוליטיקאים? את חוששת שהם יקראו את זה ויתרגזו?
כן.
אבל אם הם לא דוברי אמת, אז הם לא יגידו שזה מרגיז אותם.

קורינה!
מה?
את צודקת. את תמיד צודקת.

איזה פוליטיקאי לא דיבר אלייך אמת?
אני זוכרת שפעם פחדתי ששרון יבחר.
מתי זה היה?
בפעם הראשונה שהוא נבחר. הייתי בת שמונה.
מי כן רצית שייבחר?
לא רציתי שמישהו מהמועמדים ייבחר. הבעיה שאני לא זוכרת מי רציתי שייבחר.

יש פוליטיקאים שדוברים אמת? מכירה?
אני לא מכירה אותם, אבל אני בטוחה שיש.

לא בא לי לדבר על פוליטיקאים. בואי נדבר על משהו אחר. על חיות. אני יודעת. יש לי מה להגיד. על חיות וזיהום אוויר.


שמעתי פעם בשיעור מדעים, למדנו על הדלק. הייתה שם כתבה בחוברת על שחפים שהיו מלאים בנפט, בים, מהספינות. וזה נורא לא היה לי נוח לשמוע על זה.

חוץ מזה - למה הנפט צריך להיות מפוזר בכל מקום? אני בטוחה שזה לא קרה בישראל, אבל בכל זאת לא נוח לי שחיות נפגעות מזיהום האוויר שאנחנו בני אדם יוצרים. מה את אומרת?

*************************

לאתר המלא של קורינה




פורסם ב 26 ביולי 2003 17:52

הרשו לי להפתיע אתכם

נושרות הדמעות על ראשי

נוצרה בארץ אליטה חדשה, טוען אשכנזי, אשר בניגוד לממסד הישן של העבודה היא לגמרי חסרת אחריות. זו אליטה אשר אינה משתמשת בכוחה על מנת לבנות אלא על מנת לבזוז. ומכיוון שהיא בנויה מרשת צפופה של בעלי בנקים ובעלי הון ובעלי שליטה בתקשורת, אין מי שיעמוד בדרכה. והמערכת הפוליטית כולה משרתת אותה.
נכון שמאמר המערכת של העיתון לגברים חושבים, מאתמול, זכאי לפרס אלוף החוכמה;

אין ספק שבעלת המתפרה ברפיח ים, באמירה שלה על הרווחים הבטוחים שניתן להפיק מהעסקת פועלים פלשתינאים שם - לעומת סכנת העדר רווחים מהעסקת ישראלים כאן - הציבה עצמה כטוענת רצינית לכתר האלטרואיזם הטהור;

אמת שהבנקים מפלים בין בעל חוב עני לבין בעל חוב עשיר מופלג ועל כן עומדת להם זכות שאין לערער עליה, לכתר הרחמנות ע"ש ביבי;

אמת שראש הממשלה זרע היטב וקוצר עומרים עומרים - ועל כן הוא הוא מוכתר ישראל הדמוקרטית;

אמת שגודלנו להיות אומה במדים.

כך יאה וכך נאה לנושאים בכתר השואה זה עידן ועידנים;

גם לונדון, ניו יורק, עיראק, אפגניסטאן, בן לאדן וסאדאם חוסין מאותתים מכל פינה;



ולרגע בל נשכח את כל אלה שבזכותם אנחנו חיים,

כי לא מצאו אותנו במקום אליו באו להתאבד עמנו בחברה טובה;

אבל, אבל,

מתעורר בי חשד הולך וגובר


שכל העיסוק בגרגרי החול, מסיט את העין מן העיקר.


The Bush administration has opposed regulating carbon dioxide or other
greenhouse gases, contending that voluntary actions by industry are already reducing emissions growth, and to go further would harm the US economy and raise energy prices.

Average global temperatures rose about 1 degree in the 20th century, and scientists say that has contributed to the thawing of the permafrost, rising ocean levels and extreme weather. Experts say further increases could seriously disrupt ecosystems, agriculture and human lifestyles.
כי הנה עיר הולדתי ברומניה, ו-450 (ארבע מאות וחמישים) כפרים וישובים סביבה ועל פני מולדובה -

הוצפו כוסו במי גשמי מבול כמעט -

כי הנה בקוטב הצפוני הולך ומתמעט הקרח עם ההתרחבות, מעשה ידי אדם, של החור באוזון -

עד כי תוך שאני כותבת מלים אלה, בתל-אביב המעטירה, עולה גובה המפלס ואנחנו כאן כמו עליסה בארץ הפלאות של המתבוששים,

טובעים בדמעה.








~~~~~~~~~~~

תודה לחנן כהן על צילום המרצפת במכללת ספיר, ליונתן על התאמת גודלה.



28 ביולי 2005 01:13



.
טלי [ 7/28/2005 7:42:01 AM
אוי
יפה אמרת.

ואכן, מעתה אמור:
העיתון לגברים (חושבים?)
בוקר טוב

האם עוד נתגעגע לקרח

עוד נתגעגע לקרח?

עוד זה הולך וזה בא.

בהארץ הלילה סיפור מגארדיאן על כך שמדף הקרח בקוטב הצפוני נבקע וגם לדרומי כבר קר פחות.

הנה משהו שהוא ממש לא מתחום השיח על מזג האוויר.

אני חולמת על הרגע שבו הכביש בן ששת הנתיבים שמול חלונותיי יהפוך למדרחוב.

אין לי טלוויזיה כבר עשרים ומשהו שנים.

אני לא נוהגת, לא בעלת מכונית. נוסעת באוטובוסים. הולכת ברגל לענייני, לא בשביל הג'וגינג.

השנה כמעט ולא השתמשתי במזגן האוויר.

יש לי מקרר בן ארבעים ושתיים שנים והוא נראה כמו חדש. צבעתי אותו בצבע נירוסטה.

אז איך זה שבכל זאת?

אולי אני צריכה ללכת למקום רחוק, לעשות משהו דרסטי יותר.

אחרת איך אצליח לשמור על הקרח ההוא, שלא יימס.

זה בדיוק מה שהיה חסר לי - עוד דאגה.

צריך ללכת "לישון על זה" כמאמר האנגלי.

מי יעיר את העולם, מה?.



פורסם ב 25 בספטמבר 2003 04:33

דנה 9/25/2003 9:56:10 PM
קרח קרח תרדוף
http://www.notes.co.il/dana/2639.asp

קורינה 9/26/2003 12:26:53 AM
תודה דנה. כתבתי את הרשימה שעה קלה אחרי
שהתבשרתי שהנה עוד מעט, בשלהי פברואר, תגיח אל העולם , הרחק מכאן, נכדה שלישית, בשעה טובה.
אז יש לי אחריות לדאוג לכך שהעולם ישאר כאן גם למענה ועם ניני ניניה.

בעקבות שרגא עילם - כל נדרי וז'קלין דה פרה



To: Shraga Elam
Sent: Thursday, September 20, 2007 8:23 PM

תודה על הרשימה שלך היום בהארץ, שרגא.
יותר מכל - כמה מוזר - פגע בלבי המשפט: "כי אנחנו מחפשים את ההישגים, את הכיבוש. אנחנו מחפשים את ההצלחה. זה טוב לאגו שלי וזה טוב לאגו שלו - שלקחנו חלק מהגבעה".
שהוא תמצית איוולת המלחמה.
לא לשנות צריך את המערכת, אלא להשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה האנושית.

בימים אלה, מול האיום על כדור הארץ, מידי אדם - זאת ואך זאת צריך לעשות,
בפקודה. פקודת הלב והשפיות.


עכשיו אני גם מבינה כיצד "בארץ לא ידעתי" דיבר אליך.

On 20/09/2007, Shraga Elam wrote:

קורינה חביבתי,

הכשרון הספרותי שלי מתבטל מול כשרונך. יצירת המופת שכתבת היא עבורי ממש מודל
להערצה והערכה. מה שיצא פה, עד כמה שהוא טוב - הוא בעיקר תודות לעבודת עריכה
מסורה של אהוד עין גיל מהארץ.
ברור שהספר שלך צריך לדבר אל כל בוגרי תנועות הנוער.

החוויות שעברו 'גיבורייך' בשנות החמישים הן די מוכרות לחיילים קרביים.
שהמשפט הזה פגע בליבך, זה בכלל לא מפתיע. זהו כמעט לב הבעיה. אם כי כמובן שיואל
חוטא ליוסי כאשר הוא מוריד אותו לרמתו וחושב שהוא פעל באותה צורה.

שרגא

נ.ב. אני לא הייתי בשומר הצעיר כי אבי המפא"יניק לא נתן לי.


Thursday, September 20, 2007 9:40 PM

תודה שרגא,
באשר לגורודיש, מזכיר לי, בין היתר, אדם שפגשתי. לא נכנס לספר.
קיבל צל"ש במיתלה.

נשלח באותה שליחות כמו קן דרור, אלא שבזחל"ם, לא בג'יפ פתוח.
אמר שלא נכון מה שכתבו לו בצל"ש, הוא לא התנדב - שלח אותו דוידי.

ועם זאת טרח למזער את הצ"ל"ש למידה של כרטיס ביקור ומחזיק בארנק. הציג לפניי.
המלחמה מייצרת מוטציות טירוף מסוגים שונים ומשונים, רוצחת נפשית את כולנו עד אחד.
המלחמה היא המנגינה שחייבים להפסיק.
באשר להשומר הצעיר והשירים - נו, ככה משמרים רוח-יחידה ומכשירים אותך לריעות המפורסמת: אתה הטוב וכל היתר ממש אין להתקרב אליהם, שמא חלילה עוד תחליף מחנה.

גם אבא שלי היה מפא"יניק, עוד ברומניה, ועוד שם, בגיל תשע, בחרתי בהשומר הצעיר.
בארץ, לא היה מחנה עבודה קייצי בקיבוץ - שלא נאלצתי לברוח מהבית כדי לצאת אליו.
בידיעת קבלת הפנים הצפוייה עם שובי אל שוביי.

הדיבר האחד עשר שלי: אל תצייתי.
ולוואי והבחנתי תמיד, מראש, בדגל השחור שלו.


זמן נדרים הגיע
21 בספטמבר 2007 19:38

yonatan 9/22/2007 9:07:22 PM
Brachot
le'yom ha'huledet.
קורינה 9/23/2007 2:34:23 AM
תודה יונתן
כן ירבו.
כמותך וכמו שנותיי.


יומן אפרילי

בוקר וערב, יום שישי

13:35

ארצות הברית.

סין.

סעודיה.

הודו.

זיכרו את ארבעת הארצות האלה.

ברכו אותן מנחה ומעריב ועם קימה גם.

ברכו אותן על המים ועל הלחם.

בזכות התנגדותן רוכך דו"ח האו"ם על מצב כדור הארץ.

כך במחי משיכת נוצה אחת בוטלו הסכנות. אפשר לנשום לרווחה.


13:13

זה עתה חזרתי מבנק הדואר. מה אגיד לכם, למרות תקלות פה ושם, החטא הגדול הוא תמיד של הבנק המסחרי.

אירע שבבנק הדואר האשנבאי/ת רשמה צ'ק שהפקדתי לחשבון ובטעות החסירה אפס אחד.

נו, לא אפס שהופך מליון למאה אלף, אבל עדיין אפס אחד פחות.

כשגיליתי את המעוות, היה כבר מאוחר - הצ'ק נשלח לבנק המסחרי ממנו התקבל ושם, הפלא ופלא - הפקיד/ה הבנקאי/ת המיומנ/ת - במקום להקליד את הרשום בצ'ק ואך ורק את הרשום בצ'ק - הלוא את הצ'ק הבנק מכבד ולא את טופס ההפקדה של בנק הדואר! - במקום זאת העתיק/ה אך ורק מטופס ההפקדה.

נפתרה החידה שעולה כל פעם שקוראים על עוד מעילה בבנק מסחרי.

סוף טוב הכל טוב - האפס הוחזר, לאחר תלאות וטלפונים לרוב.

אבל אנשי האוצר ורשות החברות בשלהם - רוצים להפריט את בנק הדואר - מפלטו האחרון של האפס.

ואני אומרת: "תחי האישה החכמה דוידה לחמן מסר, שלוחמת נגד הפרטת בנק הדואר (פחות או יותר)!"

"הלאה אנשי האוצר ורשות החברות. הסירו כפותיכם מן העצם הגרומה האחרונה!"

"שרי אריסון: החזירי את בנק הפועלים לפועלות!"



08:08

שווה להיות ערה בלילות, ולו כדי להיות הראשונה ששומעת את הציפורים, עוד כשהן מתמתחות לפיהוק ראשון, מכחכחות בגרונן וצח-צלול יוצא הצירציפ הראשון, שהופך לדואט, למקהלה, לתזמורת משתוללת ברוב שמחה.

קראתי שבארצות הברית הכוורנים היו לקברנים של דבורים נעלמות.

הם לא מבינים למה זה קורה להם. הכוורות מתרוקנות.

כהשערה אחרונה מועלית האפשרות שהרעלים בחומרי ההדברה גורמים לכך.

אלה המומטרים ונבזקים על הפירות והירקות שאחר כך מגיעים לשולחן בני התמותה האיטית.

אסון גדול. בלעדי הדבורים אין האבקה ואין חיים לצומח ולפורח.

אצלי בחצר שפע דבורים ופרפרים וציפורים. אפשר לומר שצפיפות האוכלוסין רבה יותר מאשר בניו יורק או בעזה.

פעם, על עץ הברוש הלימוני, בענף שפנה לרוחב והפליא, מצאתי קן קטן ובו ביצה אחת, מנומרת.

נטושה - ואף ציפור לא באה לקנן בה.

שורה כאן אווירה של חיה ותן לחיות.

הביצה - לא נולדה.

אביב. וכבר החודש הרביעי בא בריצה, חולף, ואם לא תזהרי - ייעלם לפני שתספיקי לשבת בלילות ולכתוב את הספר השביעי והשמיני והתשיעי - בלגימה אחת, לאט לאט, לבל יהיו חלילה לביצה נטושה.


שווה להיות ערה בלילות, ולו כדי להיות הראשונה ששומעת את הציפורים, עוד כשהן מתמתחות לפיהוק ראשון, מכחכחות בגרונן וצח-צלול יוצא הצירציפ הראשון, שהופך לדואט, למקהלה, לתזמורת משתוללת ברוב שמחה.

קראתי שבארצות הברית הכוורנים היו לקברנים של דבורים נעלמות.

הם לא מבינים למה זה קורה להם. הכוורות מתרוקנות.

כהשערה אחרונה מועלית האפשרות שהרעלים בחומרי ההדברה גורמים לכך.

אלה המומטרים ונבזקים על הפירות והירקות שאחר כך מגיעים לשולחן בני התמותה האיטית.

אסון גדול. בלעדי הדבורים אין האבקה ואין חיים לצומח ולפורח.

אצלי בחצר שפע דבורים ופרפרים וציפורים. אפשר לומר שצפיפות האוכלוסין רבה יותר מאשר בניו יורק או בעזה.

פעם, על עץ הברוש הלימוני, בענף שפנה לרוחב והפליא, מצאתי קן קטן ובו ביצה אחת, מנומרת.

נטושה - ואף ציפור לא באה לקנן בה.

שורה כאן אווירה של חיה ותן לחיות.

הביצה - לא נולדה.

אביב. וכבר החודש הרביעי בא בריצה, חולף, ואם לא תזהרי - ייעלם לפני שתספיקי לשבת בלילות ולכתוב את הספר השביעי והשמיני והתשיעי - בלגימה אחת, לאט לאט, לבל יהיו חלילה לביצה נטושה.

ב 6 באפריל 2007 08:00

סנדי ש. [אתר] 4/6/2007 9:49:06 AM
(-:

אודטה אצלי

אורחת לרגע

כל חיי אני מתמקדת באודטה, כדי לקבל ממנה השראה. אז הלכתי לגוגל, לחפש אותה - ובאמת היה קשה. היא גרה בהמון מקומות. לקח לי רק רגע לתפוס את הפרינציפ:
"את ודאי נורא עסוקה בניקיונות וכאלה. ובכל זאת באת! הרשי לי להודות לך בשם - - "

האמת, קורינה, אני מה-זה מתרגשת. בלוג! ועוד באתר 'רשימות'! הגשמת לי חלום שאפילו לא העזתי לחלום. לא פלא שמקנא בך ה'מטנף' - -

"מי?"

אה, זו מתנה קטנה שהבאתי לך לחג, ישר מהאקדמיה לאינטרנט. המציאו מלה בעברית במקום 'טרללה' הזה, איך אתם קוראים לו?"

"טרול?"

בדיוק! מעכשיו, תיננו רבותינו, 'טרללה' זה, פאסה! מפסח זה...

פאסה - פסח! מבריק, אהה?!

'טרללה' - אאוט. 'מטנף' - In !!!

פאסה - פסח. איך יצא לי! עכשיו את מבינה למה כל ילד יודע את השם שלי?

מה עושים פה, איך זה עובד? אם משהו אני מפספסת, תלחשי לי, טוב?

"אנחנו בשידור."

וואלה! שמעו אותי? אה, לא שומעים, זה כמו עיתון? להתחיל? האיפור שלי בסדר?

כחח-כחח.

אהלן חברים!

"וחברות."

וחברות. בדיוק עמדתי להגיד 'וחברות'. התחלתי מ'חברים' כי הנושא הפעם מיוחד לגברים.

אהלן חברים! כל חיי התמקדתי בקורינה --

"בטיפים. טיפים!"

חברים, יש לי המון טיפים בשבילכם לכבוד החג. תקשיבו טוב, אני מביאה לכם מחקר חדש מאפריקה.

"עזה."

זהו המחקר הכי גדול שנערך, אי פעם, על צריכת מים חסכונית. מליון וחצי איש מילאו שאלונים עם פרטים אישיים, הכל הודות לשו-שו. בזכות בחורינו אנחנו יודעים עכשיו את השפעת החיסכון במים על אליהו הנביא.

הקשיבו טוב. באפריקה - -

"בשטחים הכבושים --"

בדרום המערבי והמזרחי, נו, מתחת לישראל - צורכים, כשמשה מכה במקל, בערך עשרה אחוז -- בערך, אל תתפסו אותי במלה - בערך חמישה אחוז מכמות המים שצורך האזרח המערבי בישראל!

יש להם ברזים, זאת לא בעיה, אבל הם יודעים להשתמש בשכל. לומדים מאיתנו.


When it's Yellow

Let it mellow

When it's brown

Flush it down

שרים לפי הלחן של "בצאת ישראל מחומש".

למשל, בהשפעת התרבות האמריקאית הירוקה הם אימצו את הסיסמא שלא נעים לי לחזור עליה כאן, זה בלוג של סופרת. אבל כן, כשהם מתרחצים, המים מן הרחצה - נשמרים לאסלה!
יפה, אהה?

דבר נוסף: כשהם מדיחים כלים - -

"במכונה?"

לא! זה בזבוז נורא, של מים. באופן עקרוני, הם לא רוכשים מכונות כאלה וגם כדי לחסוך בחשמל, שזה נושא לפעם אחרת - לא! ממלאים קערת פלסטיק גדולה במים ותנחשי מה הם שמים במים.

"סבון."

הפסדת. לא סבון. הם הרי מקבלים אורז מאונר"א, חינם, את יודעת. הלוואי עליי.

אורז צריך להשאיר במים כמה זמן, נכון? את יודעת למה?

"שיהיה נקי."

הפסדת. תשמעי טוב. באורז יש סאפונין, שזה בא מהמלה סבון. סאפון-סבון כזה. יפה, אהה?

נו, את לא זוכרת מהתנ"ך, איך הבדילו בין בני ישראל לעכו"ם? מי שידע להגיד 'סאפון', הוא משלנו. מי שאומר 'סבון' - ישר יודעים שהוא מהשואה, כפרה עלינו. או שלהיפך, אל תתפסי אותי במלה.

אז את המים האלה, שהם בעצם מי-סבון, הם שמים בקערת החמישה אחוז מים - ובתוכה שמים את הכלים, משפשפים עם לופה כזו שגדלה כמו מטפס, פעם בימי הצנע גם אצלנו השתמשו בזה.

רק אחרי שהכלים נקיים - רק אז שוטפים אותם מהר מהר ובכלום מים.

יוצא מבריק! טיפ נהדר לפסח!

חג-שמח כבר אמרתי?

"תודה אודטה, אבל מה עושים כש - -"



חג שמח!

כבר אמרתי?


פ 25 במרץ 2007 23:40

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אסף 3/26/2007 12:29:26 AMל
לול!
חג שמח (:

סנדי ש 3/26/2007 7:44:05 AM
מצחיק עצוב
חג שמח (-:.

איך הצלתי את כדור הארץ

מבלי לקום מהכורסא

בניו יורק
לפני עשרים שנה, קיבלתי בדואר מן העירייה מכתב אישי שכלל עצות והצעת דרכים בהן אני האחת יכולה להציל את כדור הארץ.

באמת, הרגשתי מכובדת כמעט כאילו קנו אותי בספר הלבן.

באותם ימים הייתי חוזרת אל המשרד ויורקת פיח.

מחליפה את הבגדים כולם, מקנחת את האף - ורואה פיח.

הבנתי שלא העירייה אחראית - רק אני. בידי להביא לשינוי דרסטי.

מיד הפסקתי להשתמש בחומרי ניקוי כימיים ועברתי לחומץ ולסודה לשתייה.

חדלתי מהשימוש באבקת כביסה שמלאה בכימיקלים הורסניים ועברתי לנוזל כביסה על בסיס צמחי.

הקפדתי להדיח כלים בסבון צמחים, וחסכתי גם שימוש בכפפות גומי שמכילות חומר עקשני רעיל שמתפרק בחלל ומביא שפע של תחלואים.

זרקתי את משחת השיניים והתחלתי להשתמש רק בהומאופטיות, על טהרת הנענע והאניס..

את מי האמבטיה לא שפכתי לריק אלא מיחזרתי לאסלה! עד היום זה כך. אני סופרת - על כן אחת שרצה ריצה מרטונית.

הפסקתי לקנות אוכל תעשייתי. כל השורות בחנויות הענק שיעממו אותי.

הריאות שלי ירקו עליי פיח שחור: "זה המכוניות, ראש חמאה!"

"אה, אני צריכה לוותר על המכונית הפרטית? אני? השתגעתן?"

ספרתי את הוני
ערכתי סקר שוק - וראיתי שיספיק למכונית קטנה.

נכנסתי לחנות ומצאתי מיד דגם יפיפה.

בחדר המדריגות פגשתי את בנה בן החמש של שכנתי וועל המקום החלטתי לוותר למענו על המכונית.

הנחתי אותה בכף ידו.

כלום לא עזר
אז חזרתי הביתה, לתל-אביב, אל שפת ים שצינורות ביוב משווים לקצף שלו קסם רומנטי.

נשמתי לרווחה. כאן אני לא לבד. העצים ששתלתי בגינה נושמים עמי את פיח עדרי המכוניות בששת הנתיבים של הכביש השכן. כמוני הם נדים בראשם. לא מבינים מאיפה העיוורון הזה.

אני, מתביישת להודות, מקנאה: יש להם מכונית, יש להם על מה לוותר. לא צריכים להסתפק בצעצוע מגוחך.

כמה שאנשים לא יודעים להעריך את האוצר שבידם.

עכברוש שעובר בגינה, לעיני חתולה אדישה משתזפת באור בדל ירח, שורק לעברי: "כולם פה יהודים רחמנים, תראי איך הם מאכילים את החתולים כדי שלא יטרפו אותי!"

אני אוגרת את שקיות הרעל-נגד-עכברים לתוך שקית גדולה, מביאה לבית העירייה.

את הפסולת האורגנית אני קוברת בגינה.

במקום שקיות פלסטיק - נושאת בתיקי שקית בד לקניות מזדמנות. כשאני מגיעה, אחת לשלושה חודשים, לבית המרקחת שמתחת לאף - על הסנטר של דיזנגוף - הרוקחת אומרת: "רציתי לתת לך שקית פלסטיק, אבל אני יודעת שאת לא רוצה."

כזו מוכשרת. מסוגלת לזכור את כל אלפי הקונים שמסרבים לשקיות.

ברחוב, אחיי ואחיותיי נושמים עמי פיח עברי: שובל העשן שמותיר אוטובוס צבוע ירוק מן האגדות, ותמיד לא תחסר לצד כל פס אדום-לבן או לבן כחול כמו הדגל - המכונית שחונים בה כשהמנוע דלוק.

מחכים לבקט. נהג כשר או בעל משאית, כולם אינטליגנטים. ברוך הגבר.

"גיברת, את לא רואה שאני קורא עיתון? זה בשביל המזגן. מה? גיברת, פה זה לא קנדה. אז מה אם שם החוק מעניש, שם, לא איכפת להם, בין כה קר. מת לא תתפסי אותי במכונית-עם-מנוע-מכובה."

האמת, יש לנו כאן עולם טוב יותר
איש לא ייקח את זה ממני. אפשר ליהנות, מלוא הריאות. עשרים וארבע שעות ביממה.






ביום הכיפורים.

נ.ב. חנן גילה לי ראשון!
נ.ב.2 : הוא כותב שאני בלוגרית מתחילה? נו, טוב, לא זוכרת אם אני התחלתי איתו או הוא אתי. זה היה לפני ארבע שנים, אם אני שוכחת נכון.

19.2.07
בעקבות המלצות של רפרם לרכישת גבעולי שום בשוק, תארו לכם - בשוק!

הוספתי גם תרומה זו להצלת כדור הארץ:

פרק ראש שום ותחוב את הנלבבים אחד אחד ובמפוזר בעציציך שבמרפסותיך ישראל ואז תוכל לשיר כל בוקר, מה טובו שומיך יעקב, גבעוליך הירוקים תדיר ישראל.
בלי ריסוסים, בלי אנטיביוטיקה.
גם מגן על הצמחים ממזיקים.
ואם כבר בסוגיית השום עסקנין, שנו רבותותינו:
אל תשליכו את קליפות השום לעת קילופם.
כבדו אותם והניחו ברחמים רבים ככיסוי בעציצים.
גם מונע התאדות המים ומכאן שחוסך, וגם מעשיר את הקרקע, וגם מרחיק מזיקים.
ומי שחוש הריח פגום אצלו ולא יודע להתבשם מניחוח השום, יכסה במעט אדמי אל הקליפות ויצא צדיק ועול ימים לעולמים.


פורסם ב 8 בפברואר 2007 13:34 במדור אופטימית | 0 תגובות

מה אומר ט. על טבע האדם

את שמו לא אסגיר כאן - נטל דף נייר, לעטוף בו את הצ'ק.

הדף נראה ריק. השורות פיתו.

ישב וכתב.

מספר מלים על "חזון אחרית הימים" שהשמעת את בשיחה בינינו הבוקר.

זאב עם כבש "ירבצו יחד" רק בתיבת נוח. למה? כי הם הבינו שסיכוייהם לחיות את המבול אינם גדולים ואז עדיף להראות את הצד היפה שלהם לזמן מוגבל...

לאחר שאיזו שהיא מעבדה תצליח לדכא קנאה - שנאה - גזענות - שבטיות - טריטורייליות - תחושת עוצמה ועוד, אולי אז משהו ישתנה. זה לא יקרה כיוון שזה מנוגד לאופי האדם!

מהו כדור הארץ, אם לא תיבת נוח של החברה האנושית?
מהו העתיד, כשהעבר הוא הווה נצחי?

פיקאסו נהג לומר שהאדם הקדמון צייר נאיבי, כיוון שלא ידע טוב יותר ואילו האדם המודרני מצייר נאיבי משום שיודע טוב מזה.

כולנו א/נשים של כאן ועכשיו
עולמנו שונה מאד מעולמם של קדמונינו, הציידים שנעו, כדי לשרוד, בחבורות מגוננות.

דברים רבים שנחשבו לבלתי אפשריים, מתהווים לנגד עינינו המשתאות.

מישהו עוד זוכר שהירח היה לפני דורותיים מין פרצוף שהחתולים מייללים אליו, נושא לשירים, רחוק מהישג יד ורגל אדם?

שכדור הארץ 'היה' פעם מרובע?

תעיר אדם ששקע בתרדמת ארבעים שנה ותגיד לו, "תאי גזע? הד.נ.א.?"

יחשוב שהוא עדיין חולם ויחזור לישון.

אז אנא עולם, התעורר.

אופי האדם
בספר, מילו מתייחס לעניין. הוא אומר, ואני מצטטת מן הזיכרון, שאמנם יש דבר כזה, יצר האדם - אבל תפקיד החברה לווסת, לקבוע סייגים ומעצורים.

אז אנא, אל תספרו לי על יצר האדם. אני פוגשת את היצר הזה ברחוב ובאוטובוס, בחצר בית משותף ובתקשורת למיניה. ומה אני מגלה?

היצר המצורע הזה, אין לו פנים אחידות כלל וכלל. לא רק שפניו מרובות ושונות כמספר בני האדם על פני כדור הארץ, אלא שהוא משנה פנים מרגע לרגע - כנוע/מנומס/מחוייך/מאוהב כלפי האחד - משלח מצררי יצר, כשמולהט.

אין מה לשיר לו שירים ולהעלות לו זבח, כי רב פנים ושמות הוא יותר מאלוהי העמים.


מה אני מבקשת בסך הכל? רק שנרסן אותו לתוך תיבת פנדורה - ולרתך את מפתחותיה לעולמי עד.

אחרת, לשם מה ומה טעם לאנושות ולקיומה?

וכי לא באה לעולם אלא רק כדי שדור אחר דור תוליד ממשיכים לזוועה עד לאחרית ימים מטביעה?

לא יתכן שזו התכלית, גם לא עבד או בת-עבד אני שאסכים להיות נרצעת לסוג עתיד כזה שפניו מופנות לעבר.

והייאוש?
נו, גם את העבד הזה הכרתי.

הלא מובילים אותו בירידים, כמו חג כל השנה.

תודה. תודה.

אל תשליכו לכובעו מטבעות של ככה היה וככה יהיה עד עולם.

בשביל תקווה - אתן גם חצי ממלכונת.

21 בנובמבר 2006 10:15

יום שישי, 12 באוקטובר 2007

יורם מלצר על "סודות" - הספר הרביעי


מעריב, ספרות וספרים 18.10.02
"סודות", ספרה של קורינה, סופרת המעניקה לנו רק שם פרטי - הוא ספר מסקרן מאד.

מסתבר שזהו ספרה השלישי, כשהראשון ראה אור לפני כמעט 30 שנה.

כמו כן, נאמר בדש הספר, שסיפורים של קורינה תורגמו לשפות שונות ופורסמו ברחבי העולם.

אכן, נתקלתי לראשונה בשמה בכתב עת לועזי באינטרנט, שהציג טקסט מעניין של Corinna Hasofferet

הסתקרנתי, והנה, לאחר זמן קצר ראה אור ספרה הנוכחי.

אולם העניין בקורינה אינו מתמצה בזהותה של המחברת. להיפך, "סודות" הוא ספר מעניין, שונה וראוי בהחלט.
המפגש הראשון המזומן לקורא בספר הוא עם הלשון הייחודית של קורינה. אני מניח שהקורא לא יקלוט מיד את הייחוד הזה, שכן הספר כתוב בעברית עכשווית, חיה מאד, מוכרת ללא ספק.

האחרות של הטקסט היא חמקמקה ואתה זקוק לקריאה בעשרות עמודים כדי להבין מה עושה לך לשונה של קורינה.

באמצעות עברית ישירה מאד, לכאורה פשוטה, במשפטים קצרים, לא פעם ללא חלקים טפלים וכמעט תמיד נקיים מכל פיתול, תוספת או הסתייגות, מצליחה קורינה להגיע לליבו של הקורא ולהקים לנגד עיניו מציאות בהירה ועמדה ברורה.

הסגנון משרת את קורינה לכל אורך הספר, שכן במידה רבה הוא הדבר הקבוע ביותר בכל היצירה.

"סודות" הוא רומן מודרניסטי מאד, הבנוי קטעים-קטעים, שחלקם סצינות, חלקם סיפורים, תוך שינוי זווית הסיפור ושינויים בתודעה המספרת.

הצמצום הלשוני, שמושל בספר, מאפשר לקורינה לנוע מן הכללי לספציפי, מן התאור הרחב לפרט השולי, כביכול, מן הדרמה האובייקטיבית לגוון הסובייקטיבי.

הצלחתה מרשימה למדי, והיא מצליחה לשלוט בכלי החד שבידה לכל אורך הספר.

"סודות" מספר על בני אדם בישראל של השנים האחרונות, על המאורעות הלאומיים האופפים אותם, על הנסיבות האישיות שלהם, שאינן קשורות תמיד כל כולן לזמן ולמקום, לפוליטיקה או ל"מצב", אם כי אינן חופשיות מהן לעולם. התודעה המספרת - שמתחוללים בה שינויים לא קטנים עד שאנו מגיעים לסוף הספר - משמשת מין פריזמה לכל מה שהיא פוגשת, לאנשים, למקומות, לסיפורים. קורינה משכילה ליצור מרחק וגם לשקף אותו. היא מניעה את התודעה בתוך החומר הישראלי על פניו השונות, אך מביטה על הדברים תמיד גם מן החוץ. היא חיצונית גם לתודעה המספרת שהיא יוצרת, וזו היא חיצונית גם לתודעה המספרת שהיא יוצרת, וזו מצידה שומרת על מידה צלולה של זרות מכל דמות, מקום או מצב, שבהם היא נתקלת. יש בספר איזו איכות הזוייה שעוטפת את הקורא.

האיפוק, האירוניה, הזיק המודע לעצמו והיודע להסתתר, כל אלה הופכים את הקריאה בספרה של קורינה למפגש ייחודי וישיר, כראוי לספרות טובה.
28 ביוני 2003 01:58

מיתרים בלתי נראים



דודי גולדמן ידיעות אחרונות 31.8.90

ניכר שהספר דפים ורודים נעשה בידי אישה. ולא שיש כאן חלילה אמירה פטרונית של גבר הבוחן יצירה של אישה, אלא רק התפעלות של מי שחושב שהמנעד הנשי עשיר ומורכב מזה של הגבר.

עם כל החשש מהכללות, אני חושב שגבר הקורא או צופה במעשה אמנות של אישה, חייב לעשות "כיוונון מוסיקאלי" כדי לכוון את עצמו למיתרים הדקים, השקופים והבלתי-נראים של היוצרת.

"דפים ורודים" כתוב כיומן, המתעד התרחשויות פנימיות של המספרת, אנה. הסיטואציה הריטורית היא של אישה בשלה, שהגיעה לעידן התבונה והסיכומים ועורכת מחדש את היומן שבו תיעדה את חייה לפי עקרון מיוחד, אשר "חותך" את החיים בכמה חתכים. כל חתך שכזה מתרחש בטווח שבין שנה ל-15 שנים. אלא שרוב פרקי היומן דנים למעשה באותן שנים, ויש חפיפה בין הזמן המסוקר בפרקים לבין עצמם. נעשה כאן שימוש מעניין ומקורי בז'אנר היומן, כשהעיקרון המנחה הוא קעקוע הזמן כרצף אנכי של היסטוריה וסידורו מחדש שלא לפי סדר ההתרחשות הכרונולוגית, אלא לפי סדר אחר – חשוב בהרבה: סדר החיים הפנימיים של אנה.

הספר הוא תיעוד ערוך, בטכניקה של חומר היולי (ולכאורה בלתי סדור) של מעגלי חייה של המספרת. בין המעגלים בספר, גם מעגל חייה של אנה הישראלית, כאשת-איש וכאשת משפחה, שטעמים פוליטיים, סקרנות ונהייה פציפיסטית מביאים אותה לקשרי ידידות אמיצים עם משפחה ערבית.

מעגל אחר הם קשריה – כיהודיה וכפליטה מוקאת מאירופה – עם המדינה המזרח-אירופית, שבה נולדה (ארץ התות והדובדבנים) והמעגל החשוב מכולם: עולמה הפנימי המתרחש ביום-יום הכאוטי והבנאלי.

תשעה פרקים לספר, הכתוב כיומן, והם מובעים ברמות שונות של תודעה. רק לאחר סיום הקריאה מתחיל הקורא להבין את העיקרון, שבו כל פרק תוחם את הזמן באופן שונה.

הטיפול במספר חתכי זמן, שחלקם חופפים אלה את אלה, עם "חיתוך" החיים לפרוסות, נותן איזו איכות רלטיביסטית. משהו כמו: שום דבר אינו מוחלט בחיים. אפשר לראות הכל מזווית כזו, ואפשר מזווית אחרת והכל גם נכון (כלומר, אף דבר כשהוא לעצמו אינו נכון באופן בלבדי) – אם הוא מצטרף לפרוסות חיים נוספות.

כמו קליידוסקופ צבעוני ענק, המשתנה ומחליף את מראותיו; הכל לפי המסתכל ולפי זווית הראייה, שבה הוא מחזיק את הקליידוסקופ.
החיים כערך יחסי.

28 ביוני 2003 03:13


אריאנה מלמד על הספר דפים ורודים





"חדשות" 11.7.89

קורינה לא רוצה שנדע מה שם המשפחה שלה.
טוב, גם קולט כתבה רק בשם פרטי.

היא רוצה שנדע שיש לה מפעל חיים: במו ידיה יזמה, הקימה ומנהלת את הילא"י, המרכז הישראלי למען האמנויות היוצרות.

הסיפורים של קורינה, שנאספו שנים וקובצו לראשונה בספר, מוזרים למדי בקריאה ראשונה. יש לה שפה חסכנית אבל חושנית מאד, לא גבוהה, אמינה אבל לא מוכרת.

כך לא כותבים אצלנו. היא מדברת, למשל, בקולה של סיואר הנשואה לסלים וחיה בכפר – קול שכמעט לא מוכר בסיפורת העברית.

בתוך הטריוויה של חיי אישה נארגים סיפורים שקשה להבחין בהם בין פנים הנפש לבין אירועי העולם, כמו בסיפור המסע המצוין 'ארץ התות והדובדבנים.'

"בתאווה שלי למצוא איש שיכיר אותי, מה לא עשיתי. הלכתי יחפה בחולות הקיץ, ואכלתי סברס, פרי תאווה לחמורים, משלשל, מלא בקוצים, לא כמו הדובדבנים והתות."

"אמרתי הבת של מי אני והתעורר לקרוא בשם סבתי וסבי וחמשת ילדיהם ובשם אמי והאחים שלה. את כולם הכיר.

יש אנשים שכך דור אחר דור ידועים, כמו צמח מצמחי המקום ולא נעקרים. בתל-אביב נכנסתי לבנק בלי תעודת זהות ופקידה קראה מעל הראש שלי לחברתה בדלפק אחר, מתוך שומה בסנטר שלה רעדו שלש שערות שיבה כשסובבה את הפימה ממני אליה – "זאת, לא הפעם הראשונה, אני כבר מכירה אותה, היא לא מי שהיא אומרת, אל תיקחי ממנה שום צ'ק." (ארץ התות והדובדבנים)
28 ביוני 2003 01:33

הארץ רגישה לסודות



מוסף הארץ ספרים 22.1.2003

בדרך מקבוץ גלויות, קצת לפני הירידה לאיילון, היו שני חתלתולים קטנים.

אחד קיפץ בין המכוניות והצליח להגיע לצד השני של הכביש. אחיו נותר על אחד המסלולים, פגוע באגן, שתי רגליו האחוריות משותקות והוא מנסה באומץ רב לסחוב עצמו למקום מבטחים בסיוע רגליו הקדמיות.

עצרתי את האוטו באמצע הכביש. מכוניות צפרו, הגשם ירד, אחרתי לפגישה חשובה, אבל החתלתול הזה צבט את לבי.

יש מין רגעים כאלה. העולם חדל לרגע ממרוצתו, תחושה של חנק עומדת בגרון, הבטן כואבת. הכל כמו עצבים חשופים כלפי חוץ. יש איזו בהילות לגעת, לכאוב, להרגיש.

קורינה מספרת את הרגעים הללו. גיבורות ספרה, אנה וסיואר, חיות את העצב הפתוח, זה שאהבה וכאב מתחלפים בתוכו ללא הרף.

"מה קורה לאדם המחבק בהתמדה קרחון. לב מי יימס ראשון? קיימת תמיד כמיהה, תקרא לה כיסופים, לא ניתנים." (עמ´ 241)

קורינה כותבת מהגוף ואת הגוף, באופן שהוא כל כך פיסי ורגשי, עד שקשה להאמין שהיא משתמשת בשפה המוכרת לנו. קיימת סימביוזה מוחלטת בין הכתיבה לבין התחושה. קורינה יוצרת ממלכה שבה אין מקום לשלטונם של סימני פיסוק, של חוקי תחביר ודקדוק. רוב המשפטים שלה פשוט נהווים, נוכחים, בהגיון המובן לה. הדיאלוגים נהגים בחלקם מתוך פיה ובחלקם מתוך ראשה, במערבולת שבה מתחלפים זמנים, דוברים ונושאים; והם יוצרים מלים ומשפטים הכתובים במקצב של שירה:

"סלים מצלצל מן הכפר,/ואנדריי/ששאל,/"לא קשה לך, לא חסר לך, מין?"/"האלטרנטיבה טובה יותר?""פעם אחת איש אחד גרם לך רע ובגללו את מענישה את כל הגברים?" שואל המראיין בעיתון את האשה שהייתה קורבן אונס וכתבה ספר. היא לא עונה וחוזרת לביתה ביער שם היא ישנה עם אקדח מתחת למזרון" (עמ´ 157).

וכמו שקורינה משילה מעליה את חוקי הפרוזה, ומערבבת בינם לבין צורה שירית,אסוציאטיווית, היא גם מסרבת לקבל עליה באופן מוחלט את חוקי המדינה והדת, ומערבבת בינם לבין המוסר הפנימי שלה.

אנה, גיבורת הספר, מסרבת להניח על כתפיה הסוררות סמרטוט כשהיא עומדת מול הדיינים בזמן גירושיה, ומכסה עצמה בצעיפה שלה.

היא הנותנת גט לגבר שהיה אתה, והיא עושה זאת לא במלים, אלא באי-אמירה: "איש ואשה נפרדים, הם חיו הרבה שנים זה עם זו וכעת צריכים להגמל מכל כך הרבה הרגלים... הם נפגעים, ומחייכים, ופוצעים במלה... הפעם היא כבר לא אומרת, "תישאר". לובשת חצאית אדומה ובאה לפני שלושה גברים דיינים. הם עומדים מאחורי קתדרה גבוהה בפנים חמורות. ´הרי-את-מותרת-לכל-איש.´ כופים עצמם להיות נותני היתרים מחוץ לתחומם. בתחומה." (עמ´ 156)

אנה לבושה כאשה - מינית, מושכת, עצמאית ומפתה.

היא מנסה לנהוג "כגבר" ולספור ולקטלג את הגברים הבאים אל מיטתה לאחר גירושיה. היא מנסה לנהוג כאם ולהגן על בנה היושב בכלא הצבאי; לספר את התום שלו שבא ממנה, להחזיק בדמיון שביניהם. היא מנסה לתת אהבה וחום ורוך לכל העולם, ורק את עצמה אינה מחבקת באמת.

"דורן, עכשיו אני יודעת מדוע הסתכלת עלי כמו ילד מאוהב מפונק באמו כשהוצאתי לך בבית ארוחת חצות. יוהנה הייתה נעמדת לפני המקרר, מגינה עליו בגופה, שהילדים לא יוציאו אוכל לחברים שלהם. הייתה פריג´ידית. עכשיו היא צמח. אם הייתי נשארת, כזה היה גם גורלי" (עמ´ 204).

לא ברור אם אלה דברים המופנים אליו, או שלא נהגו בקול מעולם. גם אין לכך חשיבות מבחינתה, כיוון שעוצמת תחושותיה מכסה על הכל, כיוון שמחשבותיה קורעות אותה מבפנים וכמו מים הן חודרות למקומות הניתנים להן.

מלחמתה בחוקים, שתיקתה, סודותיה, שיפוטיה, לא הותירו לה מקום שהוא שלה. אנה נותרה חשופה ומסוגרת, ובעיקר תשושה. היא נותרה עם הדברים שלא נאמרו, עם האמרות שנשתקו והמחשבות שאילו היו נהגות בקול אולי היו מצליחות ליצור גשר כלשהו בינה לבין העולם, ולא רק כאב. לא רק עצבים חשופים המתכווצים ממגע, וכמהים לו.

הפרק האחרון בספר, התגלות, הוא דפי יומן שכתבה סיואר. אין זו רק התגלות של המציאות לעיניה של סיואר; התבוננותה בבעלה שמתרחק ממנה לטובת אשה אחרת, בתלות שלה בו כגבר, כאב וכבית, בכפיפות שלה לחוקי החברה.

היומן הוא גם התגלות של אנה, ומניפסט של קורינה עצמה על הבדידות בעולם, שנובעת מתוך דמיון ומתוך שוני. על האי-יכולת להתחבר - לא רק לגבר, אלא גם לאם. ועל הכאב והשכחה, וניפוצה של אופציית ההצלה. כי את מי בעצם אנו מצילים כאשר אנו אוספים חתול? אותו, או שתמיד הפעולה מכוונת אל עצמנו?

"אני היא הננטשת. הייתי לאשה נשואה ולאם, כאמי. כבר לא מצירה מה עוללה לי אמי, אלא, בכל עת בדידות תוהה מה עולל לאמי ההוא. בנערותי סירבתי כאשר ביקשה שתופגש עמי. חשבתי אז, קולטת חבטות רכות מפי העובדת הסוציאלית: לא די שרצחה עם אהובה בעל זקן? על הרצח הזה, אותי, מי יעניש אותה?יש נקודה כזאת: מזה השכחה, שם הדעת. עלי נגזר לעוג בה מעגל. לא יכולה לשכוח, לא יכולה לזיכרון (עמ´ 240)

גל קרניאל היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית.
28 ביוני 2003 01:42

לפתע באמצע החקירה


מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים

גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.
"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."

במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.
שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.

"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."
הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.
ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.

"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."

ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.

"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע – יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.
הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."

"הממ," פימפם הדוד לזלי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"

חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.

"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."

באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."

אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.

צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.


28 ביוני 2003 03:4
5

על ספרי הראשון: כעין תשובה


מתוך HEBREW ABSTRACTS בטאון אגודת הפרופסורים לספרות ולשון עברית, ארה"ב


This book is a literary gem, even though some of its glitter was dimmed by unexpected developments. The work is set in the stunning events of the Six Day War, but it was written before the October 1973 hostilities. Still, in the turmoil of changing realities, the book retains much of the radiation of the heroine, Hagit, despite being “boxed in by life”.

During the Six-Day-War Hagit and her friend Anni find themselves in an air-shelter. Hagit flashes back life chunks of her being as a young woman. The blaring of the radio and the war bulletins punctuating and interrupting the episodes are the literary effects that create the mood of the narration.

It is a story of exasperated impulses, inner contentment and the eternal theme of love conquering all.
***********************************************************************************


The National Association of Professors of Hebrew in American Institutions of Higher Learning, USA, 1974


1 ביולי 2003 19:46


ראיון ל"העיר", עם עופרי אילני

השיחה

קורינה הסופרת אף פעם לא יודעת מתי תשכב לישון ומתי תקום. כילדה התפללה שישכחו להעיר אותה, אבל אמה הייתה מרימה את השמיכה ומכריחה אותה ללכת לבית הספר. היום, לשמחתה, היא חופשייה לנפשה.

"זה די התמכרות," היא מודה, "אני מכורה לזמן. לפעמים אני יושבת בלילה וכותבת עד שאני מרגישה שהעיניים נעצמות לי. הדברים הכי יפים יוצאים כשאתה אפילו לא זוכר לאכול, לא זוכר לישון, כשממש אין התערבות של האינטלקט."

קורינה הסופרת, זהו שמה במרשם התושבים, מסרבת במודע להתגבש לכדי ישות אחדותית.

בארבעים שנות פעילותה הספרותית היא פירסמה חמישה ספרים, הקימה הוצאה העונה לשם המוזר "חודנה", יסדה ארגון אמנים ומנהלת אתר אינטרנט אישי ויומן מקוון.שלושים שנה לקח לה לכתוב את "סודות", שראה אור לפני כשנה. זהו מעין רומן בסיפורים המתאר את הדרך שבה חווה אישה ששמה אנה את המציאות הישראלית.

צריך לקרוא רק כמה שורות כדי להיווכח במטמורפוזה שעברה המציאות בדרך אל דפי הספר: בחומרה ובחסכנות שאינה אופיינית לשום סופר ישראלי מוכר, שוברת קורינה את חיי הגיבורה שלה ומפזרת אותם לפני הקורא באוסף מקטעים גבישיים, לעתים קשים להבנה.

"אני ממש לא מעונינת בשמות תואר," היא מסבירה. "יש אצלי משחקים בשפה וסמלים שהקורא יכול לגלות לבדו. החיים, כפי שאני חווה אותם, מקוטעים. כשהקורא מגלה את זה, מתרחשת אצלו איזו עשייה רוחנית. ספרות היא גילוי, היא לא האכלה בכפית. אני לא אספר איך הגיבורה שלי קמה בבוקר ומרחה משחת שיניים על המברשת. לדעתי, זאת לא ספרות אלא פטפוט. אני אפילו לא מסוגלת לקרוא את זה."

באותו אופן מסבירה קורינה כי אין לה סבלנות לסמול טוק.

"אני נורא צריכה להיות לבד כדי לכתוב, שזה הדבר הכי חשוב לי לאחר ילדיי. אני חיה בידיעה שיש לי שבעה כתבי יד, ובקצב הנוכחי – של ספר לשלושים שנה – אני אצטרך 210 שנים כדי להשלים אותם."

... לדבריה דרוש לה מעט מאד: "כששואלים אותי, 'ממה את חיה' – אני לא כל כך מבינה את השאלה. אין לי מנטליות של עוני, אולי כי אני ממשפחה בורגנית. אני מרגישה נורא עשירה. הכסף נחוץ כדי שיהיה המינימום. אני צמחונית, אז אני זקוקה להרבה פרות וירקות, אבל דברים אחרים אני כמעט לא צריכה. הרי הייתי בנעוריי בהשומר הצעיר, והדיברות אמרו שהשומר מקפיד על טוהר מיני, לא שותה יין, לא מעשן..."

* * *

הדרך הפשוטה לנסות להבין את עולמה של קורינה היא לחזור אל העובדות הביוגרפיות.

היא נולדה ברומניה באמצע שנות השלושים, אבל כמו פרטים ביוגרפיים אחרים הנחשבים סטנדרטיים, היא מעדיפה להתעלם מהשנה המדויקת.

במהלך מלחמת העולם השנייה הופקע הבית שבו חיה משפחתה, והם עברו לגור בחדרון מעופש בחצר. עם תום המלחמה עלתה המשפחה לארץ ושוכנה בגבעת עלייה שביפו.

"כשעלינו לארץ אבא החליט שנדבר רק עברית ונתקן לו שגיאות. תוך שנתיים שלטתי בעברית עד שיכולתי לקרוא את קולא ברוניון ולא הייתה מלה אחת שהייתי צריכה לחפש את הפירוש שלה במילון.

מאז אני כותבת רק בעברית, אבל התברר לי שלמעשה אני כותבת ברומנית. אני מרגישה שייכות מוחלטת לתרבות האירופאית, שהיא בזרמים התת-קרקעיים של הכתיבה שלי."

בגיל 16 היא התקבלה לעבודה כקלדנית בספרית פועלים ובמשך כשלש שנים ישבה בחדרו של שלונסקי, שהיה באותה עת דמות כמעט כל יכולה בעולם הספרות העברית.

"התקופה שעבדתי בספרית פועלים הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי, או לפחות בין המאושרות. הייתי שם הילדה של כולם והתייחסו אלי מאד יפה. שלונסקי בהחלט שידר די הרבה 'רודנות' כעורך, אבל מאד אהבתי אותו וראיתי בו אב רוחני," היא נזכרת. "כמוהו, יש לי אהבה חושנית לשפה.

הוא היה משכמו ומעלה והוא עשה מהפכה בעברית. החידושים הלשוניים שלו הפכו את השפה לכיף לא נורמלי. אבל כשמדובר על שירה, מתוך דורו אני מעדיפה, כמובן, את לאה גולדברג. אולי כי אני אישה."

..."אני חושבת שרציתי לכתוב מאז שנולדתי," היא אומרת. "עם הלימודים באוניברסיטה בחרתי להיות מורה, בגלל החופשות. כמו גילגי. שיהיה לי זמן לכתוב. אבל מיד גברה אצלי בעיית לב - ירושה מתקופת השואה, בגלל השנים שחייתי בחדרון העבש.

אמרו לי שאני חייבת לעבור ניתוח, ומה שהדהים אותי היה שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשאמרו לי את זה הייתה: 'אחרי הניתוח אני מתחילה לכתוב.' הבנתי שבעצם הגוף אמר לי: אני לא יכול לעמוד יותר בזה שאת לא כותבת."

הספר הראשון שכתבה היה ספר ילדים בשם "מי ראה את מיקי", שהתפרסם בהוצאת 'דעת' ב-1962. אף על פי שזכה להמלצת אגודת הגננות ויצא בעשרות מהדורות, קורינה לא רוותה ממנו נחת – הספר ברבות השנים נמכר להוצאת 'ספרית עופר', שהוציאה אותו תוך מחיקת שמה.

"כתבתי את הסיפור כשהייתי אימא לילדה בת שנתיים ונדהמתי לראות שהוא ממשיך להימכר בכזאת הצלחה. יום אחד מצאתי את הספר בחנות כמו שהוא, רק בלי השם שלי. בהמשך הוציאו מהדורה חדשה עם ציורים במקום הצילומים של בתי, ערגה, וכמובן בלי לקבל את רשותי. אחרי זה כבר הוציאו מהדורה שבה עשו מהסיפור דייסה שלימה, ערגה הפכה ל"מיקי", וגם את שם הספר שינו."

מה עשית?

"רציתי להגיש תביעה לבית המשפט, אבל לצערי אין לי כסף לתשלום אגרה. אני לא יודעת מאיפה לגייס את הסכום הזה. זה כל כך פוגע – כאילו שפרצו לך לבית. הרי מה יש לאדם חוץ מהשם שלו?"

* * *

המחסום העיקרי שעמד בפני הקריירה הספרותית של קורינה היה הרתיעה מחשיפה. כדי להבטיח שסביבתה לא תזהה אותה, היא חזרה ואימצה לעצמה את שמה מלידה, לאחר שבמשך שנים הייתה ידועה בשם רינה.

"זה התחיל מכך שלא רציתי שהסביבה שלי תדע ותעשה לי צנזורה, ושאני לא אצטרך לצנזר את עצמי. לא רציתי שהילדים שלי ייפגעו. קראתי שהבן של גתה נורא סבל מלהיות הבן של. אתה רוצה להיות אתה, עם הגבולות של הייחוד והאינדיבידואליות שלך. חזרתי לשמי מילדות, וברגע שחזרתי לקורינה, חזרתי אל עצמי. קורינה היא הרי זאת שכותבת.

לקח לי המון שנים להבין דבר כל כך פשוט."

מתי תהיה חודנה

מכאן מתחילה גם התעקשותה של קורינה שלא לצרף לשמה הפרטי שם משפחה. "השם השני שייך תמיד לאבא או ל'בעל', ולאישה אין שום קשר אליו. השם היחיד שהוא באמת שלי הוא השם שנתנו לי כשנולדתי. זאת הרי זכות בסיסית של כל אדם להזדהות באיזה שם שהוא רוצה. אבל משום מה הגדרות מאד מטרידות אנשים."

כל ניסיון לגבות מקורינה את מה שנהוג להגדיר כשמה השני נידון לכישלון. בספרה החמישי, "נופי הנפש" שהוא בעיקרו סדרת ראיונות עם סופרות מרחבי העולם [המספרות את סיפור ילדותן], מתואר אחד הניסיונות האחרונים [ב-1995]: קורינה הוזמנה לדבר בפינת 'סקסיסט השבוע' בתוכנית 'הכל דיבורים' ברשת ב', והתבקשה על ידי המפיקה להזדהות בשמה המלא. "מי שמכיר אותי, מכיר אותי בשם קורינה," אמרה ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']– ובעקבות כך נדחקה מהתוכנית.

"הם ממש התעקשו. ואותו דבר קרה גם בעיתון 'הארץ': שלחתי להם רשימה על אפליית סופרות [בהזדמנויות פרנסה] והם הודיעו שאי אפשר לפרסם את זה בלי שם משפחה. ['איך נציג אותך?' – הסופרת קורינה. 'לא, אי אפשר.']

בעקבות המקרה הזה ברדיו הוספתי לעצמי באופן רשמי את 'הסופרת' כשם משפחה."

למה כל כך חשוב לך לא להיות מוכרת?

"כשהתחלתי לכתוב היה לי צורך להיות לגמרי במסתור, לא לחשוב על שום דבר חוץ מהכתיבה, לא להסתכל ימינה ושמאלה. אני מנסה להקשיב לקול שלי.

נורא חשוב לכתוב ביושר, אחרת אין סיבה לכתוב. להיות מפורסם זאת לא סיבה לכתוב. כשעבדתי אצל שלונסקי ראיתי את החנופה שהייתה סביבו. אני זוכרת איך אחת המשוררות שהוא טיפח באה ואמרה לו: 'עשיתי את הספר כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.' הוא ראה שאני מקשיבה ופוקחת עיניים ואמר לה: 'את צריכה לכתוב את הספר כמו שאת רוצה שהוא יהיה.'

אי אפשר לכתוב כשאתה כל היום חושב מה יגידו השכנים...

היום עברתי את שלב האזוטריות. אני לא צריכה את זה יותר, ואני יכולה לכתוב על הכל. עכשיו אני מו"ל, אז אני צריכה שהספרים שלי יימכרו..."

למה בחרת בשם "חודנה'' להוצאת הספרים שלך?

כשהקמתי את ההוצאה כדי לפרסם את 'סודות', הייתי צריכה לבחור לה שם. בדרך כלל אנשים נותנים להוצאה את השם שלהם. אבל נראה לי מוגזם שהשם קורינה יופיע על הספר פעמיים... אז בסוף בחרתי ב'חודנה' – כי זאת חידה מתי תהיה הודנא.

אני רוצה להוציא לאור ספרים שעוסקים באיזושהי נורמליזציה של המציאות.

עושים הודנא כשיש ניסיון להגיע לשפיות.

אני רואה בכתיבה שלי נתינה, עשייה חברתית.

אצלי אין דבר כזה לעשות משהו רק בשביל עצמי, רק לכתוב."

טרולים שמסתובבים באינטרנט

חזונה החברתי של קורינה לא נותר בגדר רעיון. ב-1984 היא הקימה את עמותת הילא'י, "המרכז הישראלי למען האמנויות היוצרות", שבה הפגינה את יכולתה גם בתחום הפיכת העולמות.

"ב-75 ארגנתי מפגש בין צעירים יהודים וערבים בגליל. נפגשנו עם א.ב. יהושע, אנטון שמאס ואהרן מגד וזה הצליח מאד. אבל באחת הפגישות מישהו קם ואמר: 'הכל טוב ויפה, אבל אתם חוזרים הלילה לתל-אביב ואנחנו נשארים כאן בשלומי ולא יודעים איזה מחבל יתגלגל עלינו בלילה מההר.'

בעקבות כך התגבש אצלי רעיון להקים מקום שבו סופרים ואמנים יוכלו לשבת שבועיים עד שלושה חודשים, לכתוב, וגם לתרום לקהילה: תערוכה, סדנה, מפגש עם קוראים."

העמותה שכרה שבע דירות במעלות תרשיחא, באחד מן הבתים הראשונים ביישוב, שנזנחו במהלך השנים.

"שיפצתי את הדירות שהיו די עלובות," משחזרת קורינה, "והתאמתי אותן לשמש כדירות סטודיו. הממסד לא הכיר בנו, כי היינו לגמרי עצמאיים. הגיעו סופרים, ציירים, מחזאים ומלחינים מהארץ ומחו"ל. יחזקאל שטרייכמן יצר בהילא'י את התערוכה האחרונה שלו. הברירה הטבעית, יחיאל שמי ורבים שכמותם תרמו משל עצמם.

"אחרי פחות משנה, ראש המועצה המקומית מצפה רמון ביקש שנעבור לשם. שכרנו גם שם שבע דירות נוספות, גדולות - אבל התנאים היו גרועים.

אמנים פלסטיים אהבו יותר את מצפה רמון.
היו מפגשים של קוראים עם סופרים בבתים פרטיים. היו גם כיתות קבועות של נגינה בכינור בשיטת סוזוקי, לילדים יהודים וערבים. אלה היו ימים שכהנא הסתובב חופשי ברחוב והיה חשוב לעשות דברים."

פרויקט האמנים של קורינה פעל במשך כ-11 שנים
ואירח מאות אמנים וסופרים. היא סגרה את העמותה כשנוכחה לדעת שהצורך בגיוס כספים גוזל את כל זמנה ומונע ממנה לעסוק ביצירה. "הייתה לי נפילה בריאותית חמורה, ושוב הבנתי שלא הקשבתי לעצמי מספיק טוב. סגרתי את הפרויקט."

בימים אלה מקדישה קורינה את זמנה לכתיבת ספר חדש, "מחלום לחלום", שיעסוק בחוויותיה מתקופת הילא"י, ובו בזמן מטפחת את אתר האינטרנט הרב לשוני שלה ואת הבלוג באתר "רשימות".

"למדתי ביסודיות את נושא בניית האתרים וגיליתי שזאת ממש אמנות. כשפניתי ל"רשימות' הם שאלו על מה אני רוצה לכתוב ואמרתי שאני רוצה להציג את הפעילות הספרותית שלי.

במשך הזמן התחלתי ליצור באמצעות האתר דיאלוג עם הגולשים, שבהתחלה היה חד צדדי כי לא הייתי מעונינת בקשר עם ה'טרולים' שמסתובבים באינטרנט."

את מוצאת הבדל בין כתיבה באינטרנט לכתיבה ספרותית?

הבלוג הוא לא ספרות. המטרה שלו שימושית – ליצור דיאלוג עם העולם, לקיים דיון ולאפשר חשיפה לספרים. זה לא רומן, ומאידך המטרה שלי היא לא לפטפט.

אבל אני כותבת באותה רצינות בספר ובבלוג. אני מעלה לאתר רק מה שמוכן ומלוטש. ואז אני שוב מלטשת, גם אחרי שפרסמתי, אפילו אם אף אחד לא יקרא את זה. זה בשבילי, כי פתאום עולה בי צורך להוסיף או לשפר משהו."


העיר 18.9.03 (c) כל הזכויות שמורות לעופרי אילני ול'העיר'

(בקטעי הציטוטים הוכנסו התאמות מזעריות אחדות).



שרה 9/20/2003 9:45:39 PM
יופי.
קראתי ואהבתי, יש בך משהו מסקרן ואני תמיד נהנית לקרוא אותך.
תמשיכי לכתוב ובהצלחה

קורינה 9/21/2003 7:40:00 PM
ללא ובלעדי
הרשימה תועלה כאן ביום חמישי, עם פרסום הגליון הבא של "העיר".
אלא אם כן יש בכוונת מקומונים נוספים ברשת שוקן לפרסם אותה באכסניותיהם.
תודה לשרה ולכל המיטיבים.
הקוד האתי שלי כאן קובע שתגובות לעצם העניין מתקבלות בברכה.
שאלות ומשאלות שאינן נוגעות בנושא רשימה, נא להפנות באי-מייל על מנת שלא להסיט את תשומת הלב מן הנושא עצמו.

Rogatka 9/22/2003 2:22:32 PM
קראתי, השתוממתי
הפנמתי.