אזהרה

עוד מעט יתקשרו אליכם. אתם מוכנים?

הטלפון צלצל. עבד, בקול מנומס כיאות,

ביקש לשאול אותי מספר שאלות מטעם "כללית כל."

נו, לעבד שאני אגיד "לא"?



עוד יגידו שאני מכחישה כמו שרון והממשלה.



דווקא יצא טוב כי בעצמי התכוונתי לצלצל אליהם, או לפחות לכתוב על כך.



הסכיתו נא:

לפני כחודש ביקרתי במרפאת חוץ מסויימת של בית חולים מסויים המשוייך ל"כללית כל".

הביקור נקבע לשעה 10 בבוקר.

בעלת נסיון שכמותי, הצטיידתי מראש בספר עב כרס וקראתי עד שהגיע תורי.

נפל להם אפס והוכנסתי בשעה 1 בצהריים.

הוזמנתי לחדרון הצר של הפרופסור והתבקשתי לשבת ליד השולחן, ממולו -

וממול לטכנאי מחשבים, שישב לצידו, עסוק בבדיקות התוכנה שם.



נכנסה אתי פקידה שהיה לה עניין דחוף.

הפרופסור ענה לה באריכות.

עוד היא יוצאת ופקידה אחרת באה בעקבותיה.

עוד זו יוצאת והדלת לא סוגרת ומן המסדרונות נראים ונשמעים קהל מפה ומשם ועוד פקידה ראשונה חוזרת ונכנסת וטכנאי המחשבים מנהל דיאלוג ער עם המחשב ועם הפרופסור והפרופסור מנהל דיאלוג ער עם הטכנאי מזה ועם הפקידה מזה ועם רופא שנכנס לשאול שאלה ועם לבורנטית שמזדמנת לסביבה - פתחתי אני את ספרי ומצאתי כתוב בו: "לו הייתה הכנסתך גבוהה והיית משלמת אלף שקל לביקור פרטי, לא היית מוצאת זמן לקרוא אותי."



ראה הפרופסור ואמר, "לא מבזבזת אף רגע."

אמרתי, "אני מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמר הפרופסור, "לא להכנס יותר. קורינה מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמרה קורינה, "בצדק!"

הטכנאי, אני בושה להודות, נאנק מקלסטרופוביה כשהפרופסור נעל את הדלת ומשך את הווילון על פני מיטת הבדיקות.



בבית חיפשתי בחוק זכויות החולה,

חיפשתי גם את חוק זכויות טכנאי מחשבים.



אז הנה עבד צילצל. חסך לי טלפון.



כללית כל רוצה לשאול אותי, אותי, גבירותיי ורבותיי, לא את הפקידה ולא את הפרופסור ולא את הטכנאי - אם אני מרוצה מן השרות, מן הניקיון, מן הנימוס, מזמן ההמתנה, מן ההתנהלות.

"איך היית מגדירה? טוב מאד? בינוני? גרוע? בלתי נסבל?"

הי, אתם שם, צאו מהמשרדים ועברו במסדרונות הצפופים, הקשיבו לאנשים.

מאידך, אם זה מספק מעט פרנסה לסטודנטים אחדים, שיהיה לבריאות.



עבד שואל, "לפי הספר".

קל לענות: טוב מאד... טוב מאד... טוב מאד...

ואז מגיע תור השאלה הקובעת.

בסוף השאלון, כשלדעתם תהיי כבר מרוככת, רדומה, לא תרגישי בגנבת הדעת והפרטיות:



איך היית מגדירה את עצמך? חילונית? דתית?



ואחרונת השאלות: "ההכנסה הממוצעת בארץ היא כך וכך. איך היית מגדירה את ההכנסה של המשפחה שלך?"



מה השאלה - כמו שכתוב בספר.

אזהרה

עוד מעט יתקשרו אליכם. אתם מוכנים?

הטלפון צלצל. עבד, בקול מנומס כיאות,

ביקש לשאול אותי מספר שאלות מטעם "כללית כל."

נו, לעבד שאני אגיד "לא"?



עוד יגידו שאני מכחישה כמו שרון והממשלה.



דווקא יצא טוב כי בעצמי התכוונתי לצלצל אליהם, או לפחות לכתוב על כך.



הסכיתו נא:

לפני כחודש ביקרתי במרפאת חוץ מסויימת של בית חולים מסויים המשוייך ל"כללית כל".

הביקור נקבע לשעה 10 בבוקר.

בעלת נסיון שכמותי, הצטיידתי מראש בספר עב כרס וקראתי עד שהגיע תורי.

נפל להם אפס והוכנסתי בשעה 1 בצהריים.

הוזמנתי לחדרון הצר של הפרופסור והתבקשתי לשבת ליד השולחן, ממולו -

וממול לטכנאי מחשבים, שישב לצידו, עסוק בבדיקות התוכנה שם.



נכנסה אתי פקידה שהיה לה עניין דחוף.

הפרופסור ענה לה באריכות.

עוד היא יוצאת ופקידה אחרת באה בעקבותיה.

עוד זו יוצאת והדלת לא סוגרת ומן המסדרונות נראים ונשמעים קהל מפה ומשם ועוד פקידה ראשונה חוזרת ונכנסת וטכנאי המחשבים מנהל דיאלוג ער עם המחשב ועם הפרופסור והפרופסור מנהל דיאלוג ער עם הטכנאי מזה ועם הפקידה מזה ועם רופא שנכנס לשאול שאלה ועם לבורנטית שמזדמנת לסביבה - פתחתי אני את ספרי ומצאתי כתוב בו: "לו הייתה הכנסתך גבוהה והיית משלמת אלף שקל לביקור פרטי, לא היית מוצאת זמן לקרוא אותי."



ראה הפרופסור ואמר, "לא מבזבזת אף רגע."

אמרתי, "אני מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמר הפרופסור, "לא להכנס יותר. קורינה מרגישה כמו בתחנת רכבת."

אמרה קורינה, "בצדק!"

הטכנאי, אני בושה להודות, נאנק מקלסטרופוביה כשהפרופסור נעל את הדלת ומשך את הווילון על פני מיטת הבדיקות.



בבית חיפשתי בחוק זכויות החולה,

חיפשתי גם את חוק זכויות טכנאי מחשבים.



אז הנה עבד צילצל. חסך לי טלפון.



כללית כל רוצה לשאול אותי, אותי, גבירותיי ורבותיי, לא את הפקידה ולא את הפרופסור ולא את הטכנאי - אם אני מרוצה מן השרות, מן הניקיון, מן הנימוס, מזמן ההמתנה, מן ההתנהלות.

"איך היית מגדירה? טוב מאד? בינוני? גרוע? בלתי נסבל?"

הי, אתם שם, צאו מהמשרדים ועברו במסדרונות הצפופים, הקשיבו לאנשים.

מאידך, אם זה מספק מעט פרנסה לסטודנטים אחדים, שיהיה לבריאות.



עבד שואל, "לפי הספר".

קל לענות: טוב מאד... טוב מאד... טוב מאד...

ואז מגיע תור השאלה הקובעת.

בסוף השאלון, כשלדעתם תהיי כבר מרוככת, רדומה, לא תרגישי בגנבת הדעת והפרטיות:



איך היית מגדירה את עצמך? חילונית? דתית?



ואחרונת השאלות: "ההכנסה הממוצעת בארץ היא כך וכך. איך היית מגדירה את ההכנסה של המשפחה שלך?"



מה השאלה - כמו שכתוב בספר.

אין שום מקום להשוואות

הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים, שנה עוברת, אבל הממשלה, אבל הממשלה, אבל הממשלה כל הזמן עיוורת. הימים חולפים, המצוקה מורגשת, אבל הממשלה כל הזמן חרשת. הימים חולפים, נשבר המחץ, אבל הממשלה סתומה בלחץ. הימים חולפים, שנה גוועת אבל הממשלה כלום לא שומעת.



עברה שנה, המלחמה לא תמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה, חתמו על הסכם ולא יוצאים משמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. אתה במילואים ואשתך כבר נמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. היה לי מזל, יצאתי חי משמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה. שנה בלבנון, הממשלה לא שמה, קח עוד תפוז, אתה יודע למה.



עוד יש מה להרוס ויש מה לשבור. הבטיחו מלחמה קטנטונת, קטנטנה, וכך מרמים את כל המדינה.



מלחמתי הקטנה כבר מלאה לה שנה, קיבלתי אותה משרון מתנה. מלחמתי הקטנה כבר פתאום היא גדולה, המון אנשים כבר הלכו בגללה, מלחמתי הקטנה נהפכה לגדולה ומי האשם אם לא הממשלה, קוראים לה שלג, שלג שלג שלג, נמאס לשמוע זיבולים כאלה...



ממשלתי עשתה לי פלונטר ממשלתי עשתה לי פלונטר, ממשלתי עשתה לי פלונטר כה גדול. אך לצאת מתוך הפלונטר, אך לצאת מתוך הפלונטר, אך לצאת מתוך הפלונטר מי יכול?



בהרים כבר השמש מלהטת, ובלבנון עדיין ממש קור, אנו אוהבים אותך, מולדת, אבל לא רוצים למות בצור! מורדות הלבנון עד ים המלח עוד נשוב כמו בהתחלה, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, ונגיש חשבון לממשלה.



קצת דרומה לביירות שם ביליתי שליש שירות, חוץ-לארץ שיגעון. אר-פי-ג'י הרבה קבלתי ובדרך התבלבלתי מה עושים בלבנון. הי דרומה, הי דרומה, הי דרומה מלבנון! על פלנגות פה שמרתי, מילואים עוד לא גמרתי, לא יודע בשביל מה. עוד חודשיים, עוד שבוע, לא מבין בכלל מדוע באתי פה למלחמה...



בשמלה אדומה ושתי צמות ילדה קטנה במקלט בביירות עמדה ושאלה: "למה?"



וכל התותחים וכל החיילים וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.



בשמלה אדומה ובשתי צמות ילדה של חייל שנלחם בלבנון עמדה ושאלה: "כמה?"



וכל הרי הגעש וכל הסערות וכל האריות וכל הנמרים וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה ...



* * *



הקטע המובא כאן לקוח מתוך 'החיילים הולכים ושרים' - אחד מפרקי "סודות" שהחל להכתב בסערת הפגנות 1982. כל דמיון למציאות, מקרי. לי יש אמון מלא בראש הממשלה והריני כתמיד תומכת בהצהרתו שמצהיר חזור וחזור באוזני המכסים על אוזניהם:



"כבר ששים שנה אני מכניס אתכם מבוץ לבוץ, זו האמת ולמענה ששים שנים נלחמתי בעוז נפש ובתעוזה, ואלחם כך כל עוד נשימה באפי, ויילחמו כך ממשיכיי לעולמי עד!



אתם מכירים אותי, מזה ששים שנה אני מוכיח קבל עם ועדה שאפשר לומר דבר אחד ולעשות היפוכו. לא שמתם לב, אהה?"



על כן אני חוזרת ואומרת זה פחות מששים שנה: אין מה לצאת מן הבית ולרוץ להפגנות. שבו בשקט.

באו חיילים

"... באו חיילים ולקחו את אבא, כמו את כל הגברים היהודים מגיל חמש עשרה ומעלה, לקחו אותם לעבודות כפייה במסילות הברזל של הרכבות. החיילים הגרמנים שנסעו ברכבות החולפות היו עורכים בהם אימוני מטווח תוך כדי נסיעה. אבי והאחרים, מישהו מהם היה תמיד מצמיד אוזן לפסי הברזל, לשמוע אם לא מתקרבת רכבת. שיספיקו לתפוש מחסה.



אבא ברח והגיע לבית.

באו החיילים, פרצו בדלת.

בזמן שאבא מיהר מחדר לחדר ונעלם מהם, נעמד חייל ענק כנגד ילדה בת שש, וטלטל.

שאגלה לו איפה אבא.



באו חיילים באמצע הלילה ולקחו את סבא מצד אימא לכלא. היה כלוא בקבוצה של גבירים יהודים שנכלאו כולם כבני ערובה.

אם מישהו יעשה מעשה חבלה, יהרגו את סבא ואת כל בני הערובה.

כששוחרר, כעבור חודש, חזר חולה ומת לאחר חמישה חודשים.



באו חיילים ליהודים בעיירות ובכפרים סביב לעיר המחוז שלנו וגרשו אותם אלינו. ציוו עליהם לעזוב הכל מאחור, מהר, בתוך חצי שעה.

הצטופפנו בשני חדרים. בחנות הריקה גרה משפחה מורחבת של שתים עשרה נפשות, ובחדרים עצמם נכנסו לגור עוד שלש משפחות.



באו חיילים וצעקו, "'סתלקו מהבית, הוא מוחרם!"

נופפו בניירות של צו הממשל הצבאי. הכניסו לבית שלנו משפחה של חייל רומני שבא מן המלחמה מושך רגל. אורחינו, המגורשים, סולקו לכל עבר..."



(מתוך "נופי הנפש", חודנה 2002)



* * *



"נופי הנפש" הוא ספר תעודה ובו סיפור הילדות של סופרות מרחבי העולם, ילדות שלא השתכנה בגן העדן המיתולוגי .



הקטע המובא כאן לקוח מן הפרק שהעתקתי מתוך דפי חיי וחוויתי אני וחוותה משפחתי והקהילה.



בתקופת השואה.



קשה להכחיש משהו שהתנסית בו על בשרך ונתנסתה בו הנשמה בילדותך.



כל מי שהשכל בקודקודו, נשמה בלבו, ורוח לא רק באפו - מבין זאת.



לו רק היה אפשרי, לו רק היה אפשרי להכחיש ולשכוח ולהפנות גב וכתף, כי אז חייתי גם אני בגן עדן של שוטים מוקף חומה אטומה לסבלות הזולת, ויפיתי מאד.



אבל אז לא הייתי אני, אלא כלי ריק.

אצלי או אצלך?

לפני שנים קראתי כתבה על גבר שרכש או קיבל אוטובוס במצב לא שמיש, השקיע ושיפץ אותו וכן חיבר לו גנרטור,. נדמה לי שהוא חנה במקום קבוע ואולי הוא עדיין חי שם. לא זוכרת פרטים נוספים.



והייתה גם רחל. לאחר חמש שנים של ניהול עמותה שהיא ייסדה, עזבה את המסגרות הפורמליות למיניהן, ועברה לגור באוטובוס שהיא נסעה בו ממקום למקום.

לאחר מכן הקימה מעין מאהל - מקום לרגיעה בסמוך למצפה רמון בנגב, שזכה לתהודה.



אני עצמי חושבת שהכי כיף זה לנסוע בכרכרה רתומה לצמד סוסים, כמו הצוענים.

אבל זה ודאי נובע מן התסכול שלי על כך שהצוענים לא חטפו אותי, למרות כל איומי המבוגרים שזה מה שיקרה לי אם לא אפסיק להפוך עולמות...

מה הקשר בין בריאות למצפון

ארנה קזין

בעקבות הרשימה שלך על ה"רכיבה" הספינינגית בפארק:



כיוון שזו תופעה, לא ראוי לערוך תחקיר רציני בין רופאים ואנשי בריאות וקרדיולוגיה ולחשוף גם את הסכנות של התקף לב כאשר "רוכבים" בקבוצה ואדם לא רשאי ללכת לפי הקצב האישי שלו?



בעצם כל דבר שלא מרשים לך לעשות לפי הקצב שלך, הדרך שלך, המצפון שלך - הוא עשוי להיות קטלני. לגוף ולנפש.

קורינה

אני שמחה להודיע שהתעשרתי פתאום

יש לי תיבת דואר של Gmail.

איך?

בזכות האתר הזה בבלוגר.

כיוון שקרובי משפחה לגוגל, הדוא"ל - כך חשבתי - מוצע מן הסתם לקהל המצומצם של כמליון בלוגרים שם.



ובכן, לא. לא לכולם ומהם הקריטריונים לא ברור כלל.

מישהו הקים פורום לא רשמי למשתמשי gmail ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם כדי לזכות בהזמנה! טירוף.

הזמנות אפילו מוצעות למכרז באינטרנט.

מה בוער להם? במוקדם או במאוחר השרות יוצע לכל.



האמת, אין כיף גדול מלהיות שותף למשהו חדש ורענן. כמו להיוולד מחדש, לפקוח עיניים נקיות אל העולם, לראות רק שמיים כחולים, ורוב הזמן לחייך.

חמוד ה-Gmail הזה. קל לכתוב בו, הכל פשוט ונעים לעין, לא צריך תיקים - רק נותנים תווית למכתב והדברים מסתדרים לפי הא'ב. והכי יפה שניתן לתת יותר מתווית אחת לאותו מכתב, אם יש מקום לשייך אותו ליותר מנושא אחד.



ואם לא די בכך - חסל סדר מאמצים נואשים לאתר מכתב שכתבת למישהו שאינך זוכר את שמו בתאריך נשכח ורק זכור במעומעם שהמלה פטרוזיליה הופיעה שם.

עם מנוע החיפוש שפיתחו בגוגל, זה משחק ילדים בשבילם לסדר גם ל-gmail מנוע חיפוש משלו.

שלא לדבר על זה שיש לך אלף מגה בייט. אלף.



ב"ברק" נתנו לי עשרה מגה בייט וזה היה ממש יוצא מהכלל, בתור "בעלת עסק": הוצאת חודנה.

אז לא צריך למחוק. מספיק להעביר לתיבת הזבל. אין מצב שתקבל תשובה, "הדואר מוחזר כי התיבה מלאה."

רוצה בכל זאת למחוק? אין בעיה. אפשרי.

עם כל מכתב מופיעה הודעה על כמות המגה בייט שהשתמשת, במספרים ובאחוזים.

וכיוון שהם עדיין משפצים - אנחנו על תקן הנסיינים - אז הם גם מקשיבים לדעה שלך, אפילו מבקשים ביקורת והצעות ורעיונות. כל מכתב ושאלה נענים מיידית ובאריכות ואישית.



העברית עדיין טעונה שיפוץ. לפעמים מכתב מגיע בעברית, לפעמים אם תשלח מכתב בעברית - יהפוך לג'יבריש.

אבל הם מצהירים בכל הרצינות שעובדים על זה. ועל פיתוחים רבים נוספים.

מעלה גדולה בעיניי היא העובדה שהתוכנית לא יושבת אצלי במחשב אלא בכתובת אינטרנט. מוסיף מעט לתחושת הביטחון מפני מזיקים.

בנוסף, הם גם מודיעים על מערכת הגנה חזקה, וגם מאפשרים מערכות סינון אישיות.

בפורום, משאלות הלב פורחות. השמיים אינם הגבול, לחולמים ולעושים.



הי, למה משרד ראש הממשלה לא עושה פורום למשאלות לב האזרחים? איפה הלב?

שמעתי

אתמול בערב, בהפגנה, כשהנואמים חוזרים אחד אחר השני, "שרון, צא מעזה!"

ילדה קטנה שאלה,

"מה אימא, שרון בעזה?"



כמו במקרה הילד שקרא, "המלך עירום" אפשר להקשיב לתמימות שאומרת, מה יש לנו לעשות בעזה.



הילדה מתייחסת לדברים כפשוטם. יוצאים ממקום שנמצאים בו. אם אימא אומרת, צאי מהחדר ובואי ניסע להפגנה אז בוודאי אם המון רב אומר לשרון לצאת מעזה, איך זה שהוא לא יוצא ובא גם כן להפגנה?



הראשוניות הזו של הקשבה למלים כפשוטם, בלא מטען האסוציאציות והכאבים, זה משהו שנשמר בלב גם בבגרות, ומתכסה בארועי החיים.



כך שהאמירה הזו של הילדה, בעיני, מעוררת געגועים למה שהיינו, למה שיכולנו להיות לו רק היה העולם שפוי יותר.

שמעתי

אתמול בערב, בהפגנה, כשהנואמים חוזרים אחד אחר השני, "שרון, צא מעזה!"

ילדה קטנה שאלה,

"מה אימא, שרון בעזה?"



כמו במקרה הילד שקרא, "המלך עירום" אפשר להקשיב לתמימות שאומרת, מה יש לנו לעשות בעזה.



הילדה מתייחסת לדברים כפשוטם. יוצאים ממקום שנמצאים בו. אם אימא אומרת, צאי מהחדר ובואי ניסע להפגנה אז בוודאי אם המון רב אומר לשרון לצאת מעזה, איך זה שהוא לא יוצא ובא גם כן להפגנה?



הראשוניות הזו של הקשבה למלים כפשוטם, בלא מטען האסוציאציות והכאבים, זה משהו שנשמר בלב גם בבגרות, ומתכסה בארועי החיים.



כך שהאמירה הזו של הילדה, בעיני, מעוררת געגועים למה שהיינו, למה שיכולנו להיות לו רק היה העולם שפוי יותר.

האם משה שרת היה בא להפגנה בשבת?

יום ה' 25.2.1954



באמצע ארוחה חגיגית כלשהי, נקרא שרת לטלפון ומודיעים לו כי פרץ מרד בסוריה.

באותה סעודה נוכח גם שר הביטחון דאז, פנחס לבון. לאחריה הוא מושך את שרת הצידה,



"...והחל לדבר על לבי: עת לעשות - 'זו השעה לנוע ולתפוס את עמדות הגבול הסורי שמעבר לאזור המפורז. סוריה מתפוררת... זוהי הזדמנות היסטורית - אל נחמיצנה.'

נרתעתי ממחשבת בזק כזו וראיתי את עצמנו על סף תהום של הרפתקה הרת אסון.

תמהתי אם הוא מציע לפעול מיד ונדהמתי בראותי כי אכן זו כוונתו. אמרתי... עלינו להמתין ולראות איך יפול דבר.

...שוב עניתי כי בנסיבות הנתונות כרגע לא אוכל לתת הסכמתי לשום פעולה מעין זו שהוא מציע... בשבת בבוקר נהיה אצל ב"ג, הבה וניוועץ אתו אם ומה יש לעשות.

ראיתי כי מאד לא נחה דעתו מהאשהייה, אך בלית ברירה נאות."

יומני שרת חלק ב' עמ' 374



שבת 27.2.1954



אצל ב"ג. שמגיע לביתו משדה בוקר, שופע בריאות ורעננות, "אך מאד לא צעיר במראהו".

לבון, מחוזק בדיין, או שלהפך, "הצניע לכת": במקום ההצעה הגרנדיוזית שלאחר ארוחת יום ה' הוא מסתפק הפעם בכניסת צה"ל לשטח המפורז.

זוכרים את ה-"רק ארבעים קילומטר" של שרון בשלגי הלבנון, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר?



"... הסכמת ב"ג להצעה הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות לברר מה יקרה אם נעשה זאת.

'הנפתח באש?'

'לא, אנו לא נפתח.'

'מה יהיה אם הסורים יפתחו אש?'

לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו... כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי ידיים בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו - אמר ב"ג כי כמובן נשיב אש.

'ומה יהיה אם הסורים מצידם יכנסו לחלקים שונים של המפורז?'

'אז נירה בהם.'

'ובכן, זוהי מלחמה?'

משיכת כתפיים במקום תשובה...

הודעתי כי אני נגד כל התוכנית העתידה להסתיים בכשלון מחפיר...

... הרגשתי מחנק בהאבקי יחיד נגד שלושה. ביקשתי מיפלט. אמרתי: ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה, הבה ונביא את העניין לישיבה מחר בבוקר.

דיכאון ירד על פניו של פנחס - הבין כי זוהי סתימת הגולל...'

יומני שרת, חלק ב' עמ' 376-377



ואם לא די בכך, הנה תוספת לקינוח, לה, יש לציין, גם ב"ג התנגד:

"...עלי להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים..."שם, שם





לאחר שפתרו את בעיות סוריה, עוברת החבריא לטפל בלבנון. ב"ג, בתור מומחה להכרזת מדינות, רוצה שהנוצרים יכריזו שם על מדינה נוצרית.

שרת מנמק מדוע זה לא ממש רעיון מוצלח.

ב"ג "הגיב בשצף קצף."

שרת עומד בפרץ:

"...טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל לעורר ולדרבן, נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון.

כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אז מהסוכנות (!) - לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מליון, מליון, ובלבד שיקום הדבר...

עייפתי מלהאבק עם גלגל סופה."

שם, שם.



"הכסף מוכרח להימצא," נשמע משהו מוכר, מהדהד מ-1967 ועד ימינו אלה. לא, או הכסף - או החיים.

הכסף והחיים נמצאים, נגישים, כאן ושם.

אני מנסה להעמיד עצמי במקומו של שרת. במקומם של לבון ודיין אני לא יכולה.

האם הייתם עומדים במכבש הזה, יום יום שעה שעה, שנה וחצי.

קם לישראל שומר אחד לקופת הכסף והחיים של המדינה, של החיים במדינה.

יחיד.

לא הייתה שקיפות, לא היו הפגנות ענק.

הופל.

הפרשה

ביום שני ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, פרק ראשון מן הסידרה הדוקומנטרית בשם זה.

פרשה? הלא כאן מדינה מפרישה פרשות.

לדעת לא מעטים מבין המשתתפים בסרט מדובר בפרשה שהיא, האימא של השושלת.

זו שנודעה תחילה בשם האנין, "עסק הביש" והייתה ל "פרשת לבון" וגם "מי נתן את ההוראה?"

הידרה רבת ראשים שעולים ופרים, מאז ועד מי-יודע-מתי ואימתי.



המדינה הזו היא סרט בלשי. את המחיר משלמים אזרחים מריונטות שלא קמים יותר לתחייה.

אנשים תמימי דרך שמנהיגים דורשי טוב רואים בהם בובות במקרה הרע, בשר תותחים במקרה הרע והנורא, כלי משחק על לוח שמי המגדלים באוויר שהם מפוצצים לנו בפרצוף שוב ושוב.

נופלים שוב ושוב בקורי הנכלים, בקורי האיוולת.



יולי 1954



בריטניה ויתרה על תעלת סואץ ועל השליטה במצרים, בישראל נבהלו וחכמי חלם נועצו יחדיו במסתרים, הרחק מעיני ואוזני ראש הממשלה דאז, משה שרת, והחליטו על דעת עצמם לגייס צעירים יהודים במצרים למשימה הגאונית, פותרת הכל: לפגוע במוסדות מערביים בתוככי מצרים, ואז מיד המערביים יחשבו שיד המצרים בדבר, ודווקא לא יעזבו.

מה, לא כך אנחנו היינו מגיבים לו היינו במקום ארצות הברית ובריטניה? היינו מראים להם ועוד איך.

לא כך אנחנו מגיבים עכשיו בעזה ובגוש קטיף ותחת כל מה שהיה עץ זית רענן, ונעקר?

רק מה, הצעירים תמי הלב האלה, נתפסו - וזו עוד בת-פרשה שתידון בפרק אחר של הסידרה.



"היו לי שתי שאלות להציג ללבון. לא הצגתי אותן אתמול מתוך רחמנות.

1. מדוע הוא לא סיפר לי מעולם על קיומו של מנגנון זה במצרים?

2. מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אליי מייד לטכס עצה ולבקש עזרה?

נשארה סתומה נקודה אחת והיא:

3. מה בדיוק הוא אמר לראש אמ"ן גיבלי כאשר גיבלי פנה אליו...?"

משה שרת, מתוך יומניו

27.12.54







הנה סרט שדורש מן הצופה המפצח פיסטוקים מול הטלוויזיה להביט במסך כמו במראה. לראות לא רק מתחת לאף של היום ועוד יום מאויים אלא לעומק, לעומק הזמן, לעומק המחשבה.



אחד המשתתפים אומר, "הכל התחיל אז."



נו, לדעתי גם קודם לכן היו מנהיגים ומפקדים ששיקרו למריונטות. אבל פרשת לבון היא מצפור לא רע במעלה אותו הר משה, משה דיין במקרה דנן, שמאפשר לנו לראות את הארץ המובטחת מעשה ידי מהרסיה.

דיין? הרי זו לא נקראה "פרשת דיין". אין שום פרשה נוראה בקורות ישראל שנקראת על שמו.



שרת דרש מדיין לפטר את ג'יבלי שאמר "פעם אמר לי לבון שצריך לסכסך" [בין האמריקנים לבין הירדני ברבת-עמון ע"י חבלות} - שיהיה שמח במזרח התיכון."מרדכי מקלף בראיון עם יעקב שרת, 1973

יומני שרת, חלק ב' עמוד 562

שאת ההוראה נתן לבון, שאמר שאת ההוראה נתן ג'יבלי - ודיין סרב.



הרמטכ"ל סרב לראש הממשלה, כמקובל בכל דמוקרטיה מתוקנת, לא?

אחד המשתתפים בסרט אומר ששאל את דיין מי נתן את ההוראה, לבון או ג'יבלי?

ועל כך דיין ענה לו בתגובה נוראה: משהו בנוסח, בין שני שקרנים, לך תדע מי דובר אמת.

אם כך, למה דיין סירב לפטר את ג'יבלי?



סרט מלוטש להפליא, מקצועי שבמקצועי, שלמות בהישג יד.

אנשים מדברים ומדברים, מה יכול להיות אנטי טלוויזיה יותר מזה?

הבימאי אסף הראל וצוותו הצליחו להפוך שיח אנשים לדרמה טלוויזיונית שמרתקת אותך למסך.

יוקרן בערוץ שמונה בשלושה-ארבעה פרקים.

אלך לראות.



משה שרת מנצח על מקהלה ספונטנית בתום כינוס מפלגתי." יומני שרת חלק ב' עמ' 587

הפרשה

ביום שני ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, פרק ראשון מן הסידרה הדוקומנטרית בשם זה.

פרשה? הלא כאן מדינה מפרישה פרשות.

לדעת לא מעטים מבין המשתתפים בסרט מדובר בפרשה שהיא, האימא של השושלת.

זו שנודעה תחילה בשם האנין, "עסק הביש" והייתה ל "פרשת לבון" וגם "מי נתן את ההוראה?"

הידרה רבת ראשים שעולים ופרים, מאז ועד מי-יודע-מתי ואימתי.



המדינה הזו היא סרט בלשי. את המחיר משלמים אזרחים מריונטות שלא קמים יותר לתחייה.

אנשים תמימי דרך שמנהיגים דורשי טוב רואים בהם בובות במקרה הרע, בשר תותחים במקרה הרע והנורא, כלי משחק על לוח שמי המגדלים באוויר שהם מפוצצים לנו בפרצוף שוב ושוב.

נופלים שוב ושוב בקורי הנכלים, בקורי האיוולת.



יולי 1954



בריטניה ויתרה על תעלת סואץ ועל השליטה במצרים, בישראל נבהלו וחכמי חלם נועצו יחדיו במסתרים, הרחק מעיני ואוזני ראש הממשלה דאז, משה שרת, והחליטו על דעת עצמם לגייס צעירים יהודים במצרים למשימה הגאונית, פותרת הכל: לפגוע במוסדות מערביים בתוככי מצרים, ואז מיד המערביים יחשבו שיד המצרים בדבר, ודווקא לא יעזבו.

מה, לא כך אנחנו היינו מגיבים לו היינו במקום ארצות הברית ובריטניה? היינו מראים להם ועוד איך.

לא כך אנחנו מגיבים עכשיו בעזה ובגוש קטיף ותחת כל מה שהיה עץ זית רענן, ונעקר?

רק מה, הצעירים תמי הלב האלה, נתפסו - וזו עוד בת-פרשה שתידון בפרק אחר של הסידרה.



"היו לי שתי שאלות להציג ללבון. לא הצגתי אותן אתמול מתוך רחמנות.

1. מדוע הוא לא סיפר לי מעולם על קיומו של מנגנון זה במצרים?

2. מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אליי מייד לטכס עצה ולבקש עזרה?

נשארה סתומה נקודה אחת והיא:

3. מה בדיוק הוא אמר לראש אמ"ן גיבלי כאשר גיבלי פנה אליו...?"

משה שרת, מתוך יומניו

27.12.54







הנה סרט שדורש מן הצופה המפצח פיסטוקים מול הטלוויזיה להביט במסך כמו במראה. לראות לא רק מתחת לאף של היום ועוד יום מאויים אלא לעומק, לעומק הזמן, לעומק המחשבה.



אחד המשתתפים אומר, "הכל התחיל אז."



נו, לדעתי גם קודם לכן היו מנהיגים ומפקדים ששיקרו למריונטות. אבל פרשת לבון היא מצפור לא רע במעלה אותו הר משה, משה דיין במקרה דנן, שמאפשר לנו לראות את הארץ המובטחת מעשה ידי מהרסיה.

דיין? הרי זו לא נקראה "פרשת דיין". אין שום פרשה נוראה בקורות ישראל שנקראת על שמו.



שרת דרש מדיין לפטר את ג'יבלי שאמר "פעם אמר לי לבון שצריך לסכסך" [בין האמריקנים לבין הירדני ברבת-עמון ע"י חבלות} - שיהיה שמח במזרח התיכון."מרדכי מקלף בראיון עם יעקב שרת, 1973

יומני שרת, חלק ב' עמוד 562

שאת ההוראה נתן לבון, שאמר שאת ההוראה נתן ג'יבלי - ודיין סרב.



הרמטכ"ל סרב לראש הממשלה, כמקובל בכל דמוקרטיה מתוקנת, לא?

אחד המשתתפים בסרט אומר ששאל את דיין מי נתן את ההוראה, לבון או ג'יבלי?

ועל כך דיין ענה לו בתגובה נוראה: משהו בנוסח, בין שני שקרנים, לך תדע מי דובר אמת.

אם כך, למה דיין סירב לפטר את ג'יבלי?



סרט מלוטש להפליא, מקצועי שבמקצועי, שלמות בהישג יד.

אנשים מדברים ומדברים, מה יכול להיות אנטי טלוויזיה יותר מזה?

הבימאי אסף הראל וצוותו הצליחו להפוך שיח אנשים לדרמה טלוויזיונית שמרתקת אותך למסך.

יוקרן בערוץ שמונה בשלושה-ארבעה פרקים.

אלך לראות.



משה שרת מנצח על מקהלה ספונטנית בתום כינוס מפלגתי." יומני שרת חלק ב' עמ' 587

ראיתי שכן באיראן, השכן ראה אותי

חדשות מן השכן באיראן:

מהדי מהריי ניקו, איש צעיר באיראן 2004 מנהל בלוג בשם

"הסהרורי".



You don't know how delicious is the bread made of UF6; UraBread. With its enigmatic yellowish color, it's very energetic and will keep you high all the day. Basically, it's designed for hungry people of Iran..



Thank God, we now have Uranium enrichment factories which make UF6; hence we don't have to worry about hunger in this land.



עולם שלא כותבים עליו בעיתונים.

היום מצאתיו ונדהמתי לגלות שהציב קישור לבלוג האנגלי שלי כאן.

או שצריך אומץ לכך, או שלא כל מה שכתוב בעיתון מדוייק כל כך.

אומץ לשים ככה בגלוי את שם הבלוג ואומץ לכתוב על מה שאצלנו הס מלהזכיר.

וענונו אולי נאנח כעת ואומר, הו, מי יתנני מהדי מהריי ניקו, ציפור כנף קטנה.

יומן קולנוע

1.



לפני עשרה ימים ראיתי בסינמטק, בהקרנת בכורה, סרט מעין דוקומנטרי: "חלום ישראלי."

לא נרדמתי, אבל גם התרגזתי. אוסף של קטעים קצרים. באמת, קצת מאמץ בן-אדם. מה עשית בחדר העריכה?



יואב כץ, אדם מאד עשיר כיום, ודווקא איש חכם, קבוצת אנשים שלמדו יחד אתו בתיכון, חלקם היו בתנועת הצופים, לא, ממש מרגיז, הבזבוז הזה. שום הגיון במיקומו של כל קטע, פואנטה מפוספסת כי דבר לא הוביל אליה.

טיוטה.



והיה שם הרבה. האיש העשיר הזה, יש לו הבזקים של חוכמה, של חשיבה מקורית. יש שם משהו מתחת לחזות המצליחן הצנוע. מספיק כדי סרט או סיפור בזכות עצמו.

הקיבוצניק בן השבעים שאומר, לא חשבתי שאהיה פועל בקבוץ, חשבתי להיות חבר קבוץ. רבדים של עצב. המצלמה מתרחקת.

הבחורה שהייתה לב החבורה ומשותקת במחצית גופה מזה שלושים שנה.

גרם המדריגות מהסרטים ההוליבודיים שבבית העשיר מעבר לים, המסיבה שם, שפעת הכיבוד על פני השולחנות, התמונות המקוריות שמוצגות לראווה - כל אלה פוזרו כמו פירורי לחם למצוא את הדרך חזרה.

המצלמה מצלמת אנשים מדברים תוך נהיגה במכוניות שלהם. למה, כי קולנוע זה מלשון "נוע"?

עוד לא ראיתי סרט ישראלי שלא נפתח באיזה כביש או מכונית נוסעת. הישראלי נודד.



לרגע הכישרון של הבימאי - יצחק רובין - יוצא מן המחבוא בקטע יפה שבו תצלומי משחק כדורסל בשחור לבן מתערבבים כמו קלפים בין תצלומי יואב כץ כיום שמשחק עם חבריו מילדות במגרש הנטוש והדל שהיה פעם מגרש התפארת של נעוריו.



הכיבוד, בקבלת הפנים: לחם (טעים) וזיתים וגבינה לבנה. גם כמה בורקסים כזית.

מלצר מזיע מזג לימונדה לתוך כוסות והמים נטפו על היד שלו וחזרה אל הקערה הענקית שמתוכה דלה את המשקה.

שום קוויאר.

ראיון עם צפרדע

הגולם נשכב על יוצרו. בעוד תשע שעות כפול שלש תיוולד לנו עוד צפרדע.

אני מסכימה בפה מלא: מגיע לנו מזל טוב!

1.

אין הבדל בין ליכוד או כל מפלגה שלטת אחרת, כל מפלגה בשלטון שתערוך משאל בין חבריה, החלטתה תהא החלטת העם. אמת?



2.

אם מחר המפלגה השלטת תהיה "יחד", זכותם לערוך משאל עם רק בין חבריהם והחלטת המפלגה תהא להחלטת המדינה והעם, משום שזו מפלגת השלטון. אמת?



3.

העם בלאו הכי בור ועם ארץ, עדר כבשים שמתנהל בעקבות החלילן התורן, כך עם-מפלגת-הליכוד לא שונה מעם-מפלגת-ישראל-שניה. בכל מפלגה יש ייצוג נאמן לעשיר ולעני, לצדיק בסדום ולסדום עצמה, לאישה המוכה ולמובטל. אי לכך, ועל פי חוק הכלים השלובים והמראות הכפולות, מה שמחליט עם של מפלגה בשלטון זהה למה שמחליט עם של ישראל-שניה.



4.

שיטה זו דמוקרטית גם ובמיוחד משום שהיא פותחת את הדלת לבניית שתי מדינות (או עשר) לשני עמים: מדינת עם ליכוד שחיה בשלום בצד מדינת עם "יחד" הלא מפוצל ולצד עמ?י... (מה שם המפלגות האחרות?)



5.

רק טבעי הוא שמפלגה בשלטון תטפח אצל חבריה את גאוות היחידה ואת תחושת הכוח העצומה - שמבטנת חברים למפלגתם, אלה ולא משרות וכיבודים והטבות מן הצד, מעל, ומתחת לשולחן.



6.

ההחלטה שבנושא המשאל אינה נוגעת אלא לחלק בעם הליכוד. גורל ההתנחלויות תלוי בהחלטה זו, לא גורל השלום ועל כן מן הדין שהליכוד יחליט.

ההחלטה במילא לא תשנה במאומה את מצב שאר העמים בציון, מלבד זה שילמדו מכך לקח מה של ענווה.

כולנו מוצרט ותומרקין

1.



אומר השופט מצא:

"הניסיון מלמד שגדולי האמנים היו אנשים לא נעימים."

מעתה ואילך זה רשום בספר שופטים.

תקדים משפטי - "אם היינו מעניקים פרסים לפי ההיגיון הזה, אני לא בטוח שטולסטוי היה מקבל את פרס ישראל לספרות, או שמוצרט היה מקבל את פרס ישראל למוסיקה, כי שניהם היו אנשים לא נעימים."

אין לערער עליו.



עד שינתן פסק דין מפורש של בית המשפט העליון, שכל השופטים בלי יוצא מהכלל, נעימים,

באתי אני לערער בפני בית דין צדק שייסדתי בבלוג זה בה' באייר 2004 בעשר אצבעותיי.



2.



ב-1984 עשיתי את צעדי הגישוש הנמרצים הראשונים שלי להגשמת חלום מחלומותיי - פרויקט הילא"י.

מקום לאמנים יוצרים, מעין מושבת אמנים, שאיפשר התפנות ליצירה בדירות סטודיו אותן שיפצנו בגליל ובנגב.



בשנים הטובות תרמו האמנים לקהילה בפעילות תרבות שנועדה להפגיש בין שונים, להעשיר.

נפגשתי אז עם אנשים רבים מכל סוג ומין ומכל הפגישות זכורה לי במיוחד פגישה ראשונה עם ראש מה שהייתה אז עיירת הפיתוח מעלות-תרשיחא. שלמה בוחבוט, יליד מרוקו.

אומר לי האיש פתאום, כשהוא מסובב אצבע בצמוד לרקתו: "תגידי, זה נכון שאמנים הם קצת ככה?"

אמרתי, "נכון. וגם כל המרוקאים הם מרוקו סכין. וכל הרומנים גנבים."

אהה.



3.



נמלה רואה גרגיר חול ואומרת, "הגעתי להר!"

קיקלופ רואה איש ואומר, "סעודה!"

השופט מצא רואה ב??יצה של סטריאוטיפים ואומר, "לא נעים, אבל לא נורא."



4.



We know intuitively that there is a life we long to have, a dream we've harboured - sometimes since childhood. But too often we decide to follow a path that is not really our own, one that others have set for us. We forget that whichever way we go, the price is the same: in both cases, we will pass through difficult and happy moments, hours of solitude and many complex situations. But when we are living our dream, the difficulties we encounter make sense. ..

Paul Coelho



וכי יש מי שלא חלמ/ה בילדות להיות סופר/ת, צייר/ת, בונה עולמות?

באים הדורות הקודמים, שאף הם חלמו, והוחנקו, ומחניקים את חלום הדור הרך בקריאות, "פרנסה! אל תהיה משוגע! חייך בקצות הפה ובלבד שתהיה נעים!"

היטב אני זוכרת את היום שבו באה אליי בתי, אז בת שתים עשרה, בדמעות:

"סבתא אומרת שלא אהיה שחקנית כי כל השחקניות זונות."

את ההשראה לשמי קבלה אותה סבתא, אמי, משמה של שחקנית קולנוע נערצה.



5.



את חופשת הפסח האחרונה ביליתי עם נכדתי בת הארבע עשרה, דור רביעי לחולמות תיאטרון.

ראינו שלש הצגות ביומיים.

דווקא ילדה נעימה.