הרגע הגיעה. מתנה. טוב שיש אהבה בעולם, טוב שהיא סינונים - מלה נרדפת -לנתינה.
הושיט לי את המתנה ומיד הלב רחב וקרן: השתוקקתי לה מזה שנה. תכננתי את עבודתי לקראתה.
תוכנת אין דיזיין. InDesign מבית אדובה.
תוכנה שעמה ניתן לבצע את כל עבודת קדם הדפוס, אותה עבודה שדורות קודמים היו הבחורים
הזעצערים - כך נקראו - יושבים ומניחים אות עופרת ליד אות עופרת, ימים על ימים. כיום
יש תוכנה, בתוך ימים אחדים, ספר של מאות דפים מוכן לשלב הבא של ההכנה לדפוס.
היש מאושרת ממני?
רגע רגע. שכחת? אהה. כן.
נו, שיהיה.
לפני שנה ביקשו שאשתתף בסרט.
דוקו-דרמה: הדרך לבית הספר.
סיפרתי דברים שחלקם העליתי ברשימה מוקדמת.
לאחר הצילומים אמרתי לאמי, שבדצמבר ימלאו לה 93 (תשעים ושלוש) שנים:
"מוזר. אני זוכרת את הדרך לבית הספר בארץ, זוכרת אירועים לפרטיהם - ומההליכה לבית הספר ברומניה אינני זוכרת דבר. והרי למדתי שם חמש שנים ראשונות."
ארבע שנים ראשונות למדנו בבית הספר היהודי. בשנה החמישית עליתי לגימנסיה, שבה היו רוב התלמידים נוצרים.
אמי קראה, "אני זוכרת! התלמידים רדפו אחרייך ורצו להרביץ לך."
"למה?!"
"כי המורה אמרה שאת הכי טובה בגראמטיקה - דיקדוק."
לא זכרתי כלל.
"הרביצו לי?"
"לא, כי נכנסת לחנות ספרים - הייתה שם, של יהודי - והוא חיכה איתך עד שהסתלקו."
עכשיו הזמנים השתנו. הדשא ירוק אצל עולם ומלואו.
כאשר לאדם טוב, הכל שמחים עמו. ברוכה שהגיעתנו לזמן הזה.
הזיכרןן הזה
שהבליח אצל אמי - ואצלי הועלם - היה רק חלוק אבן קטן על אם הדרך, צל שפסע עמי מרגע שנולדתי.
לפני שנים אחדות אמרה לי בת דודתי - והיא בינקותי הייתה נערה בת עשר, כמו בת דודתי אנוצה:
"היינו מרימות אותך ראשונה מן הלול, היינו רבות עלייך."
"מדוע?"
"כי היית כזאת. ממזרתא."
בלול עמי הייתה אחותי התאומה, לא זהה.
נהוג היה להעניק פרס ראשון.
בסוף שנת הלימודים.
אבי קרא מן האולם, "בראוו קורינה!"
פניי בערו מן הבושה והצער.
לאחותי גם פרס שלישי לא הותירו.
הפסקתי להכין שיעורים. כשנדרשתי לקרוא, הייתי קוראת מן המחברת הריקה.
פרט שהמורים עמדו עליו בסופו של דבר.
והוסיפו, שנה אחר שנה, לקרוא לי לבימה, לטקס קבלת פרס-ראשון.
בסוף השנה הרביעית קראו גם לאחותי. העניקו לה את הפרס השלישי.
היא אמרה, "לא קינאתי בקורינה, אבל אני שמחה לקבל גם אני פרס."
בגיל עשר איבדתי אותה.
בגב "נופי הנפש"
סיפרתי איך בימי העבודה הקשה על קיום "הילא"י - בחוץ לארץ כמו בארץ - הייתי מוצאת מפלט בחנויות ספרים.
עכשיו אני תוהה - האם מאז אותו זיכרון עלום, פבלובית, הייתה חנות הספרים לעיר המקלט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה