אתמול, הפגישה עם צ'.
שלוש פעמים הזכירו אותו בשמו, אנשים שונים.
גדלתי על אגדות בהן 'שלש פעמים' נושא בחובו מסר מאגי.
רשמתי בדפים שעלי לאתר אותו. חזרתי והעליתי את התזכורת הזו מדף לדף.
בראש השנה התחילו לזרום ברכות, בדואר האלקטרוני - מאלה שהופכות אותי בעל כורחי לחלק מחבורה, בלי שאדע במה זכיתי לכבוד.
הכתובת שלי, כמו של שאר הממוענים, בנספח גלוי, לא בעלום.
ראיתי כתובת של אחד צ'. שלחתי לו דוא"ל מגשש.
השיב שזה באמת הוא, אבל מי אני.
חזר והבהיר עד כמה הוא נזהר, כי הזיכרון הלוא מוביל למקומות שמתרחקים מן המקרה-כפי-שהיה.
שאלת האמת מרצדת מן הקצה של הטוענים כולה-שלי, לקצה האומר, אין-אמת.
אני מסתכלת במגווני האמת כמו בקליידסקופ. להיפך, כשכולם חוזרים על אותו סיפור, יש פעמון שמתחיל לצלצל לי בראש: משהו כאן חשוד! משהו כאן באמת אינו האמת.
מצ', בהליכה - להרגיע את ההתרגשות - הגעתי לחנות ספרים גדולה
שליו, נינוח - ופתאום נשמעה צעקה בוכיה. אחת המוכרות טענה כלפי חברתה במשפט חוזר שוב ושוב. "אני ביקשתי ממך?!" בקולי קולות.
עמדתי עם הגב אליהן, ובחור, מולי, מן הצד השני של תצוגת הספרים: "את חושבת שזה באמת, או שזו הצגה?"
"אתה לומד תיאטרון?"
"כן. קצת משחק."
שתי בחורות והשחקן. הוא אומר לי שוב ושוב, "זה לא הגיוני שזה באמת."
לא לפני חמישים שנה אלא ממש באותם רגעים - שלושה אנשים ראו, כל אחד, אמת שונה.
לקחתי לידי את הספר "חיי הרועה כפי שהיה רוצה שי?ראו" בהמוני דפים נכתבה אגדה מקראית, על ידי סופרי המלך.
הלכתי ישר לפרק, "קיביה".
גיבור הספר מוצג כמשוח על ידי הנביא בעל רעמת השיבה: "שמך בישראל יהיה שרון."
היה או לא היה.
לאחר שהסביר לב.ג. בתום לב אוטנטי שהלך כמעט מבית לבית והזהיר שיצאו כי עומדים לפוצץ. שלא נשמעו ילדים. שאפילו הדריכו ילד אובד דרך, ברוב הומניות יהודית, לאן ללכת כדי למצוא מקלט.
היה או לא היה?
קרין אומרת לי כל השנים: "מהי האמת הזו שאת מחפשת? כל אחד יש לו אמת משלו."
"האמת כאשר אינך מסתיר אותה. וגם אם אתה יודע משהו - ואינך אומר אותו."
אז הנה קמו שני עמודי תווך נכבדים לתקשורת-של-המדינה וכתבו ספר שהוא זן, אמנם לא חדש אבל די מובהק: לא אוטוביוגרפיה ולא ביוגרפיה אלא, ממש, תנ"ך.
תנ"ך שגוויתו הוצאה מן הסאקרופאג ויש להחיות אותה מהר, לפני שיתחיל מחול הפריימרס והבחירות.
הנה הספר והרועה, והכבשים?
ברחו.
רגע אחד, בשיחה עם צ':
הוא מעלה זיכרון מטלטל, נורא. באמצע המשפט, בלי להשמיע קול, מניע את שפתיו, מצביע על מכשיר ההקלטה.
כיוון שאינני יודעת לקרוא שפתיים, נעצרתי הלומה. "מה? מה?"
הקול קפא, כמו הנסיכה מדקירת המחט. קפא כדי שלא יקפא הדם לשמע האמת.
זהו הרגע שלמען ההיסטוריה, צריך להכניס אותו לסאקרופאג: ראו, כך קפאה לנו מדינת היהודים העבריה. קפאה באמצע לידת האמת.
היד שתסטור על ישבנה כדי שתצעק ותתחיל לחיות ולגדול עמנו, תלויה באוויר כמו יד האלוהים בציור של מכאלאנג'לו, או דורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה