תודה לטלי שהפנתה את תשומת לבי.
תודה לעפרי אילני, ששם לב:
עדכון אחרון - 13:50 19/07/06
המקום שבו אנו צודקים
מאת עפרי אילני
האם הסתגרות במרחב המוגן של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה בלוגרים ישראלים הציעו משאב חשוב: נגישות לקולות אחרים
כמו רוב מגזרי החברה הישראלית, אולי חוץ מפורום מטכ"ל, הבלוגוספירה הישראלית נתפסה בלתי מוכנה למלחמה שפרצה בלבנון. ביום ראשון בבוקר, כשביירות כבר היתה הרוסה למחצה, תושבי חיפה ישבו בחדרים ממוגנים, והכתבים של העיתונות המודפסת בילו לילה חמישי על הגבול, נראה שרוב הכותבים ברשת עוד לא פתחו את המחשב. בחינה של בלוגים ישראליים נבחרים העלתה כי הם עדיין מייצרים הומור אינטרנט מהסוג הסטנדרטי, שנסוב על נושאים כמו קיילי מינוג, אושרי כהן, ופצצות שילדים עושים מפפסי ומנטוס. ההפצצות וההפגזות האמיתיות כאילו התרחשו במקום אחר.
בסוף אותו יום התמונה כבר השתנתה. כמעט כל מי שכתב פוסט חדש התייחס בדרך זו או אחרת לאירועים. בשלב הזה נאלצו הכותבים להחליט מה הם עושים עם מקלדת, חיבור לאינטרנט וקהל קוראים נאמן כשהמצב מסביב נעשה לחלוטין לא נורמלי.
המתקפה הנוכחית היא האירוע המלחמתי הראשון בקנה מידה גדול שהרשת העברית נאלצת להתמודד אתו מאז צמחה וגיבשה לעצמה סוג מסוים של זהות. בעוד אמצעי התקשורת המסורתיים עוברים במהירות לנוהל קרב, לרשת לוקח זמן להסתגל. בינתיים נראה שהיא מפנה את מרכז הבמה לקולותיהם הדומיננטיים של הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות הגדולים.
ובכל זאת, תחושה אחת בולטת מעל כולן - התכחשות. מהגדרתו, המרחב הווירטואלי נוטה להיות תלוש מעט, ומתפקד במישור קיום מקביל לעולם האמיתי. הקשר המיידי, במרחק לינק או הורדה, לחלקים רגועים יותר של העולם, מביא בהכרח לתחושה מסוימת של ניתוק. גם כאשר התייחסו לאירועים, רבים מהכותבים בחרו להתמקד בהערות אירוניות משולי החדשות, או בהתחלקויות הקטנות של האחים הגדולים מהטלוויזיה.
חדר 404 של עידו קינן (room404.net) הביא מקבץ של "פתיתי מלחמה" - מודעות פרסומת שמקבלות משמעות אירונית בהקשר הנוכחי ("אתם עוד בבית?", שואלת המודעה של חברת החשמל, שמזמינה את הקוראים למרכז המבקרים); ויובל דרור מ"מאבד תמלילים" (popup.co.il) קיבץ את הודעות השגיאה של אתר דובר צה"ל ואת הדיווחים המשונים של כתבת גל"צ הדס שטייף, שבשידור מגבול הצפון הודיעה שכוחות צה"ל "יורים משהו לעבר גבול לבנון".
בלוגים אחרים נראו כאילו הולאמו על ידי כוחות הביטחון, ועברו לדבר בטון המזכיר את דובר צה"ל. הקוסמופוליטיות האזרחית והקלילה של שועלי רשת ותיקים, שבימים כתיקונם מזהים את השרת כמולדתם הראשונה, נסדקת די מהר כשהתותחים רועמים. "כאן אבסורדיסטאן" (http://snipurl.com/tclf) הזהיר מפני "גולשים ישראלים בשירות החיזבאללה" שרצים ל"אתרים זרים" כמו פליקר (http://flickr.com) ומפרסמים שם מיקומים של נפילות קטיושות. חזי שטרנליכט, בעל הבלוג "הפוזיציה" ב"רשימות" (http://snipurl.com/tddu), הכריז ש"אנחנו האויב הגדול של עצמנו" ותקף את אמצעי התקשורת (ובעיקר את "הארץ").
האם תפקידה של קהילת האינטרנט הישראלית היא באמת "לעשות טובה למדינה", כדברי הבלוגר יהונתן קלינגר? מטבע הדברים, אירוע דרמטי כמו מלחמה מביא גם את כותבי הבלוגים, כמו כל אדם אחר, להתמקם איש איש בעמדתו הפוליטית. אך למרבה המזל, רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.
בזמן שבו השיח הציבורי מוצף בקלישאות מתלהמות, כמה מבעלי הבלוגים ב"רשימות" עברו לכתוב בשורות קצרות. סמי שלום שטרית (http://www.notes.co.il/sami) פירסם שיר ששמו "יהודי ספידי" על טייס ישראלי חובב יין, ש"מלטף את ראש הטיל, כמו היה צוואר בקבוק שרדונה". אתי טופז (http://www.notes.co.il/eti) הסתפקה בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", שבו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב", והוא, כדברי המשורר, "רמוס וקשה כמו חצר".
האם הסתגרות במרחב הממוגן, אך הרמוס והקשה, של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה מבעלי בלוגים הציעו את אחד המשאבים החשובים ביותר של הרשת: נגישות לקולות אחרים. "העוקץ" (http://www.haokets.org), הבלוג החברתי של יוסי דהאן ואיציק ספורטא, המגדיר עצמו כמפלט מ"המחנק והמוגבלות של הדיון הציבורי", הציע הפניות לעיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (http://www.dailystar.com.lb). משם, לדברי דהאן, "אפשר להתחיל להבין איך כל זה נראה מהצד השני, ולא דרך התיאורים הקריקטוריסטיים של המומחים המקומיים לנפש אוכלוסיית האזור, הגיא בכורים והאהוד יערים למיניהם".
למי שמעדיף לקרוא בעברית, פירסם הבלוג מכתב מביירות שכתבה ביום שישי לבנונית ששמה רשא, הכותבת מבית קפה במערב העיר על הימים המזוויעים בצל ההפצצות. "למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות", היא כותבת ומוסיפה: "אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק".
וקורינה הסופרת (www.notes.co.il/corinna), מהכותבות הוותיקות ב"רשימות", מילאה את הבלוג בדגלים שחורים, והעמידה זה לצד זה את ההימנונים של איראן, סוריה, לבנון וישראל. לסיכום היא הוסיפה: "נפש יהודייה, נפש איראנית, לבנונית, סורית או פלשתינית - עד מתי תהיי לוטה באפילה, כלי למימוש הערך העליון: ארץ".
תודה לעפרי אילני, ששם לב:
עדכון אחרון - 13:50 19/07/06
המקום שבו אנו צודקים
מאת עפרי אילני
האם הסתגרות במרחב המוגן של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה בלוגרים ישראלים הציעו משאב חשוב: נגישות לקולות אחרים
כמו רוב מגזרי החברה הישראלית, אולי חוץ מפורום מטכ"ל, הבלוגוספירה הישראלית נתפסה בלתי מוכנה למלחמה שפרצה בלבנון. ביום ראשון בבוקר, כשביירות כבר היתה הרוסה למחצה, תושבי חיפה ישבו בחדרים ממוגנים, והכתבים של העיתונות המודפסת בילו לילה חמישי על הגבול, נראה שרוב הכותבים ברשת עוד לא פתחו את המחשב. בחינה של בלוגים ישראליים נבחרים העלתה כי הם עדיין מייצרים הומור אינטרנט מהסוג הסטנדרטי, שנסוב על נושאים כמו קיילי מינוג, אושרי כהן, ופצצות שילדים עושים מפפסי ומנטוס. ההפצצות וההפגזות האמיתיות כאילו התרחשו במקום אחר.
בסוף אותו יום התמונה כבר השתנתה. כמעט כל מי שכתב פוסט חדש התייחס בדרך זו או אחרת לאירועים. בשלב הזה נאלצו הכותבים להחליט מה הם עושים עם מקלדת, חיבור לאינטרנט וקהל קוראים נאמן כשהמצב מסביב נעשה לחלוטין לא נורמלי.
המתקפה הנוכחית היא האירוע המלחמתי הראשון בקנה מידה גדול שהרשת העברית נאלצת להתמודד אתו מאז צמחה וגיבשה לעצמה סוג מסוים של זהות. בעוד אמצעי התקשורת המסורתיים עוברים במהירות לנוהל קרב, לרשת לוקח זמן להסתגל. בינתיים נראה שהיא מפנה את מרכז הבמה לקולותיהם הדומיננטיים של הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות הגדולים.
ובכל זאת, תחושה אחת בולטת מעל כולן - התכחשות. מהגדרתו, המרחב הווירטואלי נוטה להיות תלוש מעט, ומתפקד במישור קיום מקביל לעולם האמיתי. הקשר המיידי, במרחק לינק או הורדה, לחלקים רגועים יותר של העולם, מביא בהכרח לתחושה מסוימת של ניתוק. גם כאשר התייחסו לאירועים, רבים מהכותבים בחרו להתמקד בהערות אירוניות משולי החדשות, או בהתחלקויות הקטנות של האחים הגדולים מהטלוויזיה.
חדר 404 של עידו קינן (room404.net) הביא מקבץ של "פתיתי מלחמה" - מודעות פרסומת שמקבלות משמעות אירונית בהקשר הנוכחי ("אתם עוד בבית?", שואלת המודעה של חברת החשמל, שמזמינה את הקוראים למרכז המבקרים); ויובל דרור מ"מאבד תמלילים" (popup.co.il) קיבץ את הודעות השגיאה של אתר דובר צה"ל ואת הדיווחים המשונים של כתבת גל"צ הדס שטייף, שבשידור מגבול הצפון הודיעה שכוחות צה"ל "יורים משהו לעבר גבול לבנון".
בלוגים אחרים נראו כאילו הולאמו על ידי כוחות הביטחון, ועברו לדבר בטון המזכיר את דובר צה"ל. הקוסמופוליטיות האזרחית והקלילה של שועלי רשת ותיקים, שבימים כתיקונם מזהים את השרת כמולדתם הראשונה, נסדקת די מהר כשהתותחים רועמים. "כאן אבסורדיסטאן" (http://snipurl.com/tclf) הזהיר מפני "גולשים ישראלים בשירות החיזבאללה" שרצים ל"אתרים זרים" כמו פליקר (http://flickr.com) ומפרסמים שם מיקומים של נפילות קטיושות. חזי שטרנליכט, בעל הבלוג "הפוזיציה" ב"רשימות" (http://snipurl.com/tddu), הכריז ש"אנחנו האויב הגדול של עצמנו" ותקף את אמצעי התקשורת (ובעיקר את "הארץ").
האם תפקידה של קהילת האינטרנט הישראלית היא באמת "לעשות טובה למדינה", כדברי הבלוגר יהונתן קלינגר? מטבע הדברים, אירוע דרמטי כמו מלחמה מביא גם את כותבי הבלוגים, כמו כל אדם אחר, להתמקם איש איש בעמדתו הפוליטית. אך למרבה המזל, רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.
בזמן שבו השיח הציבורי מוצף בקלישאות מתלהמות, כמה מבעלי הבלוגים ב"רשימות" עברו לכתוב בשורות קצרות. סמי שלום שטרית (http://www.notes.co.il/sami) פירסם שיר ששמו "יהודי ספידי" על טייס ישראלי חובב יין, ש"מלטף את ראש הטיל, כמו היה צוואר בקבוק שרדונה". אתי טופז (http://www.notes.co.il/eti) הסתפקה בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", שבו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב", והוא, כדברי המשורר, "רמוס וקשה כמו חצר".
האם הסתגרות במרחב הממוגן, אך הרמוס והקשה, של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה מבעלי בלוגים הציעו את אחד המשאבים החשובים ביותר של הרשת: נגישות לקולות אחרים. "העוקץ" (http://www.haokets.org), הבלוג החברתי של יוסי דהאן ואיציק ספורטא, המגדיר עצמו כמפלט מ"המחנק והמוגבלות של הדיון הציבורי", הציע הפניות לעיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (http://www.dailystar.com.lb). משם, לדברי דהאן, "אפשר להתחיל להבין איך כל זה נראה מהצד השני, ולא דרך התיאורים הקריקטוריסטיים של המומחים המקומיים לנפש אוכלוסיית האזור, הגיא בכורים והאהוד יערים למיניהם".
למי שמעדיף לקרוא בעברית, פירסם הבלוג מכתב מביירות שכתבה ביום שישי לבנונית ששמה רשא, הכותבת מבית קפה במערב העיר על הימים המזוויעים בצל ההפצצות. "למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות", היא כותבת ומוסיפה: "אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק".
וקורינה הסופרת (www.notes.co.il/corinna), מהכותבות הוותיקות ב"רשימות", מילאה את הבלוג בדגלים שחורים, והעמידה זה לצד זה את ההימנונים של איראן, סוריה, לבנון וישראל. לסיכום היא הוסיפה: "נפש יהודייה, נפש איראנית, לבנונית, סורית או פלשתינית - עד מתי תהיי לוטה באפילה, כלי למימוש הערך העליון: ארץ".
(C) אתר קפטן הארץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה