סופרת מוציאה לאור הופכת עולמות: יולי 2006

יום שישי, 28 ביולי 2006

הרהורים על מהות הקנאה

הרגע הגיעה. מתנה. טוב שיש אהבה בעולם, טוב שהיא סינונים - מלה נרדפת -לנתינה.
הושיט לי את המתנה ומיד הלב רחב וקרן: השתוקקתי לה מזה שנה. תכננתי את עבודתי לקראתה.

תוכנת אין דיזיין. InDesign מבית אדובה.
תוכנה שעמה ניתן לבצע את כל עבודת קדם הדפוס, אותה עבודה שדורות קודמים היו הבחורים
הזעצערים - כך נקראו - יושבים ומניחים אות עופרת ליד אות עופרת, ימים על ימים. כיום
יש תוכנה, בתוך ימים אחדים, ספר של מאות דפים מוכן לשלב הבא של ההכנה לדפוס.

היש מאושרת ממני?

רגע רגע. שכחת? אהה. כן.
נו, שיהיה.

לפני שנה ביקשו שאשתתף בסרט.
דוקו-דרמה: הדרך לבית הספר.
סיפרתי דברים שחלקם העליתי ברשימה מוקדמת.
לאחר הצילומים אמרתי לאמי, שבדצמבר ימלאו לה 93 (תשעים ושלוש) שנים:
"מוזר. אני זוכרת את הדרך לבית הספר בארץ, זוכרת אירועים לפרטיהם - ומההליכה לבית הספר ברומניה אינני זוכרת דבר. והרי למדתי שם חמש שנים ראשונות."
ארבע שנים ראשונות למדנו בבית הספר היהודי. בשנה החמישית עליתי לגימנסיה, שבה היו רוב התלמידים נוצרים.
אמי קראה, "אני זוכרת! התלמידים רדפו אחרייך ורצו להרביץ לך."
"למה?!"
"כי המורה אמרה שאת הכי טובה בגראמטיקה - דיקדוק."
לא זכרתי כלל.
"הרביצו לי?"
"לא, כי נכנסת לחנות ספרים - הייתה שם, של יהודי - והוא חיכה איתך עד שהסתלקו."
עכשיו הזמנים השתנו. הדשא ירוק אצל עולם ומלואו.
כאשר לאדם טוב, הכל שמחים עמו. ברוכה שהגיעתנו לזמן הזה.

הזיכרןן הזה
שהבליח אצל אמי - ואצלי הועלם - היה רק חלוק אבן קטן על אם הדרך, צל שפסע עמי מרגע שנולדתי.
לפני שנים אחדות אמרה לי בת דודתי - והיא בינקותי הייתה נערה בת עשר, כמו בת דודתי אנוצה:
"היינו מרימות אותך ראשונה מן הלול, היינו רבות עלייך."
"מדוע?"
"כי היית כזאת. ממזרתא."
בלול עמי הייתה אחותי התאומה, לא זהה.

נהוג היה להעניק פרס ראשון.
בסוף שנת הלימודים.

אבי קרא מן האולם, "בראוו קורינה!"
פניי בערו מן הבושה והצער.
לאחותי גם פרס שלישי לא הותירו.

הפסקתי להכין שיעורים. כשנדרשתי לקרוא, הייתי קוראת מן המחברת הריקה.
פרט שהמורים עמדו עליו בסופו של דבר.
והוסיפו, שנה אחר שנה, לקרוא לי לבימה, לטקס קבלת פרס-ראשון.
בסוף השנה הרביעית קראו גם לאחותי. העניקו לה את הפרס השלישי.
היא אמרה, "לא קינאתי בקורינה, אבל אני שמחה לקבל גם אני פרס."
בגיל עשר איבדתי אותה.

בגב "נופי הנפש"
סיפרתי איך בימי העבודה הקשה על קיום "הילא"י - בחוץ לארץ כמו בארץ - הייתי מוצאת מפלט בחנויות ספרים.
עכשיו אני תוהה - האם מאז אותו זיכרון עלום, פבלובית, הייתה חנות הספרים לעיר המקלט.

יום שני, 24 ביולי 2006

כך כותבים רב מכר

פיצחתי את הקוד

כה אמר טולסטוי בפתיחה לאנה קרנינה:
(כמעט) כל רבי-המכר דומים זה לזה.

(כמעט) כל שאינם רבי-מכר, שונים זה מזה.

את האומללים קשה לפענח. נדרש תחקיר פרטני, אחד לאחד.

את הדומים קל לפצח. בחנ/י אחד ותבינ/י את כולם.

האזרחית ק. מאסה באומללות
והחליטה, לפני שמאוחר מדי, לחקור לעומק את התופעה, להסיק מסקנות יצירתיות, סליחה - בונות, וכדרכה האלטרואיסטית, לשתף את העולם בגילוי.

שקיפות א.
בבואך להכין תחקיר, אל תתנשא/י על פני הנושא. כתב/י בלשון החומר הנחקר. אם שטחי הוא, כתב/י בשטחיות. אפילו אלוהים לא דיבר אל אדם וחווה בלשון אלוהית.

כך תכתב/י רברבן-מכר:
1.

אין לכתוב את הגיבורים. כתב/י עליהם, ובתיאורים מפורטים.

אל תכתבי "אני עובדת על השיחה עם סווטלנה ובאוזניים מהדהד הקול הנוגה שלה, וגו'," כמו שקורינה התבלבלה לכתוב בפתיחה ל"נופי הנפש".

כתב/י: "קמתי בבוקר, ציחצחתי שיניים תוך מריחה קפדנית של משחת השיניים על המברשת. חשבון החשמל שהגיע אתמול לתיבת הדואר שלי בסניף הדואר הטריד אותי מאד אבל החלטתי שלפני הכל אני כותבת מכסה יומית של אלף מלים, וגו'".

אל תפתח/י ספר פרוזה במשפט מביך כמו זה שקורינה נואלה לפתוח בו את "סודות":

"עין קיקלופית מהבהבת במכשיר האלקטרוני."

מה זה אם לא התנשאות? כמה קוראים מן המכנה המשותף הרחב ביותר, זוכרים - אם למדו אי פעם - מהו קיקלופ? הרוב בקושי זוכרים את לוח הכפל. כתב/י עם הקורא/ת בגובה העיניים: "אנה היא אישה בלונדינית בעלת עיניים ירוקות שלפעמים מכחילות. היא עובדת במשרה שדורשת את כל זמנה ונמצאת הרבה בנסיעות. באותו יום גורלי, בטרם נודע לה על האסון, היא נכנסה לביתה עייפה וצמאה מאד, ורעבה, אבל דבר ראשון הסתכלה על המזכירה האלקטרונית.

המזכירה האלקטרונית הבהבה. אנה הבינה שהשאירו לה הודעה. בטח מהמשרד. אנה לא יכלה להתאפק ועוד לפני שנכנסה לשירותים אפילו, לחצה על כפתור השמעת ההודעות, הגבירה את קול הרמקול של המכשיר, ועשתה דרכה אל השירותים. ואז..." וכן הלאה.

2.

אין לכתוב אף פעם בלשון מסובכת, מהמאה שעברה (לפני עשרים שנים). עבר זמנה.

כתב/י במלים פשוטות תוך שימוש מירבי בכל אוצר המלים של קורא/ת בת המכנה הנ"ל. ארבע מאות מלים זה המון.

לא, לא "מינימליזם", שם יודעים את כל המלים של מילון אבן שושן - טוענים שיודעים - אבל בוחרים להצטמצם.

3.

אין להגזים עם דימויים.

קח/י בחשבון שאפילו אם יש למי מן המכנה המשותף הרחב ביותר - זה שמביא לאחדות העם - אם יש כושר דמיון, הוא עולה לאט יותר מתוכנת וינדווס במחשב שקרס. (אויש, יצא לי דימוי זוועה. דלג/י.)

לכ/י על בטוח, עם מלים פשוטות:

למשל, "כמו".

זו מלה נהדרת, קלה לשימוש, אפילו . קלאסית.

"השמים היו כמו סדין כחול מעל לראש ובערב הם נהיו כמו סדין שנשפך עליו רסק עגבניות, אחר כך נהייה חושך והם נהיו כמו סדין כחול שכמו נשפך עליו רסק עגבניות ואחר כך כמו זרקו עליו בוץ שחור. המון בוץ שחור."

אם רוצים ויהי מה להיות ספרותיים, מותר לקצר באות "כ" בלבד:

"יפה כאלילה יוונית קדמונית." (כן, חשוב מאד להוסיף "קדמונית". שיהיה ברור שזו לא אלילה אגדית ומדהימה מאם.טי.וי או מרשת ג'); "

השתמש/י בצמדי-מלים מוכרים.

היופי הוא שכאן הקורא/ת יודעת מה צפוי, כמו תלמיד בכיתה שידע את התשובה והמורה משבחת אותו (אוף, שוב דימוי מזוויע. דלג/י), לדוגמא:

"הטקס החגיגי", "שמש מפנקת", "ניחוחות משכרים", "סם משכר", "תכולים וטהורים" (השמים),"עוני ומחסור", "רווי התרגשות", "(לא) אמרה נואש", "שדיים זקורים".

תפסתם/ן את פרינציפ? אפשר ללכת עם זה הלאה, למשפטים שלימים:

"התאונה שפצעה את לבה לנצח", "חברות בלב ונפש", "כמו כוורת דבורים הומייה";

או שימוש בכלי ה"כמו" ביחד עם כלי "צמדי-המלים" במשפט אחד: "עיניים כחולות כמו רקיע של קיץ".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פשוט כמו אלף בית. נכון? ואת זה, בעצם, גיליתי גם אני, עוד בכיתה ח'.
זו הייתה השנה השנייה שלי בארץ. כולנו בכיתה כבר ידענו עברית.

כולנו, למעט ישראלה, שכנתי לספסל, קראנו ספרים.

היא הייתה ירושלמית, צברית יחידה בכיתה של עולים. בזכות אחים לוחמים בעלי קשרים באור יום ובמחשך, קיבלה המשפחה דירה שלימה בבית "נטוש" ביפו.

היא לא הייתה כמו אלילה יוונית קדמונית, גם לא היינו חברות בנפש, אבל אמרתי נואש כשהושיבו אותה לידי.

השמיים היו תכולים וטהורים בדצמבר ששנתיים קודם לכן הורידו שלג ברומניה, ואני רואה את ישראלה!מחזיקה ספר!מתחת לשולחן וקוראה בו!רוויית התרגשות, כמו סם משכר הוא הספר!

הכיתה הייתה הומיה כמו כוורת דבורים. אמרתי, תני לראות.

...בחורה התפשטה לאט לאט, נכנסה לאמבטיה בשדיים זקורים, בחור התפשט לאט לאט (תיאור מפורט של הזקור אצלו), התקרב אל ה...

המורה יהושע עמד לידי ואמר, "תני."

שבוע קודם לכן היינו צריכים לקרוא דו"ח על ספר שקראנו בחופש ואני קראתי את המוטו לז'אן קריסטוף: " סבול, מות, אך היה את אשר עליך להיות: היה אדם!"

יהושע אמר, "את הספר הזה לא הייתי מצפה לראות אצלך!"

לקח את הספר והכניס אותו לתיק שלו. גם לא היה למי להחזיר, כי אף אחד לא הזדהה כבעליו.

את הקריאה שלא יכולתי להשלים אז, ניתן להשלים עכשיו.

אף מורה לא יחרים, להיפך, מתפרסם ב-YNET לאור היום, כלל לא במחשך, והגולשים אפילו מוזמנים לתרום מכשרונם למעשה היצירה.

האמת חייבת להיאמר: לפני שנים, אפילו שלא קראתי את יצירותיו של הכותב, הצעתי את ספריי להוצאה שלו.

תשובתו פצעה את לב הסופרת, (כמעט) לנצח.
------------------------------------------------------------------------------------
פורסם ב 5 בנובמבר 2005 15:49 במדור על גבול הסאטירה 1
-----------------------------------------------------------------------------------.
תגובה מיובאת:

חתול תעלול 11/5/2005 6:07:56 PM
אני מת על הסופרים שעל ספריהם נכתב "רב המכר החדש של פלוני" עוד לפני שמכרו עותק אחד. מה שיפה בזה הוא שהם אכן הופכים לרבי מכר, למרות שבסופו של דבר זוכרים את הספרים האלה רק כ"אחרון של מה שמו" ולא בשמם.
ספרים שנדמה כי נכתבו על ידי מכונה עבור מכונות. דן בראון הגיע, לדעתי, למיצוי יכולת זו -נדמה כי הוא פשוט מכניס את שמות הגיבורים והמקומות למחשב, וזה יודע לשבץ אותם בעלילה השבלונית להחריד שהוא בונה בכל ספר מחדש. והקהל מת על זה, אפילו מנסים לפענח את הקודים שמאחורי ספריו (שאגב, התחקיר שהוא עורך, אם בכלל, לגביהם הוא חובבני למדי).

אבא שלי סיפר לי היום על דוקטור רוסי אחד מרמת-גן שבזמנו הפנוי כותב זבלוני שוטרים-וגנבים ברוסית, מהסוג שנמכר כ"ספרי כיס" במחיר של דולר אחד במעברי החציה ובתחנות המטרו של מוסקבה. האיש כבר הספיק לקנות קצת נדל"ן במקומות טובים בתל-אביב מרווחיו, ואפילו חתם על חוזה הסרטה לאחד מספריו - לסדרה בת 70 פרקים בטלוויזיה הרוסית.

והנה בא אליי אבא שלי בהצעה כדלקמן: "אנחנו שנינו אנשים כשרוניים, שנינו מבינים ברפואה ובכתיבה - בוא נכתוב משהו כזה ונעשה קופה". הסתכלתי עליו בעיניים עצובות ועניתי: "אני פשוט לא מסוגל לכתוב זבל..."

יומן הספר השישי

אתמול, הפגישה עם צ'.
שלוש פעמים הזכירו אותו בשמו, אנשים שונים.

גדלתי על אגדות בהן 'שלש פעמים' נושא בחובו מסר מאגי.

רשמתי בדפים שעלי לאתר אותו. חזרתי והעליתי את התזכורת הזו מדף לדף.

בראש השנה התחילו לזרום ברכות, בדואר האלקטרוני - מאלה שהופכות אותי בעל כורחי לחלק מחבורה, בלי שאדע במה זכיתי לכבוד.

הכתובת שלי, כמו של שאר הממוענים, בנספח גלוי, לא בעלום.

ראיתי כתובת של אחד צ'. שלחתי לו דוא"ל מגשש.

השיב שזה באמת הוא, אבל מי אני.

חזר והבהיר עד כמה הוא נזהר, כי הזיכרון הלוא מוביל למקומות שמתרחקים מן המקרה-כפי-שהיה.

שאלת האמת מרצדת מן הקצה של הטוענים כולה-שלי, לקצה האומר, אין-אמת.

אני מסתכלת במגווני האמת כמו בקליידסקופ. להיפך, כשכולם חוזרים על אותו סיפור, יש פעמון שמתחיל לצלצל לי בראש: משהו כאן חשוד! משהו כאן באמת אינו האמת.

מצ', בהליכה - להרגיע את ההתרגשות - הגעתי לחנות ספרים גדולה
שליו, נינוח - ופתאום נשמעה צעקה בוכיה. אחת המוכרות טענה כלפי חברתה במשפט חוזר שוב ושוב. "אני ביקשתי ממך?!" בקולי קולות.

עמדתי עם הגב אליהן, ובחור, מולי, מן הצד השני של תצוגת הספרים: "את חושבת שזה באמת, או שזו הצגה?"

"אתה לומד תיאטרון?"

"כן. קצת משחק."

שתי בחורות והשחקן. הוא אומר לי שוב ושוב, "זה לא הגיוני שזה באמת."

לא לפני חמישים שנה אלא ממש באותם רגעים - שלושה אנשים ראו, כל אחד, אמת שונה.

לקחתי לידי את הספר "חיי הרועה כפי שהיה רוצה שי?ראו" בהמוני דפים נכתבה אגדה מקראית, על ידי סופרי המלך.

הלכתי ישר לפרק, "קיביה".

גיבור הספר מוצג כמשוח על ידי הנביא בעל רעמת השיבה: "שמך בישראל יהיה שרון."

היה או לא היה.

לאחר שהסביר לב.ג. בתום לב אוטנטי שהלך כמעט מבית לבית והזהיר שיצאו כי עומדים לפוצץ. שלא נשמעו ילדים. שאפילו הדריכו ילד אובד דרך, ברוב הומניות יהודית, לאן ללכת כדי למצוא מקלט.

היה או לא היה?

קרין אומרת לי כל השנים: "מהי האמת הזו שאת מחפשת? כל אחד יש לו אמת משלו."
"האמת כאשר אינך מסתיר אותה. וגם אם אתה יודע משהו - ואינך אומר אותו."

אז הנה קמו שני עמודי תווך נכבדים לתקשורת-של-המדינה וכתבו ספר שהוא זן, אמנם לא חדש אבל די מובהק: לא אוטוביוגרפיה ולא ביוגרפיה אלא, ממש, תנ"ך.

תנ"ך שגוויתו הוצאה מן הסאקרופאג ויש להחיות אותה מהר, לפני שיתחיל מחול הפריימרס והבחירות.

הנה הספר והרועה, והכבשים?

ברחו.

רגע אחד, בשיחה עם צ':
הוא מעלה זיכרון מטלטל, נורא. באמצע המשפט, בלי להשמיע קול, מניע את שפתיו, מצביע על מכשיר ההקלטה.

כיוון שאינני יודעת לקרוא שפתיים, נעצרתי הלומה. "מה? מה?"

הקול קפא, כמו הנסיכה מדקירת המחט. קפא כדי שלא יקפא הדם לשמע האמת.

זהו הרגע שלמען ההיסטוריה, צריך להכניס אותו לסאקרופאג: ראו, כך קפאה לנו מדינת היהודים העבריה. קפאה באמצע לידת האמת.

היד שתסטור על ישבנה כדי שתצעק ותתחיל לחיות ולגדול עמנו, תלויה באוויר כמו יד האלוהים בציור של מכאלאנג'לו, או דורה.

גם הדגלים השחורים הגיעו להארץ

תודה לטלי שהפנתה את תשומת לבי.

תודה לעפרי אילני, ששם לב:

עדכון אחרון - 13:50 19/07/06

המקום שבו אנו צודקים

מאת עפרי אילני

האם הסתגרות במרחב המוגן של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה בלוגרים ישראלים הציעו משאב חשוב: נגישות לקולות אחרים

כמו רוב מגזרי החברה הישראלית, אולי חוץ מפורום מטכ"ל, הבלוגוספירה הישראלית נתפסה בלתי מוכנה למלחמה שפרצה בלבנון. ביום ראשון בבוקר, כשביירות כבר היתה הרוסה למחצה, תושבי חיפה ישבו בחדרים ממוגנים, והכתבים של העיתונות המודפסת בילו לילה חמישי על הגבול, נראה שרוב הכותבים ברשת עוד לא פתחו את המחשב. בחינה של בלוגים ישראליים נבחרים העלתה כי הם עדיין מייצרים הומור אינטרנט מהסוג הסטנדרטי, שנסוב על נושאים כמו קיילי מינוג, אושרי כהן, ופצצות שילדים עושים מפפסי ומנטוס. ההפצצות וההפגזות האמיתיות כאילו התרחשו במקום אחר.

בסוף אותו יום התמונה כבר השתנתה. כמעט כל מי שכתב פוסט חדש התייחס בדרך זו או אחרת לאירועים. בשלב הזה נאלצו הכותבים להחליט מה הם עושים עם מקלדת, חיבור לאינטרנט וקהל קוראים נאמן כשהמצב מסביב נעשה לחלוטין לא נורמלי.

המתקפה הנוכחית היא האירוע המלחמתי הראשון בקנה מידה גדול שהרשת העברית נאלצת להתמודד אתו מאז צמחה וגיבשה לעצמה סוג מסוים של זהות. בעוד אמצעי התקשורת המסורתיים עוברים במהירות לנוהל קרב, לרשת לוקח זמן להסתגל. בינתיים נראה שהיא מפנה את מרכז הבמה לקולותיהם הדומיננטיים של הכתבים הצבאיים של הטלוויזיה, העיתונים ואתרי החדשות הגדולים.

ובכל זאת, תחושה אחת בולטת מעל כולן - התכחשות. מהגדרתו, המרחב הווירטואלי נוטה להיות תלוש מעט, ומתפקד במישור קיום מקביל לעולם האמיתי. הקשר המיידי, במרחק לינק או הורדה, לחלקים רגועים יותר של העולם, מביא בהכרח לתחושה מסוימת של ניתוק. גם כאשר התייחסו לאירועים, רבים מהכותבים בחרו להתמקד בהערות אירוניות משולי החדשות, או בהתחלקויות הקטנות של האחים הגדולים מהטלוויזיה.

חדר 404 של עידו קינן (room404.net) הביא מקבץ של "פתיתי מלחמה" - מודעות פרסומת שמקבלות משמעות אירונית בהקשר הנוכחי ("אתם עוד בבית?", שואלת המודעה של חברת החשמל, שמזמינה את הקוראים למרכז המבקרים); ויובל דרור מ"מאבד תמלילים" (popup.co.il) קיבץ את הודעות השגיאה של אתר דובר צה"ל ואת הדיווחים המשונים של כתבת גל"צ הדס שטייף, שבשידור מגבול הצפון הודיעה שכוחות צה"ל "יורים משהו לעבר גבול לבנון".

בלוגים אחרים נראו כאילו הולאמו על ידי כוחות הביטחון, ועברו לדבר בטון המזכיר את דובר צה"ל. הקוסמופוליטיות האזרחית והקלילה של שועלי רשת ותיקים, שבימים כתיקונם מזהים את השרת כמולדתם הראשונה, נסדקת די מהר כשהתותחים רועמים. "כאן אבסורדיסטאן" (http://snipurl.com/tclf) הזהיר מפני "גולשים ישראלים בשירות החיזבאללה" שרצים ל"אתרים זרים" כמו פליקר (http://flickr.com) ומפרסמים שם מיקומים של נפילות קטיושות. חזי שטרנליכט, בעל הבלוג "הפוזיציה" ב"רשימות" (http://snipurl.com/tddu), הכריז ש"אנחנו האויב הגדול של עצמנו" ותקף את אמצעי התקשורת (ובעיקר את "הארץ").

האם תפקידה של קהילת האינטרנט הישראלית היא באמת "לעשות טובה למדינה", כדברי הבלוגר יהונתן קלינגר? מטבע הדברים, אירוע דרמטי כמו מלחמה מביא גם את כותבי הבלוגים, כמו כל אדם אחר, להתמקם איש איש בעמדתו הפוליטית. אך למרבה המזל, רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.

בזמן שבו השיח הציבורי מוצף בקלישאות מתלהמות, כמה מבעלי הבלוגים ב"רשימות" עברו לכתוב בשורות קצרות. סמי שלום שטרית (http://www.notes.co.il/sami) פירסם שיר ששמו "יהודי ספידי" על טייס ישראלי חובב יין, ש"מלטף את ראש הטיל, כמו היה צוואר בקבוק שרדונה". אתי טופז (http://www.notes.co.il/eti) הסתפקה בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", שבו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב", והוא, כדברי המשורר, "רמוס וקשה כמו חצר".

האם הסתגרות במרחב הממוגן, אך הרמוס והקשה, של הקונצנזוס הלאומי היא הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות באינטרנט? כמה מבעלי בלוגים הציעו את אחד המשאבים החשובים ביותר של הרשת: נגישות לקולות אחרים. "העוקץ" (http://www.haokets.org), הבלוג החברתי של יוסי דהאן ואיציק ספורטא, המגדיר עצמו כמפלט מ"המחנק והמוגבלות של הדיון הציבורי", הציע הפניות לעיתון הלבנוני "דיילי סטאר" (http://www.dailystar.com.lb). משם, לדברי דהאן, "אפשר להתחיל להבין איך כל זה נראה מהצד השני, ולא דרך התיאורים הקריקטוריסטיים של המומחים המקומיים לנפש אוכלוסיית האזור, הגיא בכורים והאהוד יערים למיניהם".

למי שמעדיף לקרוא בעברית, פירסם הבלוג מכתב מביירות שכתבה ביום שישי לבנונית ששמה רשא, הכותבת מבית קפה במערב העיר על הימים המזוויעים בצל ההפצצות. "למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות", היא כותבת ומוסיפה: "אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק".

וקורינה הסופרת (www.notes.co.il/corinna), מהכותבות הוותיקות ב"רשימות", מילאה את הבלוג בדגלים שחורים, והעמידה זה לצד זה את ההימנונים של איראן, סוריה, לבנון וישראל. לסיכום היא הוסיפה: "נפש יהודייה, נפש איראנית, לבנונית, סורית או פלשתינית - עד מתי תהיי לוטה באפילה, כלי למימוש הערך העליון: ארץ".

בלילה הם באו אליי

אפשר לישון לידך, אימא?

אני אוהב את הדובון שקנית לי היום, אימא, אבל אותך אני אוהב יותר.

מה זה הקולות החזקים האלה, אימא? מה קרה לי, אימא, פתאום הבום השחור בא.

את הכי יפה בעולם, אימא.

מה זה מוות, אימא?

אני אוהב לנשק את העור העדין של הצוואר שלך, אימא.

איך מוות נגרם, אימא?

אמרי אמרי כי הנה הוא אוחז בקצה מכנס הפיג'מה שלי אימא. החזיקי בי אימא.

כמו הילד בסרט של צ'פלין, הילד השובב, אימא אני שולח אלייך ידיים שתצילי.

את לא מגינה עליי אימא, רקטות וטנקים ומטוסים יש להם יותר כוח אבל אני את העור העדין של הצוואר שלך אוהב הכי הכי אימא.

נשקי אותי אימא כי לא הלכתי. אני עמך בליבך אימא עד אחרון ימייך, אני איתך אימא.

מה זה שנאה, אימא?

ההיפך מאהבה, אימא?

איך אפשר ההיפך מאהבה, אימא? אני שואל, עני לי אימא, איך יכול להיות דבר שהוא ההיפך מאהבה, איך הוא, איזה צבע יש לו, איזו צורה וקול וריח

תודה לך שלא אמרת לי אימא ונשארתי נקי נקי כמו ביום שילדת אותי אימא ולבך אז שר עם בכיי.

יום שלישי, 11 ביולי 2006

נשיא ראוי למרעיו

מי ליכלך את שמלת השבת של א', ב', ג'.
האזרחית ק. יוצאת מן הארון

הנשיא: מי הדליף?
ק.: אני.

הנשיא: לא אירע רע.

ק.: לא אירא רע.

(לא לפי סדר א'ב'):
1.
פקיד הסוכנות היהודית שבידו המפתח למשאבים -

בפגישה שמשתתפים בה גם אדריכל הפרויקט ומתנדבת -

מקשיב לחזון האידיאליסטי, משבח ביד נדיבה.
משתתק למשך שבועות וחודשים.
ואז מצלצל, לביתך (שמשמש, לשם חיסכון בהוצאות תקורה, גם כמשרד התל-אביבי),

מזמין עצמו.

יושב בכורסה מול פנייך ומקשיב קשב רב לתוכניות,

אני רוצה לעזור לך, אבא שלי היה משורר אידי, אפשר לשכב איתך?
קם לשמע הסרוב ויוצא עם פוזמק כספי הסוכנות-היהודית בידיו.

"...לדעתי,

לא כל סערה נפשית

המשולבת בהתפרצויות נפשיות

פסיכולוגיות, יש מאחוריהן
כוונה למעשה פלילי".
הנשיא קצב בהארץ.

2.
פקיד קרן-היסוד - יכול לעזור הרבה, בהפניית תורמים ובמענקים -

מזמן לפגישה במשרדו בשעה ארבע אחר הצהריים.

את מגיעה לירושלים בגפך ומוצאת בפליאה שאין איש בכל חדרי הבניין,

למעט הבכיר הקטן שמציע כיסא מול פניו -

מן הצד השני של השולחן - קם להביא תיק מן הארון שמאחורי גבך

ופתאום ידיו עליך, ראשו אל פנייך נדבק והיה מרחיק לכת לולי סולק.
מכאן ואילך, קרן היסוד נעולה.

3.
מנכ"ל משרד החינוך בשנת 1984 מזמן לפגישה ומקבל אותך בחדר הישיבות.

הוא בקצה הרחוק של שולחן ארוך שלצידיו כשלושים כיסאות.

צריך לעבור על פני מסדר הכיסאות הריקים כדי להגיע לקיסר,

שמקשיב קשב רב לחלום ולתוכניות ולהצגת הצרכים,

ישקול היטב ויענה וכשאת כבר חלפת על פני כל הכיסאות וידך על ידית הדלת -

הוא משמיע את פסוקו:
"בסוף תמצאי מישהו ותעזבי את זה."

4.
אדון תרגומי ספרות ילדים מקבל מידייך תרגום ראשון. את כמעט ליד הדלת הפתוחה,

לשמאלך ארון ספרים גבוה שמסתיר מעיני המזכירה, ושם פתאום מפתיעות בגנבה ידיו,

אוחזות בכתפייך ובלי לבקש רשות - נושק לעורפך האידיוט.

קריירה מבטיחה מזהירה של תרגום ספרות לילדים, מסתיימת בשתיקה.

5.
בעל מפעל לייצור וילונות רפרפה שמח לעזור בתרומת וילונות לדירות האמנים בפרויקט,

מביא בעצמו -

לא בעיה, זה בדרך אליו הביתה.
מתישב באותה כורסה מכושפת, מבקש לשמוע על הפרויקט,

יכול לעזור, יש לו ממון רב מה דעתך שנשכב, למה לא.
קם והולך הארנק.

6.
שורה ארוכה ארוכה ניצבים הם כולם, העורך של עיתון הספרות שהכל מזהירים,

בשום אופן אין ללכת לפגישה אצלו במשרד, זה בא וזה הולך, גיבורים כובשים כולם -

לא יוותרו על שימוש בפירורי הכוח שבידם ועלייך רק ללמוד לקח מוחלט -

יש עם אדונים ויש משרתות. ואת, אל תהיי לנו יותר מדי חכמה.

אז הנשים, מי מתוך אימה וחרדה ומי מתוך בוז ובחילה רוב הפעמים -

שותקות. רק שהרפש הולך ונערם סביבן, ואין, באמת אין לשתוק. אין לשתוק יותר.

הטרדה?
הקשיבו לצליל המלה. כמו ברד כבד, מטרטר על גג הנשמה.
לא הטרדה כאן אלא רצח זקיפות הגו של מחצית האנושות.

פטיש המופל על ראש כל גבעול נובט:
"לא תצמחי כאן מעליי!"
"אני הוא בעל הבית, לכן גם שמי בישראל, בעל."
ראי בי אליל-בעל, ותפלי לרגליי.
אם לא תפלי, אשים לך רגל.
אני, לא בכוונה. זה רק הרגל מולד.

ואם אף אחת לא התלוננה עד עכשיו -

סימן שאני בסדר ולא הייתה לי שום כוונה פלילית.

מעניין מי הדליף, מי?