ומי מצא אותו? ואיך זה התגלה לי?
הרמתי רגע את הראש מערימת המטלות שלפניי כעת, להביא את האייריס - תדפיס העטיפה לספר "בארץ לא ידעתי" - לטרטה לאישור, לנסוע לדפוס כדי לאשר במו עיניי את צבעי העטיפה, להכין מעטפות ומכתב לתקשורת, לתכנן את התכנים של ארוע הספר, לא להזניח את הגינה, הכביסה לא מגוהצת, יום הבישול החודשי אף הוא בא וחלף והבלוגים, אוי הבלוגים -
בתוך כל אלה גונב לאוזני שהנה, נמצא הפתרון לבעיה הדמוגרפית.
סליחה, לא בעיה: שד. בצירה, כמו 'אפעס', אתנן, אנטבה'.
תפסתם את הפרינציפ, כן?
ומי מצא את הפתרון. מי שכב על הדשא ונפל תפוח לחיקו?
לא אחד ולא שניים אלא ועדה שלימה, כולם חיילים גברים אחד אחד.
ישבו נלבבינו ודנו וליבנו ובחנו וקימטו מצח אגב לעיסת התפוח המכני,
והגיעו למסקנה:
יש שלושים אחוז משתמטים משירות צבאי.
לא שמבינים למה.
אין זאת כי אלה אנשים מכתימים ומוכתמים, אבל לא כתומים, לא ולא.
השכיבה על הדשא בסתיו הישראלי הרך נעימה מאד, חבל לקום ולשבור את הראש באשר לסיבות.
ברור שאינן רציונליות. מה, אנחנו לא צבא כיבוש, אנחנו צבא הגנה לישראל.
מי שלא רוצה להגן - יגונה כך, באבי-אביו ובבן בנו ידבק הכתם שבעתיים.
עד שלא יעזו להשתמט יותר.
יפחדו וירעד להם הפופיק - כי אם ישתמטו, חייהם לא יהיו חיים, בכל מקום ימצאו דלת נטרקת בפנים.
כת גרועה מכת המוכתמים בהודו הם יהיו לנו.
וכל העם יקרא בקול אחד: נו נו נו!
לעומת זאת, למי שלא משתמט - בתולות שבעים תרקודנה לפניו כאן ובגן העדן.
זאוס ואדוניס וכל אדוני הארץ יכרעו ברך לפניהם, במיוחד זה, איך קוראים לו, שבכותרת הארץ כתבו שהוא הכי עשיר בעולם וברשימה עצמה הורידו אותו לדרגת השלישי בעושרו - כי באמת מה זה כבר משנה, מי יכול לדמיין מיליארדים כשבקושי רואים את השקל.
או אז קראה האזרחית ק.יחוטה שבמקרה הזדמנה לה בין העפאים של עץ עקור:
המאושר עשה עליה מן האויב וקיבל הטבות רבות - לא העץ, העוקר.
קראה האישה, כדרך הנשים:
"הם כל כך מפחדים שלא רוצים לחיות כאן כך. קמו והסתלקו כל השלושים אחוז. מה תעשו עכשיו?
את מי תכתימו?"
קפצו הנילבבים הכשרים, הרימו את מכנסיהם וצעקו:
"אותך! אותך! סלקי את המראה לפני שנשבור לך אותה. שילכו, מי צריך אותם? נמושות של נפולת, זה מה שהם. אנחנו כאן כיום נוליד גברים, רק גברים, בסינון זרעונים והפריות. ועוד איזה גברים! אחד אחד, יקפצו מראש זאוס עם רובה מכודן ביד!"
הרמתי רגע את הראש מערימת המטלות שלפניי כעת, להביא את האייריס - תדפיס העטיפה לספר "בארץ לא ידעתי" - לטרטה לאישור, לנסוע לדפוס כדי לאשר במו עיניי את צבעי העטיפה, להכין מעטפות ומכתב לתקשורת, לתכנן את התכנים של ארוע הספר, לא להזניח את הגינה, הכביסה לא מגוהצת, יום הבישול החודשי אף הוא בא וחלף והבלוגים, אוי הבלוגים -
בתוך כל אלה גונב לאוזני שהנה, נמצא הפתרון לבעיה הדמוגרפית.
סליחה, לא בעיה: שד. בצירה, כמו 'אפעס', אתנן, אנטבה'.
תפסתם את הפרינציפ, כן?
ומי מצא את הפתרון. מי שכב על הדשא ונפל תפוח לחיקו?
לא אחד ולא שניים אלא ועדה שלימה, כולם חיילים גברים אחד אחד.
ישבו נלבבינו ודנו וליבנו ובחנו וקימטו מצח אגב לעיסת התפוח המכני,
והגיעו למסקנה:
יש שלושים אחוז משתמטים משירות צבאי.
לא שמבינים למה.
אין זאת כי אלה אנשים מכתימים ומוכתמים, אבל לא כתומים, לא ולא.
השכיבה על הדשא בסתיו הישראלי הרך נעימה מאד, חבל לקום ולשבור את הראש באשר לסיבות.
ברור שאינן רציונליות. מה, אנחנו לא צבא כיבוש, אנחנו צבא הגנה לישראל.
מי שלא רוצה להגן - יגונה כך, באבי-אביו ובבן בנו ידבק הכתם שבעתיים.
עד שלא יעזו להשתמט יותר.
יפחדו וירעד להם הפופיק - כי אם ישתמטו, חייהם לא יהיו חיים, בכל מקום ימצאו דלת נטרקת בפנים.
כת גרועה מכת המוכתמים בהודו הם יהיו לנו.
וכל העם יקרא בקול אחד: נו נו נו!
לעומת זאת, למי שלא משתמט - בתולות שבעים תרקודנה לפניו כאן ובגן העדן.
זאוס ואדוניס וכל אדוני הארץ יכרעו ברך לפניהם, במיוחד זה, איך קוראים לו, שבכותרת הארץ כתבו שהוא הכי עשיר בעולם וברשימה עצמה הורידו אותו לדרגת השלישי בעושרו - כי באמת מה זה כבר משנה, מי יכול לדמיין מיליארדים כשבקושי רואים את השקל.
או אז קראה האזרחית ק.יחוטה שבמקרה הזדמנה לה בין העפאים של עץ עקור:
המאושר עשה עליה מן האויב וקיבל הטבות רבות - לא העץ, העוקר.
קראה האישה, כדרך הנשים:
"הם כל כך מפחדים שלא רוצים לחיות כאן כך. קמו והסתלקו כל השלושים אחוז. מה תעשו עכשיו?
את מי תכתימו?"
קפצו הנילבבים הכשרים, הרימו את מכנסיהם וצעקו:
"אותך! אותך! סלקי את המראה לפני שנשבור לך אותה. שילכו, מי צריך אותם? נמושות של נפולת, זה מה שהם. אנחנו כאן כיום נוליד גברים, רק גברים, בסינון זרעונים והפריות. ועוד איזה גברים! אחד אחד, יקפצו מראש זאוס עם רובה מכודן ביד!"
אה, איזו רווחה. עכשיו אני יכולה לישון בשקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה