עולם חדש
ירדנה* לא נולדה אתמול. בחייה הספיקה לאסוף פרסים על עבודות מחקר, להקים מפעל משגשג שמפרנס עשרות אנשים. ילדים לה אחד-אחד.
לפני ימים אחדים צעדה ברחוב לפגישת חברי קרן חדשה שהקימה בחודש שעבר, ולקראתה באו שתי נערות ונער.
נער רגיל בתכלית, כלל לא אחד מרבבה. חטטים לא היו בפניו, עיניו לא הביעו תשישות מוחין יותר מן המקובל ברוב, ריר לא זב משפתיו כשצחק בקול רם - לתוך פרצופה של ידידתי ותקע לפתע אצבע ליד אפה כמו מצביע על עץ מעוקם מושלך בצידי הדרך -
ואמר לנערות בקול תרועה של עושה רוח:
"ככה תראו כשתהיו זקנות!"
המשיך ללכת עמן, כדבר יום ביומו.
אני לא מסכימה לדעתו, אבל אלחם כל עוד רוחי בי על זכותו לומר אותה.
הנימוסים, הנועם ודרך הארץ
דברי תבונה ענייניים, הצבעה על כל פינה שבה את אוזנינו מרצעים אל תפקיד הכובש המתעמר - כל אלה מיותרים, אין להם עוד מקום במקומותינו, שייכים לבתי האבות האליטיסטים של רמת אביב ג'.
זכותו של עילג ללגלג ולגלגל עיניים.
אין לאיש זכות להטיף ולקבוע כאן אמות מידה. אנחנו בעידן הפוסט-פוטוריסטי, שמשמעו, "שפוך!"
כשם שזכות אבות עומדת לנו לנו לנפץ אצל השכנים, עליהם נאמר מזמן, "שכן טוב הוא שכן מת" - נפוץ ננפץ גם בבית המשותף.
כל מי שלא צווח איתי, אני! אני! אני! - הוא אויבי.
"כשהגיבורים יורדים מהבימה, האווילים עולים לכבוש אותה."
הינריך היינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה