נחשו מה היה הספר הראשון שקניתי מעודי
הייתי בת חמש-עשרה. למדתי בתיכון ערב לנוער עובד, עדיין לא הייתה לי עבודה אבל לפחות היה לי מקום בכיתה החמישית של בית ספר תיכון - מטרה שטרחתי על השגתה בהתרוצצות על פני משרדים בעירייה משך שבועות ארוכים.
הישג!
כעבור שבועות אחדים אמרה לי, בכיתה, אחת התלמידות
"קיבלתי מקום עבודה אחר, רוצה את שלי?"
שמחתי. תמורת שמונה עשר לירות לחודש ישבתי ליד הטלפון במשרד של מתווך נדל"ן, שעה שהוא התרוצץ עם לקוחות בעיר.
המשרד היה ברחוב אלנבי, בפינה הצפון-מערבית עם יהודה הלוי.
חדר אחד, מלא אור וחלונות, בקומה השניה.
היו מעט מאד פונים בטלפון.
מבעד לחלון באו רוח נעימה מן הים ואוויר נקי.
שלווה.
הכנתי שיעורים וקראתי ספרים בכיף –
שנגמר בתוך שבועות אחדים כשאותה נערה עצמה קראה לי מן הרחוב.
נסו כעת לעמוד באותה פינה ולצעוק למישהו שעומד בסמוך אליכם. ישמע?
ניגשתי לחלון. קולה הגיע אליי ברור וחייכני.
"קיבלתי מקום עבודה אחר, בעירייה. רוצה את שלי?"
כך הגעתי לעבוד במשרדי המרכז החקלאי, ממלכתו של הרצפלד, האיש שהיה בצורתו ובהתנהלותו, בן גוריון לחקלאים.
אלנבי פינת לילנבלום.
בניין של חמש קומות אם לא יותר.
תמורת 32 לירות לחודש, עבדתי בתוך מבואה, אולם רחב שדלתות חדרי משרדים נפתחו אליו , למעט הקיר שבצמוד לו נמצאה פינת העבודה שלי.
לא היה גם קצה חלון אחד. אור החשמל דלק כל שעות היום.
לא היו אז עובדים זרים. את הדיכוי חטפו החלשים שנמצאו תחת היד:
נוער עובד, עולים חדשים., נשים
בחדר ענק, סמוך, שדלתות כבדות כיסו עליו, ישבו עשרות כתבניות
הדפיסו במכונות כתיבה.
חדר רב אור וחלונות, ששרר בו רעש מחריש אוזניים של מכונות הכתיבה.
הייתי נכנסת לקבל דפי סטנסיל או להעביר חומר להדפסה – ויוצאת משם כל עוד רוחי בי.
מן הפח אל הפחת.
לפיקודי עמדת מכונת שיכפול סטנסלים.
הכתבניות הדפיסו על דפי שעווה שהאותיות הוטבעו בהן והמכונה הדפיסה מן הסטנסיל אל הנייר בעזרת צבע שחור שליכלך את הידיים ואת כל מה שנגע בהם.
באוויר הקיתון שלי עמדו אדי וריח הצבע, האצטון של צבע המחיקה ועשן הסיגריות של כל החולפים על פניי או הנעצרים לידי.
תפקיד נוסף היה לי שם, של נערת הדואר.
כל הדואר למרכז החקלאי הגיע אליי ועליי היה למיין אותו ואחר כך לחלק לחדרים בכל קומות הבניין.
לא זוכרת כמה קומות היו בבניין אבל היטב אני זוכרת שהיו מעל לשלוש מאות פקידים.
אפשר היה אמנם להציב תיבות דואר בכל קומה אבל יעילות ביורוקרטית לא הייתה אף פעם מן התכונות של מוסד הסתדרותי-מפא"יניקי – צריך הלוא לדאוג למקומות עבודה. הקיר שיתפוס מתקן תיבות דואר, לא ישאיר מקום לעוד פקידה, חד גדיא.
כיוון שהפינה שלי נמצאה במבואה, ובמרכזה, וקושטה בדלפק רחב
רבים מן הבאים למשרד היו עוצרים לידי, שמחים למקום יחיד שבו במקום פקידים בחאקי עמדה נערה מחייכת בחולצה-כחולה-ושרוך-לבן.
אמנם השומר הצעיר המרקסיסטי-הגליאני, אבל לא נורא, רק לא חרות והקומוניסטים.
בין הבאים היה איש קטן עם תיק כבד למדי. מוכר ספרים.
סוכן של הוצאת ספריית פועלים.
לספריית הפועלים היו כמה עשרות סוכנים, עוזבי קיבוץ וחברי מפ"ם כולם, שעברו בין מוסדות ומקומות עבודה ומכרו מנויים לספרים שבהוצאתה.
די שתתחייבי לרכוש ארבעה ספרים בשנה וכבר את זוכה להנחה משמעותית.
כך קניתי את ספרי הראשון.
באותם ימים, לאחר שבע שעות עבודה
הייתי מגיעה לבית-הספר שליד מגדל המים, ברחוב מזא"ה, ולומדת עד עשר בלילה
בבית, הייתי נופלת על המיטה וישנה בלי בעיות.
אז למה, מכל הספרים של ספרית הפועלים - דווקא את הגל הייתי צריכה לקנות בגיל חמש עשרה?
בבית, הייתי נופלת על המיטה וישנה בלי בעיות.
אז למה, מכל הספרים של ספרית הפועלים - דווקא את הגל הייתי צריכה לקנות בגיל חמש עשרה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה