אוספת אותו אל חזי
עוד לא.
עוד מעט.
אבל הוא כבר לא כאן, עף מזמן.
הספר. כן. הספר.
התחיל כמחשבה עם בוקר.
היה היו שני חברים.
אמנון אבוקאי הלך לצנחנים. נהרג בכונתילה. פעולת-תגמול. אוקטובר 1955.
אלי גרינפלד, מן הנח"ל בא. נהרג בקלקיליה. פעולת-תגמול. אוקטובר 1956.
הכרתי אותם. זכרתי.
קמתי לקול שקרא, שבי לכתוב על הימים ההם.
אמרתי, איזה כיף. אחבר מכיתות ואקומם כלי מן הכלים. אביא תיקון ברוח ספר הזוהר.
הצדקת השלושים ושבע אני.
חמש שנים – עם לא מעט הפסקות-כאב, התמדתי בלי מרד.
בעוד הסופרת בישלה, כתבה בלוג, הוציאה לאור שני ספרים חדשים, עבדה בגינה, נישקה פה, חיבקה שם -
הספר משך בקולר שאזק לצווארי: לכאן. לא, לשם.
וכבר לא רק אמנון ואלי, אלא ארץ מלאה.
ארץ הגברים שלא ידעתי.
מיום ליום נפרשה לפניי.
אה, אז כך?
כל השנים שחלפו בחלום - הלכתי בין רוחות רפאים?
כל זאת הצלחתם להסתיר?
מחבקת את כתב היד
הוא כבר לא אצלי ממש, לא כתב יד אלא סדר והעתקי שמש ופלטות -
שעוד מעט תוטבענה על גליונות נייר לבן, וייעטפו בעטיפה רבת יופי.
תבוא השתיקה ותאמר את דברה.
לך לדרכך ילד.
נשים וגברים זרים יחבקו אותך אל לבם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה