סופרת  מוציאה לאור  הופכת עולמות

הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?

יום שני, 30 באוקטובר 2006

חשיפה, גילוי, שמחה רבה



כבר בתחילת העבודה על הספר הגיעה לידי תמונת חיילים במצעד. באמצע השורה
הראשונה, שלישי משמאל, נראה אלי גרינפלד, אשר סביבו וסביב אמנון אבוקאי סב הספר במעגלים
הולכים ומתרחבים.

לפני שבועיים, כשבאתי עם התמונה לטרטה, הלוא הוא האמן דוד טרטקובר - אדם נפלא וגם חתן פרס ישראל - הוא אמר לי שהאיכות שלה לא טובה. אכן זה היה תדפיס של תצלום.

אמר שנצטרך לחשוב על פתרון אחר.

בדרכי חזרה מהסטודיו בנווה צדק חשבתי על כך שבחמש שנות העבודה על הספר, הוא גדל וכבר אינו בענייני צבא בלבד, אלא היה לספר על החיים - שהם אזרחיים מטבעם - ועל אותן שנים ראשונות, מכוננות את עולמנו אז ועד עתה.

קראתי לספר, 'בארץ לא ידעתי', כי לאורך הזמן חשתי שאני תיירת בארץ לא ידעתי - ארץ הגברים הלוחמים - שאני כאישה הייתי מנועה וחסומה מלהכירם.

מצאתי באינטרנט תצלום מלא חיים של אשכול ענבים.

שלחתי אותו לטרטה ואמרתי שרעיון אשכול הענבים עלה בדעתי הן כרמיזה אירונית לסיפור התיירים התנ"כי - שנשלחו לתור את הארץ וחזרו עם אותו אשכול גרגנטואני - והן משום שבתחושותיי, כך הם היו, אלי ואמנון וחבריהם הקטופים - כל כך מלאי חיים ורעננים.

טרטה השיב שהרעיון מצויין.
אלא שהוא זה שבגאוניות הצמיח לו כנפיים, הן ברישום שיצר והן בפן חשוב ומרכזי שגילה והבליט - הרב-קוליות.

הספר, בבשרו - הוא אשכול הקולות. כל קול שונה וייחודי, מעשיר ברוב רבדים את המנגינה המתהמהמת תוך כדי קריאה כמו שהימהמה בתוכי בשנות ההבלחה.
אסירת תודות.

ועכשיו לגלעין:
הספר עבר את שלב הפלטות - התבניות לדפוס - אך חיכינו עם ההדפסה לעיצוב העטיפה, על מנת שלא ייווצר מצב שהספר מודפס ומונח לא-כרוך, מעלה אבק ומפריע לעבודת הדפוס השגרתית.
עכשיו כבר יש אור ירוק להדפסה ואני מניחה שבתוך שבועיים-שלושה יהיה שלם ומוכן.

עבדתי על בארץ לא ידעתי חמש שנים, עם הפסקות-כאב פה ושם ועם הרבה התרגשות, שמחת יצירה ותובנות אין ספור.
עז רצוני שהספר יהיה נגיש במחירו גם לעשירונים שאני נמנית עליהם, בעוונותיי.
משימה לא קלה שכן בארץ לא ידעתי, לאחר אלפי דפי טיוטה וארכיונים - מתמצה ב- 480 עמודים.

במספרם ובעלויותיהם כמו אלה של שני הספרים הקודמים גם יחד.

מחירו הריאלי, לולי פעלתי, היה צריך להיות כפול אף הוא.

מן הניסיון שרכשתי בהוצאה לאור של סודות ושל נופי הנפש, למדתי שכשלושים אחוז מעלות הוצאה לאור של ספר מהווה מחיר הסדר לדפוס, הנעשה כיום בתוכנה מתוחכמת.

זכיתי בתרומה של מפיץ תוכנת InDesign היקרה: חברת קוויקסופט.
אל ייקל הדבר בעיניכם. המחיר הקטלוגי של תוכנה זו הוא מעל לאלף דולר!
שכרתי שירותי מדריכה ולאחר עשר שעות שיעור וחודשיים של עבודת נמלים סימולטנית - בסְדר, עריכה והגהה - השתלטתי על העניין. עשיתי ועושה דברים מסובכים יותר בחיי. המיתוס המכריז שכדי להשתמש במחשב ובאינטרנט צריך כישורים אלוהיים, קצת מופרך.

מה עוד:
גם האות המיוחדת לדפוס, פרנק-ריהל, שמחירה כאלף ש"ח, נתרמה בחדווה על ידי מאסטרפונט והאמן רוזנברג.
מונדי ומפעלי נייר חדרה העניקו הנחה צנועה.
דפוס אייל הוותיק, הציע מחיר מתחשב.

סטודיו דוד טרטקובר עשה בתרומה ומכל הלב את תפארת העטיפה.

עדיין יש לגייס את הכספים להדפסה.
חישבתי ומצאתי שמכירה - בהזמנה מראש - של כשלוש מאות ספרים, תקל מאד.
פניות ראשונות נענו בתרומות ובהזמנות בסך כולל של ארבעת אלפים שש מאות ש"ח.
תודה לאמיצים ברי-הלבב.

אני מוציאה את הספר הזה, כמו את שני הקודמים לו, סודות (2002) ונופי הנפש (2002) - בהוצאה עצמאית.

שם ההוצאה הוא חודנה - מאחר וזו חידה מתי תהיה כאן הודנה.

מתמודדת עם התאגידים המשתזרעים גם בחלקת עולם ספרותנו הקטנה.

דרך סוברנית וזקופת קומה - שצולחת ותצלח רק בזכותך ובזכות שכמותך, הקורא והקוראת כאן - ובזכות חבורת המיטיבים.

דרך להשיב-שלום-שערה.

בקרוב: מסיבה שונה מן הרגיל
צוותא תורמים אולם גדול לאירוע ואת הפרסום לו.
פרטים יבואו בהמשך.

הזמנת הספר מראש תבטיח כי תהיה ותהיי בין הראשונים המקבלים אותו, מוזמנים במקומות שמורים לאירוע, מבינים ומבינות במה שידובר בו.

כתבו אליי ואשלח בדואר חוזר את הכתובת למשלוח צ"ק.

במחיר 60.00 ש"ח לספר - מסובסד בזכות העבודה שלי בהכנת הסדר לדפוס והתרומות.
או בתרומה של 100.00 ש"ח לספר, למי שיכול/ה לה.

כל כמות ספרים שתוזמן, תתקבל בברכה ותכובד, כולל הקדשת המחברת..

איך - בנוסף - ניתן להיות מעורב בעשייה:
את/ה מוזמנ/ת להפיץ רשימה זו במעגלי המכותבים והמכותבות שלך, באתריך ובבלוג האישי.
אין כמו מלה טובה.
סגולה לאריכות ימים...

יום שבת, 28 באוקטובר 2006

והיה כי מפלגת העבודה תרקוד הורה עם ליברמן


מה אתם רוצים, יה שוקי, חנן, איתי, מה? למה שלא תהיה בפנים?
זה הפנים החמים הפנימי של מפלגת מפא"י לעולמי עד, מדור לדור.

למה הדבר דומה?
התאהבת בבחור והוא אומר לך חד וברור, באלף ואחת רמיזות ושפות גוף ולחישות:
"אני לא מי שאת חושבת. את רק בונה לך בדמיון דמות של אביר על סוס לבן, זה שבת-קול כאילו יצאה ואמרה, 'בתי - לו אהבתך, לך אהבתו, כך נחרץ ונקבע'. אבל זה לא אני. אני ההיפך הגמור. מי שחזק ומתוחזק אצלי הוא דווקא מר הייד. ד"ר ג'קיל הוא רק בגד יום. עד לרגע שזה עתה הגיע, בו לגמרי לגמרי משתלט עליי מיסטר הייד. סיפור אמיתי."

הוכחות:
א.
שלושת חברי המרכז שענו לאסי - צו התנועה מפחיד יותר מצו הלב והמוסר. את התנועה רואים.
הבנתם את זה? הם לא שם בדמות עצמם. הם רק פיונים, חיילים צייתנים מתנדבים בשרות חובה. אבר מאברי מפלצת התנועה. יש לך דעה משלך? מי שואל אותך בכלל? אנחנו יודעים מה טוב לתנועה ומה שטוב לתנועה טוב לך ומה שטוב לך רע לתנועה תנועתנו תנועה אחת. סוג כזה של דת, חבל לרסן כלבלב שיקשקש בזנב כל זמן שזורקים לו עצם פה ושם.

הלב והמוסר, מי אומר שהם קיימים בכלל? ואם יש חיה כזאת שקוראים לה מצפון או מוסר - ההשכל של צו התנועה פוסק שאין לה זכות יסוד.

ב.
שלושת ראשי המועצות שאמרו לכבל בהפצרה, לפני שבוע, אל תכנסו לממשלה עם איש-האהבה=ליברמן - וכעבור שבוע צלצלו דחוף להגיד, אל תצאו מן הממשלה שליברמן חובר בה. הקשיבו טוב ולא מרחשי לבכם.

הם ושכמותם אומרים:
יש חוק שרידות עליון בעליונים: מוטב להיות זנב לשועלים. צורך קיומי.
אל תקברו אותנו מהר כל כך. שרדנו שתי אינתיפאדות ופעמיים לבנון, קיביה וכפר יאסין ואת בני מוריס גם - נעבור גם את זה. זו הדת שלנו, דת במובן של חוק ובמובן של אמונה. וכמו כל בעל אמונה נתחזק בשיר פזמון אחד:
העיקר לא לפחד כלל.

מסקנה:
התעודדו מעט. אפילו אחרי היטלר הגיע עולם שפוי דווקא.

נכון, אין לנו עוד הרבה דם לתרום למטורפים.
צריך לעצור עכשיו.

הם מפנים אליך את הגב. לדבריך, למכאוב הגוף והנפש, אין אצלם שום תהודה.
יום יום הם מפנים טלפי קרנף לרמוס את הדשא המעט שנובט בחצרות לבך.
לא דרכון זר יעזור כאן. דרושה תעודת זהות ישראלית חדשה.
תעודת זהות.
תהודה.

שם לא רע למפלגה נורמלית, לשם שינוי.

יום חמישי, 26 באוקטובר 2006

כוח ליברמן עובד שעות נוספות בהארץ? .


כמה מהר נשמעים פעמי הקרנפים.
המשטרה פולטת: קבוצת אנסים ערבים.
והעיתון מעתיק מלה במלה.
לא ראיתי ולו פעם אחת שהוסיעו על חבורת אנסים יהודים.
באמת, גם לאנסים יהודים מגיע הכבוד הזה.
מי החפרפרת שעובדת שעות גזעניות נוספות בהארץ, בלילות, תמיד בלילות?



תמונות הקשורות להיסטוריה של עיצוב בארץ לא ידעתי .







יום שישי, 13 באוקטובר 2006

כשאמרתי, מקינטוש - הרוב הפחידו אותי


טעו.
כבר היה חכם אחד, לפחות אחד, שקבע: הרוב תמיד טועה.
תמיד או לא תמיד, בעניין המקינטוש - המפחידים טעו.

קצת היסטוריה
בכיתה א', ברומניה המעטירה, כתבתי עם גיר על לוח צפחה.
ללוח היה קשור ספוג, מאצות ים, אמיתי.
אחר כך העבירו אותנו לעיפרון.
אחרי העיפרון היו העט והדיו שבקסת. הייתי באה לבית הספר עם בקבוקון דיו, והיו האסונות תמיד, כשהבקבוק נפל או נשבר, למרות השקערורית הקבועה בספסל - כמותה מצאתי בארץ בבית הספר היסודי בגבעת עליה שבפאתיה הדרומיים של יפו. בית ספר שנבנה על ידי הבריטים ושימש קודם לכן את ילדי העולם הנעלם.

בשיעורי הכתיבה ברומניה ובהמשך, חשוב מכל היה שיעור הקליגרפיה.
יש קטע באות שבו הקו חייב להיות בשיא עוביו וקטע שהוא דקיק. בין לבין צריך להיזהר כי המורה עובר עם סרגל עץ מאחורי גבו , תופס בכף יד הטועה ומכה עד שהיא מאדימה.

בארץ, גם בשיעורי העברית וגם בשיעורי האנגלית - איש לא דרש כתיבה קליגרפית. כל שנות הדבקות במטרה נזרקו סתם כך לפח.

בגיל שש עשרה, נדרשתי להוכיח מיומנות בכתיבה במכונת כתיבה.
שכרתי אחת כזו לשבוע, רכשתי חוברת לשינון הדפסה בשיטה עיוורת - ובאתי מוכנה לעבודה בספרית הפועלים.

באותם זמנים רוב הא/נשים ובמיוחד אנשי ספרות, הגישו כתבי-יד. פה ושם אולי היה סופר שאשתו הדפיסה לו, ואולי היו בודדים שהשתמשו במכונת כתיבה כשהם מנווטים בה לאיטם באומץ של שתי אצבעות מבוהלות.

בהוצאה לאור היו לוקחים את כתב היד בלי להשמיע ולו צל של רטינה, ומוסרים אותו לידי, שאדפיס.
ב-1985, עם הקמת פרויקט הילא"י, זכינו לתרומה של מחשב
העברתי אותו לידי המדפיסה במעלות, שהדפיסה את התכתובת האנגלית עם התורמים.

ב-1987 קיבלתי מחשב נייד. בשדות התעופה היו אומרים לי הבודקים שהוא משוכלל יותר ממחשב שולחני.
40 מגהבייט.
אחת עשרה שנים שימש, עד שהתעייף.
עבדתי עם תוכנת איינשטיין ואל הארץ הקסומה של האינטרנט הגעתי רק באוגוסט 2000 - כאשר הגיע לידי מחשב נייד של י.ב.מ.

י.ב.מ. נעמו לי מאד - שרות ידידותי ונינוח. הייתי מתייצבת פעם בשנה, לתיקון הנזקים שאפשר אני, אפשר חורשי רע גרמו לו.

חשבתי לתומי שזהו - נישואים קתוליים.

אחרי חמש שנים, קרס.
באתי לי.ב.מ. ואמרו לי, צריך להחליף את לוח האם. זה יעלה מעל לששת אלפים ש"ח.
הבנתי: זמנים מודרניים הם, לא קסת שממלאים בדיו ושומרים שלא תשבר. אם לא תקני מחשב חדש אחת לכמה שנים - יקרסו המניות וכדור הארץ יפסיק לנוע.

לא היה לי הסכום העתק הזה לתיקון או לרכישת מחשב חדש.
העובדים בי.ב.מ. נענו לשאלותיי ונתנו לי שם של טכנאי שלהם, שהיה לעובד עצמאי. הוא יחליף בחלקים משודרגים.
כך עשיתי, במחיר לא צנוע כלל של אלף ומאתיים ש"ח. אחריות? לשלושה חודשים בלבד.
מכאן ואילך המשכתי לעבוד בחיל ורעדה, לא יודעת כל רגע אם המחשב יתעורר, או שמא ישבוק חיים פתאום.

תוך כדי כך בדקתי את המצאי בשוק. כל יום הופיע מחשב חדש או בשורה לחדש ממנו.
והודעה מדהימה: י.ב..מ. נמכר לחברה סינית.

באותם ימים נתוודעתי באקראי למציאות הדיכוי בסין.
רכישת מחשב חדש הפכה מבעיה כלכלית, לבעיה כלכלית שמחייבת הכרעה מוסרית.

התחלתי להציץ במחשבי המקינטוש, כשמכל צד מושכים בידי - רק לא מקינטוש, השתגעת?

מה יש במקינטוש שמרתיע אנשים?
הנימוק הראשי היה, בעיות בגלישה באינטרנט, חריגה ממסלולי הרוב ובכלל - משהו שונה לגמרי.
צללתי.
אה, מחייה נפשות! ראשית - ניכר שלבוני המכשיר יש חוש הומור. התחושה היא שבידידות מתלוצצים עמך - לעומת התחושה בפי.סי. שאם לא צוחקים ממך - מצפצפים עלייך על בטוח.

כל מיני פעולות שבפי.סי צריך לעשות קפנדריות כדי להגיע אליהם - במקינטוש זורמות להן פשוט וישר.
היא לא קורסת ולא קופאת גם לא יוצאת למלחמות נגדך.
המכונה הזאת מתסכלת רק את מי שצריך תסכולים - בעצם חסרונם.
והעיקר - הוא כמו כפפה ליד, כאשר מכינים ספר לדפוס בתוכנת אין-דיזיין.

נראה שיש יכולת אחת מועילה בחיים
היכולת לבחון דברים לא לפי מה שהרוב אומר אלא לפי הקשבה לנטיות לבך ולצרכיך האישיים.
אפילו שאיש לא יורה בגבך כשאתה רץ מחוץ לשורה?
אם זה אומץ - אז אני קונה.

כשאמרתי, מקינטוש - הרוב הפחידו אותי


טעו.
כבר היה חכם אחד, לפחות אחד, שקבע: הרוב תמיד טועה.
תמיד או לא תמיד, בעניין המקינטוש - המפחידים טעו.

קצת היסטוריה
בכיתה א', ברומניה המעטירה, כתבתי עם גיר על לוח צפחה.
ללוח היה קשור ספוג, מאצות ים, אמיתי.
אחר כך העבירו אותנו לעיפרון.
אחרי העיפרון היו העט והדיו שבקסת. הייתי באה לבית הספר עם בקבוקון דיו, והיו האסונות תמיד, כשהבקבוק נפל או נשבר, למרות השקערורית הקבועה בספסל - כמותה מצאתי בארץ בבית הספר היסודי בגבעת עליה שבפאתיה הדרומיים של יפו. בית ספר שנבנה על ידי הבריטים ושימש קודם לכן את ילדי העולם הנעלם.

בשיעורי הכתיבה ברומניה ובהמשך, חשוב מכל היה שיעור הקליגרפיה.
יש קטע באות שבו הקו חייב להיות בשיא עוביו וקטע שהוא דקיק. בין לבין צריך להיזהר כי המורה עובר עם סרגל עץ מאחורי גבו , תופס בכף יד הטועה ומכה עד שהיא מאדימה.

בארץ, גם בשיעורי העברית וגם בשיעורי האנגלית - איש לא דרש כתיבה קליגרפית. כל שנות הדבקות במטרה נזרקו סתם כך לפח.

בגיל שש עשרה, נדרשתי להוכיח מיומנות בכתיבה במכונת כתיבה.
שכרתי אחת כזו לשבוע, רכשתי חוברת לשינון הדפסה בשיטה עיוורת - ובאתי מוכנה לעבודה בספרית הפועלים.

באותם זמנים רוב הא/נשים ובמיוחד אנשי ספרות, הגישו כתבי-יד. פה ושם אולי היה סופר שאשתו הדפיסה לו, ואולי היו בודדים שהשתמשו במכונת כתיבה כשהם מנווטים בה לאיטם באומץ של שתי אצבעות מבוהלות.

בהוצאה לאור היו לוקחים את כתב היד בלי להשמיע ולו צל של רטינה, ומוסרים אותו לידי, שאדפיס.
ב-1985, עם הקמת פרויקט הילא"י, זכינו לתרומה של מחשב
העברתי אותו לידי המדפיסה במעלות, שהדפיסה את התכתובת האנגלית עם התורמים.

ב-1987 קיבלתי מחשב נייד. בשדות התעופה היו אומרים לי הבודקים שהוא משוכלל יותר ממחשב שולחני.
40 מגהבייט.
אחת עשרה שנים שימש, עד שהתעייף.
עבדתי עם תוכנת איינשטיין ואל הארץ הקסומה של האינטרנט הגעתי רק באוגוסט 2000 - כאשר הגיע לידי מחשב נייד של י.ב.מ.

י.ב.מ. נעמו לי מאד - שרות ידידותי ונינוח. הייתי מתייצבת פעם בשנה, לתיקון הנזקים שאפשר אני, אפשר חורשי רע גרמו לו.

חשבתי לתומי שזהו - נישואים קתוליים.

אחרי חמש שנים, קרס.
באתי לי.ב.מ. ואמרו לי, צריך להחליף את לוח האם. זה יעלה מעל לששת אלפים ש"ח.
הבנתי: זמנים מודרניים הם, לא קסת שממלאים בדיו ושומרים שלא תשבר. אם לא תקני מחשב חדש אחת לכמה שנים - יקרסו המניות וכדור הארץ יפסיק לנוע.

לא היה לי הסכום העתק הזה לתיקון או לרכישת מחשב חדש.
העובדים בי.ב.מ. נענו לשאלותיי ונתנו לי שם של טכנאי שלהם, שהיה לעובד עצמאי. הוא יחליף בחלקים משודרגים.
כך עשיתי, במחיר לא צנוע כלל של אלף ומאתיים ש"ח. אחריות? לשלושה חודשים בלבד.
מכאן ואילך המשכתי לעבוד בחיל ורעדה, לא יודעת כל רגע אם המחשב יתעורר, או שמא ישבוק חיים פתאום.

תוך כדי כך בדקתי את המצאי בשוק. כל יום הופיע מחשב חדש או בשורה לחדש ממנו.
והודעה מדהימה: י.ב..מ. נמכר לחברה סינית.

באותם ימים נתוודעתי באקראי למציאות הדיכוי בסין.
רכישת מחשב חדש הפכה מבעיה כלכלית, לבעיה כלכלית שמחייבת הכרעה מוסרית.

התחלתי להציץ במחשבי המקינטוש, כשמכל צד מושכים בידי - רק לא מקינטוש, השתגעת?

מה יש במקינטוש שמרתיע אנשים?
הנימוק הראשי היה, בעיות בגלישה באינטרנט, חריגה ממסלולי הרוב ובכלל - משהו שונה לגמרי.
צללתי.
אה, מחייה נפשות! ראשית - ניכר שלבוני המכשיר יש חוש הומור. התחושה היא שבידידות מתלוצצים עמך - לעומת התחושה בפי.סי. שאם לא צוחקים ממך - מצפצפים עלייך על בטוח.

כל מיני פעולות שבפי.סי צריך לעשות קפנדריות כדי להגיע אליהם - במקינטוש זורמות להן פשוט וישר.
היא לא קורסת ולא קופאת גם לא יוצאת למלחמות נגדך.
המכונה הזאת מתסכלת רק את מי שצריך תסכולים - בעצם חסרונם.
והעיקר - הוא כמו כפפה ליד, כאשר מכינים ספר לדפוס בתוכנת אין-דיזיין.

נראה שיש יכולת אחת מועילה בחיים
היכולת לבחון דברים לא לפי מה שהרוב אומר אלא לפי הקשבה לנטיות לבך ולצרכיך האישיים.
אפילו שאיש לא יורה בגבך כשאתה רץ מחוץ לשורה?
אם זה אומץ - אז אני קונה.

יום חמישי, 12 באוקטובר 2006

האומץ של דיין

האם דיין היה אמיץ
לא יודעת.
במקומותינו אומץ מצופף לבין הגדרות של מלחמה ולוחמה.
מעודי לא נלחמתי לצידו של דיין. לא היה לי אף פעם תפקיד כזה.
שלושה חודשים של טירונות נח"ל ולאחריה מיד העלאה לדרגת 'כ"ל- כושר לקוי - הם הוכחה ניצחת שבאומץ אני לקוייה.
על כן אני נדהמת כל פעם מחדש כאשר אנשים חוזרים ואומרים לי שאני אמיצה.
אני?
אה, מלחמת החיים..

שאלה נכבדה היא, האם החיים - מלחמה הם.
אני דווקא רוצה לראות בהם שמחה.

נחזור לדיין

יחיעם וייץ, כותב הרשימה בהארץ מציין שדיין הלך תמיד ראשון לקרב.
"הוא היה ידוע באומץ לבו בשדה הקרב, שבא לידי ביטוי במיוחד כשהיה רמטכ"ל."

אחרי חמש שנים של הקשבה לאמיצים ועיון ממוקד בארכיונים, כולל ארכיון צה"ל - כל מה שלמדתי הוא שדיין נפצע במלחמת השחרור ושם איבד את עינו.
אל תבינו אותי לא נכון - אני בהחלט מסכימה שמפקדים לא צריכים לרוץ ראשונים - "כי צריכים אותם אחר כך", כדברי התבונה המתועדים בספר השישי, של פוקסי שם.
אבל למה לעצור במפקדים.
בחזוני, בחלומי שמציאותי אם רק העולם יפקח עיניים - איש לא ירוץ קדימה אל המוות הנואל של מלחמות.
אם איני טועה, הגיעה השעה לכך, זה מכבר.

נפנה נא מחדש לדיין
מלבד הפציעה במלחמת השחרור, בכל כל שאר הקרבות, למיטב ידיעתי - דיין לא השתתף כלוחם.
היה לו האומץ לתכנן, 'להאציל סמכויות' לחימה על מפקדים וחיילים - אך הוא בעצמו הגיע לשדה הקרב, לאחר שהסתיים - כמו במקרה סיני, או לפגישה בארוחת הבוקר עם אנשי 101 למחרת "פעולת התגמול" בכפר ההוא, נו, איך קוראים לו, ששם, נו, אתם יודעים, נשים וילדים הפכו לעדים אלמים.
את הדברים האמיצים שאמר באותה ארוחה, רשמתי מפי עדים במדוייק בספר השישי הזה, שבסוף החודש או לכל המאוחר בראשית החודש הבא - יראה אור ותוכלו לקרוא ולהחליט.

בסיני, 5 בנובמבר 1958 - לאורך הדרך גופות המצרים.
המדבר שומם. המצרים זרקו את נשקם, מי שעדיין לא מת בצמא או לא נלקח בשבי, או לא מוטל מת - גוסס הוא בוודאי.
דיין מספר לבן גוריון:

"נסענו מא טור לשרם א שייך ברכב היום. אני אומר לך שהחוצפה של יהודים עוברת כל גבול. צריך היה להגיע פייפר על מנת לקחת אותנו והוא לא בא. מה עשינו? לקחנו שתי מכוניות אזרחיות של ערבים וקומנדקר אחד ואני, עוזי ועוד אחד נסענו 100 קילומטר מא טור לשרם א שייך. הנסיעה ארכה שעתיים. יש שם כביש אספלט, אבל מה היינו עושים לו 50 מצרים היו מקיפים אותנו."
את זה אומר דיין לבן גוריון ב-5 בנובמבר, בשעה תשע בערב, כאשר הוא מדווח לו שזהו, המלחמה נגמרה, שארם א שייך בידינו וכך כל המדבר הנורא.

מדוע מתחטא הנער בפני רבו, שעה שהם מושכים איש בחוטי משנהו?
רגעים אחדים קודם לכן בן גוריון מדגיש את החובה להעמיק השליטה בסיני,
דיין מבטא דאגה מן הצורך להתפרס על כל השטח ואז, בתשובה לבן גוריון האומר לו, "אל תפחד," עונה דיין:
"אני עושה רושם של פחדן?"


יום רביעי, 11 באוקטובר 2006

איך זה להיות בן 19 לנצח? מי קונה



והוא בן 19

נהרג ב"פעולת התגמול" בקלקיליה, בלילה שבין ה-10 ל-11 באוקטובר 1956
יחד עמו נמנו 18 נערים.
ללמדך שלא אולמרט-פרץ-חלוץ חידשו במילון העברי את הביטוי "מלחמה מיותרת".
גם לא הטריאוםוירט דאז: בן גוריון, דיין, ושרון הקטן.
הם רק הוליכו בתלם, ויוליכו, יוליכו בהתמדה,
כל עוד המוּלכים מפקידים את המלוכה על חייהם.

היום אני קוראת למשפט את רוח המלחמה, על שאינה נכבשת,
ואת רוח השלום, על שהיא בנומך גו כובשת את ראשה באדמה.

יום שני, 9 באוקטובר 2006

אזהרה: על קופסת סיגריות, מישהו כעת רושם את העתיד שלך


בעוד חמישים שנה יספר על כך תופר בגדי המלך, בגאווה:
הלוא גם בנובל השלום הוא זכה.
שלושה חצים על קופסת סיגריות קטנה - נורו במשיכת עט אחת - אל ליבם של מאות ההרוגים והפצועים - צעירים שברובם לא הגיעו לגיל עשרים. משפחות שקפאו בזמן.
היו ואינם.
על קופסת סיגריות הקימו להם אנדרטה.
גם צל"שים חולקו לציין את גבורת הרושמים חיי אדם, לכאן או לשם.
אשרי הגפרור שהוצת והושלך בנונשלנטיות אל המאפרה.
הידד ויקר ליד שבלי לרעוד כלל, הדליקה להבה.
כך:
"תוכנית מבצע קדש - על גבי קופסת סיגריות 08/10/2006
( מס' מילים - 860, מס' כתבה בארכיון הארץ - 1299633) מתוך חלק חדשות מאת מלמן יוסי
"יום קודם הציג לנו בן גוריון עשר שאלות", סיפר שמעון פרס, "הוא לא רצה שנצטייר כחרב להשכיר. הוא היה מוכן שנתאם את לוח הזמנים שלנו עם הצרפתים והאנגלים אבל לא היה מוכן שנהיה משתפי פעולה שלהם, ולכן הוא היסס אם להסכים על המבצע ורצה מאתנו תשובות לשאלות שונות באשר להתנהלות הפעולה. דיין ואני חזרנו מהווילה לבית המלון ובן גוריון נשאר לישון שם. כל הלילה דיין ואני הכנו את עצמנו ודנו איך לענות לשאלות כי לא ידענו מה יחליט בן גוריון - האם יאשר את המבצע. כשחזרנו לווילה נפגשנו עם בן גוריון, רצינו להראות לו את..."
כל עוד נולדים ומגודלים אנשים כגפרורים, יימצא להם שימוש ויימצאו המשתמשים.
כל עוד חמישים שנה לאחר מעשה איוולת, יתגאה המטעה בטעויותיו: בווילה בצרפת ייסדתי מזרח תיכון חדש - ואיש לא ימחה בידו, איש לא יאמר, שהיה מיותר, כל המוות הנורא הזה של התמימים היה מיותר, קורע לב, רצח!
כל עוד העם לא יאמר זאת במפורש - יוסיפו האהודים והחלוצים והפורצים
לשחק בגפרורים.

קוראים אליו:
תראה אבא, סבא תראה איזה מזרח תיכון חדש!


יום שישי, 6 באוקטובר 2006

אהבה ראשונה



נחשו מה היה הספר הראשון שקניתי מעודי

הייתי בת חמש-עשרה. למדתי בתיכון ערב לנוער עובד, עדיין לא הייתה לי עבודה אבל לפחות היה לי מקום בכיתה החמישית של בית ספר תיכון - מטרה שטרחתי על השגתה בהתרוצצות על פני משרדים בעירייה משך שבועות ארוכים.

הישג!

כעבור שבועות אחדים אמרה לי, בכיתה, אחת התלמידות

"קיבלתי מקום עבודה אחר, רוצה את שלי?"
שמחתי. תמורת שמונה עשר לירות לחודש ישבתי ליד הטלפון במשרד של מתווך נדל"ן, שעה שהוא התרוצץ עם לקוחות בעיר.

המשרד היה ברחוב אלנבי, בפינה הצפון-מערבית עם יהודה הלוי.

חדר אחד, מלא אור וחלונות, בקומה השניה.

היו מעט מאד פונים בטלפון.
מבעד לחלון באו רוח נעימה מן הים ואוויר נקי.
שלווה.
הכנתי שיעורים וקראתי ספרים בכיף –
שנגמר בתוך שבועות אחדים כשאותה נערה עצמה קראה לי מן הרחוב.
נסו כעת לעמוד באותה פינה ולצעוק למישהו שעומד בסמוך אליכם. ישמע?

ניגשתי לחלון. קולה הגיע אליי ברור וחייכני.

"קיבלתי מקום עבודה אחר, בעירייה. רוצה את שלי?"
כך הגעתי לעבוד במשרדי המרכז החקלאי, ממלכתו של הרצפלד, האיש שהיה בצורתו ובהתנהלותו, בן גוריון לחקלאים.
אלנבי פינת לילנבלום.
בניין של חמש קומות אם לא יותר.

תמורת 32 לירות לחודש, עבדתי בתוך מבואה, אולם רחב שדלתות חדרי משרדים נפתחו אליו , למעט הקיר שבצמוד לו נמצאה פינת העבודה שלי.

לא היה גם קצה חלון אחד. אור החשמל דלק כל שעות היום.

לא היו אז עובדים זרים. את הדיכוי חטפו החלשים שנמצאו תחת היד:

נוער עובד, עולים חדשים., נשים

בחדר ענק, סמוך, שדלתות כבדות כיסו עליו, ישבו עשרות כתבניות
הדפיסו במכונות כתיבה.

חדר רב אור וחלונות, ששרר בו רעש מחריש אוזניים של מכונות הכתיבה.

הייתי נכנסת לקבל דפי סטנסיל או להעביר חומר להדפסה – ויוצאת משם כל עוד רוחי בי.

מן הפח אל הפחת.

לפיקודי עמדת מכונת שיכפול סטנסלים.
הכתבניות הדפיסו על דפי שעווה שהאותיות הוטבעו בהן והמכונה הדפיסה מן הסטנסיל אל הנייר בעזרת צבע שחור שליכלך את הידיים ואת כל מה שנגע בהם.

באוויר הקיתון שלי עמדו אדי וריח הצבע, האצטון של צבע המחיקה ועשן הסיגריות של כל החולפים על פניי או הנעצרים לידי.

תפקיד נוסף היה לי שם, של נערת הדואר.
כל הדואר למרכז החקלאי הגיע אליי ועליי היה למיין אותו ואחר כך לחלק לחדרים בכל קומות הבניין.

לא זוכרת כמה קומות היו בבניין אבל היטב אני זוכרת שהיו מעל לשלוש מאות פקידים.

אפשר היה אמנם להציב תיבות דואר בכל קומה אבל יעילות ביורוקרטית לא הייתה אף פעם מן התכונות של מוסד הסתדרותי-מפא"יניקי – צריך הלוא לדאוג למקומות עבודה. הקיר שיתפוס מתקן תיבות דואר, לא ישאיר מקום לעוד פקידה, חד גדיא.

כיוון שהפינה שלי נמצאה במבואה, ובמרכזה, וקושטה בדלפק רחב
רבים מן הבאים למשרד היו עוצרים לידי, שמחים למקום יחיד שבו במקום פקידים בחאקי עמדה נערה מחייכת בחולצה-כחולה-ושרוך-לבן.

אמנם השומר הצעיר המרקסיסטי-הגליאני, אבל לא נורא, רק לא חרות והקומוניסטים.

בין הבאים היה איש קטן עם תיק כבד למדי. מוכר ספרים.

סוכן של הוצאת ספריית פועלים.
לספריית הפועלים היו כמה עשרות סוכנים, עוזבי קיבוץ וחברי מפ"ם כולם, שעברו בין מוסדות ומקומות עבודה ומכרו מנויים לספרים שבהוצאתה.

די שתתחייבי לרכוש ארבעה ספרים בשנה וכבר את זוכה להנחה משמעותית.
כך קניתי את ספרי הראשון.

באותם ימים, לאחר שבע שעות עבודה
הייתי מגיעה לבית-הספר שליד מגדל המים, ברחוב מזא"ה, ולומדת עד עשר בלילה
בבית, הייתי נופלת על המיטה וישנה בלי בעיות.
אז למה, מכל הספרים של ספרית הפועלים - דווקא את הגל הייתי צריכה לקנות בגיל חמש עשרה?


יום חמישי, 5 באוקטובר 2006

בין נשיקה להשקה

אוספת אותו אל חזי
עוד לא.
עוד מעט.
אבל הוא כבר לא כאן, עף מזמן.
הספר. כן. הספר.
התחיל כמחשבה עם בוקר.
היה היו שני חברים.
אמנון אבוקאי הלך לצנחנים. נהרג בכונתילה. פעולת-תגמול. אוקטובר 1955.
אלי גרינפלד, מן הנח"ל בא. נהרג בקלקיליה. פעולת-תגמול. אוקטובר 1956.
הכרתי אותם. זכרתי.
קמתי לקול שקרא, שבי לכתוב על הימים ההם.
אמרתי, איזה כיף. אחבר מכיתות ואקומם כלי מן הכלים. אביא תיקון ברוח ספר הזוהר.
הצדקת השלושים ושבע אני.
חמש שנים – עם לא מעט הפסקות-כאב, התמדתי בלי מרד.
בעוד הסופרת בישלה, כתבה בלוג, הוציאה לאור שני ספרים חדשים, עבדה בגינה, נישקה פה, חיבקה שם -
הספר משך בקולר שאזק לצווארי: לכאן. לא, לשם.
וכבר לא רק אמנון ואלי, אלא ארץ מלאה.
ארץ הגברים שלא ידעתי.
מיום ליום נפרשה לפניי.
אה, אז כך?
כל השנים שחלפו בחלום - הלכתי בין רוחות רפאים?
כל זאת הצלחתם להסתיר?
מחבקת את כתב היד
הוא כבר לא אצלי ממש, לא כתב יד אלא סדר והעתקי שמש ופלטות -
שעוד מעט תוטבענה על גליונות נייר לבן, וייעטפו בעטיפה רבת יופי.
תבוא השתיקה ותאמר את דברה.
לך לדרכך ילד.
נשים וגברים זרים יחבקו אותך אל לבם.
האם יכירו בך את מראה עצמם?

יום שני, 2 באוקטובר 2006

המצור הוסר


מכונית ראשונה חצתה את הכביש בריצה.

ואחר כך - שקט. גינת המשחקים מדן ועד אילת, התרוקנה.

האוויר צח ומתוק. כמעט. עדיין.

כך תוחלת החיים בישראל גדולה ביום אחד יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.

והיא שעמדה.

זו בקשתי:

תוקם מיד ממשלת אחדות לאומית, בלי מרץ ומק"י ובלי האנרכיסטים, כן?

ויוכרז על יום כיפור כל השנה.

הרעים לא יבקשו סליחה אלה מאלה ובלב יגידו, או שלא יגידו, "נו, כן יאבדו כל אויביי."

הטובים יבקשו סליחה, ליתר ביטחון, אף כי לבם צח וצחור.

אלה ואלה יחנו את המכוניות ברמת חובב.

ותמלא הארץ אופניים וכרכרות.

הו-הא, מה קרה? מה הקולות שאני שומעת מעבר לחלון?

אה, כלום. רק קולות הבוז של עגלוני המכוניות. לאן הם ממהרים כולם?