איך עושות ספר

ראשית, כותבת.
וזה כבר פלא כשלעצמו. איך מלים נשזרות ממקום שכתובתו הפיזית שרוייה במחלוקת מימים ימימה: איה הנפש?
מאין צומחות להן המלים וזורמות מקצה האצבע שפעם החזיקה בנוצה, בעיפרון, בעט, ועד לקצות האצבעות כולן שמקלידות כמו מעצמן, מפתיעות את הכותבת: היי, מה ההשתוללות הזו, הרי לא זה הספר שכיוונתי, לא זו המלה, השורה, לאן בורחת הפיסקה, אין לי כוח לרוץ אחריה , אבל אם לא ארוץ, תידרס חלילה.

זו הכותבת: רק אם שמתבוננת בפרי בטן הרוח בחיוך סלחן, בעין דואגת ותמיד על המשמר.
עכשיו שהבן גדל והגיע לפירקו, צריך למצוא כלה ומקום בחיק הטבע למסיבת החתונה, להזמין את כל המשפחה והחברים.
בקיצור, להוציא את הילד, שגדל, לאור עולם.

לאתר הוצאה לאור.
הוי, אלה בימינו מנהלות אולמות פאר עם תזמורות ענק וצלמים וארוחות - אפשר לקנות בית או לפחות זמן לכתיבת ספר חדש בכספים שנשפכים שם ובציפייה שאינה משפילה מבט ולא מסמיקה מבושה - שתשתלמי להם ומיד!

אז נלך על חגיגה במרפסת

או על הדשא. צנועה ועם זאת יפיפייה.

הידידים, ידידי האמת, יעשו הכל כדי לפארה.
ניערך להוצאת הספר. דבר ראשון, כשהוא כבר כתוב ובתוך קובץ - נו, די מהר מסתבר שזה לא זה, לא די.
כבר לא כותבים ספרים בנוצה על קלף, כבר לא מכינים את האותיות ביציקת בדיל, כבר לא מסדרים אותן אחת-אחת:

כיום יש תוכנות סדר.
הטובה, המשובחת מכולן, כך אמרו לי הסדריות - אכן, עוד לא מצאתי איש סדר וזו כשלעצמה מהפכה, שכן מקצוע הסדרות היה כולו נתון בידי גברים, אי פעם.
יגאל וישינסקי, עמו שוחחתי תוך עבודה על הספר השישי, סיפר לי שאביו בכך עבד, והיה לו מזל בשנות השלושם-ארבעים, הוה לו בעל בית טוב: דפוס שוקן.
ואילו אלישע בן צור, אף הוא בספר הנולד, סיפר שכיתום מלחמת השחרור, דאגו לו ללימודים בבית ספר תיכון מקצועי לפועלי הדפוס. הראו להם שם סרטים המראים עד כמה מסוכנת עבודתם, מן המגע במתכת האותיות, אוזניים נושרות, אימה ופחד. הכל כדי לשכנע אותם בחשיבות שתיית החלב. השקו אותם בכמויות אדירות של חלב.

כיום, הסדריות שולטות.
אמרה לי טל, בדפוס "כתר": הטובה מכולן - תוכנת "איןדיזיין".
לפני שנה התחלתי לגשש ולחפש. שיווק התוכנה היקרה היה בידי נציגים שלא היטיבו להגיש שרות.
והמחיר שדרשו - שלא נדע.
לא אלמנה הסופרת - יש גם דברים המשתנים לטובה, במיוחד כשמדובר בעסקים.
במסגרת היערכויות והחלפות בעלים למיניהן, עבר ייצוג איןדיזיין לידי חברה ישראלית בשם קוויקסופט.
המנכ"לית אישה.
כבר סיבה לחגיגה.
הבעלים, חניך השומר הצעיר היה.
עולם אחר, רגוע, מסביר פנים בנועם.
שמעו על מה הספר - ונעניתי בנדיבות.

נו, מה עכשיו? אפשר כבר לסדר את סדר הספר?
לא. עוד לא. כי, מסתבר, צריך אות.
פונט.
מצחיק, איך שהם קוראים לזה, "משקל".
רגע, את מקדימה את המאוחר.

חזרתי אל הסדריות ושאלתי, שו הדא - פונט? מה אני צריכה עכשיו?
אמרו - הפונט המקובל בדפוס כיום, נקרא, פרנק-ריהל.
הוא הפונט, אמרה לי טל בדפוס כתר, שבו סידרנו לך את "סודות" ואת "נופי הנפש".
זה הפונט שבו ספרים בדרך כלל מסודרים בארץ.

פרנק-ריהל?
לא נשמע ממש שם עברי.
ואכן, מי שיצר אותו היה, סליחה - היו שניים, ואלה היו שמותיהם. בגרמניה. 1938.
אי אפשר שלא לחשוב על כך: אות זו, בה נכתבו ספרים בשבח חוקי הגזע - נקמה בלי לשפוך טיפת דם אחת, כאשר יצרו לה תרגום עברי.
הזיכיון בידי חברת מאסטרפונט. בעליה, צביקה רוזנברג, חניך בצלאל ומוסדות בינלאומיים, בעל פרסים ואותות - והכל בזכות - פונט. רק שמעו על מה הספר והרעיפו.
מסתבר שמעשה יצירה כאן.

יש אנשים שיצירה זו היא מרכז חייהם.

כמו את הלחם הנקנה בחנות והעגבניה, נראית האות בספר - מובנת מאליה.
הוקלדה והודפסה.
נפקחו עיניי לראות שהעולם, מלא דברים אמנם - אך מאחורי כל חפץ יש, קיים ובלתי נראה, היוצר שבזכותו הפונט והשולחן והקדירה הגיעו לעולם לשמחת כל לב.
הבית, המקרר, המיטה, השטיח, היוגורט והגבינה.

אי שם

ישנה גם האצבע המתנופפת של יוצר הפצצה והטיל, ושל הנפתים להמנות עם היורים ומהרסים.
כשהבחירה, לכאורה, כל כך תמה.
כמו אות תמה.

עכשיו - לספר.
בתוך שבועות אחדים נסדר אותו ונעלה לדלת הקסמים של עולם הדפוס.