הנה הם באים, בשעטות. גם אם לא קרנפים - מוכי עיוורון רובם.
לא הגיל מפריד או מאחד, לא התבונה או העדרה.
רק הפחד הוא שהובהל ונדחס עד לנקודת השבירה.
אז תודה לחבורה שבפיקחון קמו ועשו מעשה צנוע ופשוט: כתבו עצומה.
אל דאגה, יקיריי. עם רבות הימים, תרבינה העצומות, ייקרעו כיסויי העיניים בתיעוב - והמנהיגים יעטו מסיכה של אנשי שלום כולם.
ולא נדע עוד דאבה, עד למלחמה הבאה.
בינתיים, הזמנים נוראים. כולנו הולכים ומולכים אל המורא.
כך היה וכך הווה.
על כן, אין מוצא אלא לחזור ולכתוב, וכן, גם לחזור ולחתום אפילו על עצומות, שהבנליות שלהן לפחות לא הורגת ולא מאיימת.
בתוך ים השתיקה העדרית, כל קול שאומר אמת, מחזיר הד נשכח.
על כן יבורכו כולם, שומרי המחסומים ומשמרי העצומות.
מדור לדור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה