בעוד רוב העולם כאן חגג סתם ראש השנה
זכיתי השנה לחגוג שלוש פעמים ביום אחד:
22 בספטמבר, ערב ראש השנה - הוא יום הולדתי.
אמנם בעניין זה אמי החילונית מתעקשת על ערב חמישי של סליחות.
אני רוב השנה סולחת - אז עדיף להשאר ב-22 לספטמבר.
כך או כך, הנה זכיתי לחגוג גם יום הולדת זה ולפניי עוד אלף מאתיים כאלה - עד כמה שתלוי בי.
אופס, אני רואה שטעיתי בספירה, כי הנה ספרתי כבר עד שלוש.
יש עוד
ב-22 בספטמבר 2006 שלחתי את קובץ הספר השישי לדפוס. מוכן וסגור - כולו מעשה ידי.
בסיוע עשר שעות הדרכה של מדריכה חביבה.
יעל הכניסה אותי בסוד תוכנת InDesign.תוכנת סדר חכמה וכלל לא כל כך קשה כפי שהפחידוני מכל עבר.
השלב הבא הוא הכנת העתקות שמש
שמראות כיצד התוכנה הומרה לקראת הכנת הפלטות - על פיהן הספר יודפס.
היום שלחתי תיקונים בודדים להעתקות השמש. יש להודות, תיקוני עריכה. ההמרה הייתה חלקה כמו משי, הכל צלח. אבל פרפקציוניסטית כמוני, אם לא הייתי חוטפת את העתקי השמש מתחת ידי, עוד הייתי שנים יושבת ומקלטרת כל בדל פסיק שפתאום נראה לא ממש במקומו.
החדווה
החדווה גבירותיי ורבותיי - אין מה שישווה לה.
כמו להחזיק ביד ספר שכבר הודפס, לרשום בו תיקונים, ושאלה ייראו מיד, על הנייר!
כך ההרגשה כשמסדרים לבד ספר בתוכנת הסדר, ומלווים אותו גם בכיברת הדרך האחרונה הזו, לפני הפרידה.
רגע של התפרקות
לאחר חודשיים של עבודת הסדר-עריכה-הגהה, בהם קמתי כדי להתיישב ליד המחשב והלכתי לישון מעט כדי שיהיה לי כוח לקום אל המחשב יום יום, שבעה ימים בשבוע - עכשיו פתאום:
דממה.
חמש שנים של תחקירים, נסיעות, טלפונים, כתיבה - תוך ספירת המעות יום יום. ואגירת כוחות הזולגים לעת ערב מתוך באר בארץ שחונה.
וקימה עם בוקר, מוצפת.
כל חיי בארץ
החוכמה שאגרתי, וחמש שנים אלה - היו לגביש.
כבר לא רק אני אהיה מתבוננת בו, בין בחיוך, בין בדמעה.
מה תראינה נלבבותיי הקוראות?
העולם שגיליתי וחושפת, האם יחשפו - הקוראים והקוראות - את לבם לקולטו?
לא הלכתי בדרך הקלה.
לא בניתי מראש תבנית, ידי לא כתבה את הספר הזה. הספר כתב אותי, מכתיב עצמו מיום ליום.
הקשבתי. הבטתי בידי הרושמת במקלדת, רואה בהפתעה את הדברים שעולים על הצג והופכים על פניו, יום אחר יום, את העולם שנרשם ביום הקודם.
בדחילו ורחימו ביקשתי רשות למחוק פסיק, לסמן כותרת.
הרגשה מוזרה.
עוד מעט הספר יגיח ולא יביט לאחור.
זכיתי השנה לחגוג שלוש פעמים ביום אחד:
22 בספטמבר, ערב ראש השנה - הוא יום הולדתי.
אמנם בעניין זה אמי החילונית מתעקשת על ערב חמישי של סליחות.
אני רוב השנה סולחת - אז עדיף להשאר ב-22 לספטמבר.
כך או כך, הנה זכיתי לחגוג גם יום הולדת זה ולפניי עוד אלף מאתיים כאלה - עד כמה שתלוי בי.
אופס, אני רואה שטעיתי בספירה, כי הנה ספרתי כבר עד שלוש.
יש עוד
ב-22 בספטמבר 2006 שלחתי את קובץ הספר השישי לדפוס. מוכן וסגור - כולו מעשה ידי.
בסיוע עשר שעות הדרכה של מדריכה חביבה.
יעל הכניסה אותי בסוד תוכנת InDesign.תוכנת סדר חכמה וכלל לא כל כך קשה כפי שהפחידוני מכל עבר.
השלב הבא הוא הכנת העתקות שמש
שמראות כיצד התוכנה הומרה לקראת הכנת הפלטות - על פיהן הספר יודפס.
היום שלחתי תיקונים בודדים להעתקות השמש. יש להודות, תיקוני עריכה. ההמרה הייתה חלקה כמו משי, הכל צלח. אבל פרפקציוניסטית כמוני, אם לא הייתי חוטפת את העתקי השמש מתחת ידי, עוד הייתי שנים יושבת ומקלטרת כל בדל פסיק שפתאום נראה לא ממש במקומו.
החדווה
החדווה גבירותיי ורבותיי - אין מה שישווה לה.
כמו להחזיק ביד ספר שכבר הודפס, לרשום בו תיקונים, ושאלה ייראו מיד, על הנייר!
כך ההרגשה כשמסדרים לבד ספר בתוכנת הסדר, ומלווים אותו גם בכיברת הדרך האחרונה הזו, לפני הפרידה.
רגע של התפרקות
לאחר חודשיים של עבודת הסדר-עריכה-הגהה, בהם קמתי כדי להתיישב ליד המחשב והלכתי לישון מעט כדי שיהיה לי כוח לקום אל המחשב יום יום, שבעה ימים בשבוע - עכשיו פתאום:
דממה.
חמש שנים של תחקירים, נסיעות, טלפונים, כתיבה - תוך ספירת המעות יום יום. ואגירת כוחות הזולגים לעת ערב מתוך באר בארץ שחונה.
וקימה עם בוקר, מוצפת.
כל חיי בארץ
החוכמה שאגרתי, וחמש שנים אלה - היו לגביש.
כבר לא רק אני אהיה מתבוננת בו, בין בחיוך, בין בדמעה.
מה תראינה נלבבותיי הקוראות?
העולם שגיליתי וחושפת, האם יחשפו - הקוראים והקוראות - את לבם לקולטו?
לא הלכתי בדרך הקלה.
לא בניתי מראש תבנית, ידי לא כתבה את הספר הזה. הספר כתב אותי, מכתיב עצמו מיום ליום.
הקשבתי. הבטתי בידי הרושמת במקלדת, רואה בהפתעה את הדברים שעולים על הצג והופכים על פניו, יום אחר יום, את העולם שנרשם ביום הקודם.
בדחילו ורחימו ביקשתי רשות למחוק פסיק, לסמן כותרת.
הרגשה מוזרה.
עוד מעט הספר יגיח ולא יביט לאחור.
אשאר כאן, אוהבת גם כאשר יצא לפלרטט עם זרים.
שברים של קליפת ביצה, צופים באפרוח גרגנטואני: 480 עמודים!
האם יזכור שלא בין עלי הכרוב בגינה מצאתי אותו?
האם יזכור שכולו פרי אהבה? לא יירק לבאר ממנה רווה?
האם אוסיף, מרחוק, לשמוע את בכיו בלילות עירומים, האם יישמר עמי בחלומות?
שברים של קליפת ביצה, צופים באפרוח גרגנטואני: 480 עמודים!
האם יזכור שלא בין עלי הכרוב בגינה מצאתי אותו?
האם יזכור שכולו פרי אהבה? לא יירק לבאר ממנה רווה?
האם אוסיף, מרחוק, לשמוע את בכיו בלילות עירומים, האם יישמר עמי בחלומות?
אהבת העץ לפרי
התחזק והיכון: בעוד ארבעה-חמישה שבועות אעטוף אותך יפה, אנשק -
ואשלח לדרך שאין ממנה חזרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה