לפתע באמצע החקירה
מיכל ספיר על הכתיבה של קורינה / כל ירושלים 8.9.89
גשם דקיק החל לרדת כשנהגתי בדרך הלבנה, המתפתלת בין כרי דשא מטופחים, אל עבר ביתו של הדוד לזלי. פניו הנעימות של צ'ארלס נגלו בפתח כשצלצלתי בפעמון.
"סר לזלי נמצא בספריה. בבקשה, בואי אחרי."
במסדרון, פוסעת בין דיוקני בני המשפחה המהוללים, שבחנו אותי מעל לקירות בקפדנות אוהדת, חזרו אלי פרטי המקרה המטריד האחרון.
שוב, כמו בכל פעם שנתקלתי, במסגרת עבודתי, בתעלומה מעניינת וקשה לפתרון, באתי להיעזר בדוד לזלי.
"במקצוע הזה, יקירתי," היה נוהג הדוד לומר, "אסור שיישארו קצוות פתוחים."
הוא כבר מזמן פרש לגמלאות, אבל מוחו נותר חריף כבעבר.
ומשהו בביקורים האלה, אולי פריכות האוויר הצונן בחוץ ואולי המסורת החמימה שריפדה את פנים הבית, הצליח תמיד להוביל אותי אל הפתרון המבוקש.
"אחייניתי הצעירה," שמח הדוד לזלי לקראתי כשנכנסנו לספריה, "הגעת בדיוק בזמן לשעת התה. בואי ספרי לדודך הזקן קצת חדשות ממרכז העניינים."
ליד מגש של ספלי חרסינה וכריכי מלפפונים בחמאה, כשמבעד לחלון הצרפתי משתתפות הטיפות הדקות בחגיגת הטעם המעודן, סיפרתי לדודי במה העניין.
"הראיות הן לכאורה פשוטות ושכיחות," פתחתי. "מדובר בקובץ של תשעה סיפורים קצרים. המספרת היא ישראלית, ילידת מזרח אירופה, בגין 30+. הנושאים הרגילים, אתה יודע, יחסי יהודים ערבים, משבר בחיי הנישואין, זיכרונות ילדות, מחלות, מוות.
הטכניקה: שברי דיאלוגים, תיאורים חדים ומדויקים, שורות קצרות של התבוננות פנימית. מקרה קלאסי, מאלה שהפתרון שלהם מונח מעבר לפינה, מוכר לעייפה ולא מסעיר."
"הממ," פימפם הדוד ללי את מקטרתו כשהוא נשען לאחור בכורסתו, "אבל יש כאן, כמובן, יותר מזה. אחרת לא הייתי זוכה לביקור המשמח הזה, נכון?"
חייכתי וסקרתי את המדפים הרבים העמוסים בספרים.
"אתה יודע, דוד לזלי, אחרי כל כך הרבה שנים שעסקת במקצוע, וכל מה שלמדת מניסיון הדורות הקודמים, אני תוהה..."
באותו רגע נכנס צ'רלס עם כוסיות השרי, ואנחנו קמנו ועברנו לספה, "אני תוהה, אם אתה הצלחת אי-פעם להבין איך קורה הנס הזה, איך הופך פתאום אוסף מבולבל של ראיות, עדויות וחלקי פאזל לאחדות אינטגרלית אחת, מוסברת עד הפרט האחרון ונושאת משמעות? פתאום, באמצע החקירה, המקרה הזה הפך נוגע לי אישית, מרגש. הסיפורים האלה הפכו בעיני, בכל הכוח האצור באנדרסטייטמנט הצלול והעדין שלהם, לקפסולות דחוסות של עצב, יופי ואופטימיות. פתאום התברר לי שמעבר לפינה לא מחכה הפתרון הפשוט והמוכר, אלא להפך: נפתחות עוד ועוד שאלות."
אווירת מתח קסום השתררה בחדר המחשיך. בחוץ פסק הגשם ורעננות קרירה עטפה את הכל.
צ'רלס נשא החוצה את מגש כלי התה וסגר אחריו את הדלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה