יום שלישי שעבר, רבע לאחת לפנות בוקר.
אישה באדום הולכת באבן גבירול. הרחוב מוגף חנויות ברובו.
ליד הבית שנקרא פעם חנות ה"שקם" וכעת מציג חלונות מאוירים בשירים של המשורר, נעצר אוטובוס תיירים מפואר.
מוריד נוסעים.
דלת הנהג פתוחה. איש מזוקן, כיפה, טלית. כבן ארבעים או חמישים.
""לאן את צריכה להגיע? בואי, אקח אותך חלק מהדרך. מה, רצית ללכת כל זה ברגל? היית מגיעה בבוקרץ
"בשעה."
והוא מסיע כל הדרך עד לשכונה הצפונית הרחוקה, עד לבית.
"צריך לעשות מצוות," הוא אומר.
יום חמישי, שמונה ושלושים בערב.
בית תמי בשינקין.
אביבה אפל וחבורה של שבעה מקיימים ערב אימפרוביזציה.
ספרי לה סיפור קטן שאירע לך והיא מקשיבה, ותוך כך בנועם מלמדת את הקהל מה פירוש להקשיב: לא לקטוע. לא לשאול שאלות.השחקניות (ושחקן אחד) לוקחים את הסיפור ומציגים אותו.
נערה בת שבע עשרה מתנדבת ראשונה.
כשהייתה בת עשר היו לה חמישה עשר חתולים. פעם אחד מהם הלך לטייל בבניין, נעמד ליד הדלת של שכנה בקומה עליונה ויילל. השכנה החליטה שזה גנב והזמינה משטרה.
פתאום אימא שלה רואה שוטר עומד בפתח הדירה שלה, עם חתול ביד. חשבה, מה כבר גם המשטרה מביאה לנו חתולים?
גבר צעיר מספר על זיכרון מגיל שש: דודו האהוב נעלם מחייו פתאום. הייתה שתיקה. רק בגיל ארבע עשרה גילו לו שהדוד התאבד.
בחורה שופעת חיוכים מספרת שאימה הזכירה לה השבוע איך כשהייתה בת חמש גרמה לאימה "התקף לב" כשנעלמה פתאום והיא לתומה הלכה לפיקניק עם שני ילדים בני גילה. מה זה נהנתה.
"איך זה קרה שאימא הזכירה לך דווקא עכשיו?" שואלת אביבה בדיוק את השאלות המדויקות שלה.
"אבא אמר, 'איזו מוצלחת היא'. ואימא אמרה, 'מה מוצלחת, שכחת את התקף הלב הראשון?'"
והיא מוסיפה ככה בקלילות מחויכת: "משפחה שכזו."מישהי לידי אומרת באוזניי:
לא ידעתי שיש עדיין בצעירים של היום כל כך הרבה מתיקות ותום.
הלהקה לוקחת את הסיפורים ומשחקת את המושתק. לוחשות את הרגשות שהוחנקו. יש מי שמזילה דמעה. יש מי שמוריד משקפי שמש על עיניו.
בקהל שתיקה ואהבה גדולה.
בתחילת השבוע, ביפו, בין הסמטאות, חלונות מוארים. עמותה בשם אתגר. צייר של ציורי קיר, מארצות הברית, עובד עם פועלים במקומות שונים בעולם ומצייר אתם ציור קיר כגורם מלכד. ציורים שלרוב נמחקים כעבור זמן קצר על ידי הממסד. איש צעיר שואל, "איך אני יכול לעזור בציור?"
"קח קיר, וצייר עליו. יש הרבה קירות שמחכים לציור."
הערב, בכפר הדרוזי קרע, מסירים את הלוט מעל לציור הקיר שצייר שם.
בעיתון ראיון עם עורכת דין שלקחה את הבנות שלה ונסעה להרווארד ללמוד ניהול עמותות. כשהייתה ילדה, להוריה לא היה כסף לשיעורים פרטיים. אז העמותה שלה מספקת שיעורים פרטיים לילדים חסרי אמצעים.
הסופרת הפורטוגלית לידיה ג'ורג' סיפרה לי בסוף השיחה שלנו ל"נופי הנפש" איך בנה אמר בהפתעה גמורה, "אבל יש אנשים טובים..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה