1. מה
בתחילה, בבית הספר היסודי, בקושי ידעתי עשר מלים בעברית.
המורה נהגה לקרוא באוזנינו כל יום דף מתוך "מחניים" של פרנץ מולנר ההונגרי. סיפור של מלחמה בין שתי חבורות נערים.
הייתה רושמת את המלים החדשות על הלוח, מסבירה, ולמחרת צריך היה לבוא עם חיבור מוכן מהן.
תמיד היה נושא, ותמיד לא ממש עליו כתבתי.
בסיפור-מוסר של טולסטוי מסופר על איש צעיר שבחלומו הופיע אוצר והוא קם והלך לחפש אותו בארצות אחרות.
שנים רבות מאוחר יותר חזר האיש עייף לביתו, חיטט באח כדי להבעיר אש ומצא את האוצר, שחיכה לו שם בפינה.
עכשיו, שנים אין-ל?ס?פור לאחר שהשלמתי את לימודיי באותו בית ספר, שוב אני מקבלת נושא, ושוב אני צריכה למצוא אוצר בפינות המלים.
משימה קשה, כי הרשמים רבים משהיו אז - ואוצר המלים קטן והולך במקומותינו.
המורה לעברית, שעקבותיה אבדו, אם תיפול רשימה זו לידיה, ודאי תרשום בדיו אדומה, 'למה לא השתמשת בכל המלים? ומה עוללת שוב לנושא?'
הנושא ארוך מדי, אז אמשיך לפצל אותו:
2. לי
שני בני-דודים, שני בנים גיבורים.
רק התחילה השנה, קפצו לביקור, עוטים-חג-ואימה.
פתחתי את הדלת. קראו,
"טעיתי. טעינו. יותר לא נאמר, 'זה הוא! לא אני התחלתי! זה הוא!'"
אמר האחד, "זה, תביני, כאילו, במאה שנות הילדות האחרונות חשבתי לי ש?.
לא נלך כשה-להרס כמו בימית, כמו בשואה. אני ההפך - קודם אהרוס את שלהם, אחסל, אשמיד. ואחר כך על חרבותיהם אבנה."
ויאמר השני, "שמע, גם אני, חשבתי, יעני, קודם אהרוס, אתאבד, אשמיד, עדיף לי גן עדן מפוקפק על פני הגהנום הזה. ועם תחיית המתים על חרבותיך אוהל אטה.
אבל אתה חביבי, תיזהר, אל תישא את שם השואה לשווא. רק לשרי האוצר ולממשלות שלכם שעשקו את הניצולים מותר להגות את המלה."
"ומה אצלכם? השחיתות? המיליארדים שלך, אדוני הראיס? וסו?... איך קוראים לה, ש??ם, ב?פ??-ריז?"
ואומר, "הי, בנים, אם אתם מוכרחים להמשיך ולהתכתש, יש שטחים, לא צריך להצטופף דווקא בבלוג שלי."
ענו, נזירים-ממרגוע, "סליחה. זה הרגל. אנחנו עדיין בתהליכי גמילה."
נתנו יד.
יד ביד יד ביד רקדו הורה בצעדי ד?ב??ק?ה סוערת:
"משחק הילדים נגמר! לקח מאה שנה, אבל סוף סוף החכמנו!"
ושי על מגש כסף הגישו,
סרט שעוד לא הייתי בו, שאני כמהה לראותו עוד מן הילדות.
הפקה מרהיבה, אקספרימנט מעניין, למרות שפע מגרעות, ביניהן אורך מופרז, יחס בעייתי לדמויות הנשיות ושימוש מעט כפייתי בשירים. לא ישאיר עין יבשה בעולם. רעיון מקסים. ביצוע לא תמיד סימפטי. עושה רושם שלא היה בימאי, רק מפיק. התוצאה מתישה, סצנות הפעולה חוזרות על עצמן - -
אי לכך הכנסתי מעט שינויים:
תחילה רואים נוף פראי ורוח מנהמת.
לא רואים אדם. לא יודעים א?י??הו?. אבל אי משם באים מרחפים שורה ארוכה ארוכה, עץ ועוד עץ זית חוזרים להישתל במקומם, הבית שקרס, האוטובוס השרוף - ואחריהם מדדים איומים וגדולים ילדים נשים וזקנים עם רב מכאן ומשם. יושבים בכיכרות, מנגבים חומוס בפיתה וקוראים בפה מלא:
"לא! לא! לא בשמי! חאלס! בנים, תפסיקו!
"המשחק הרע הזה נגמר!
"די!"
3. אישי
הנה הן באות, שורה ארוכה ארוכה. מאוימות, יחפות, צלובות, מוכחלות בכל אברי גופן.
ואומת גברים שלמה כורעת ברך ומנשקת כל ציפורן מוכה.
"אתן רואות, הכל היה רק כאילו. לא הרגנו אתכן במכות וברובה ובפטיש ובסכין.
"רק כאילו.
"הנה, רק אמרנו אברא-קאדאברא ואתן קמות לתחייה.
"מה שהיה, היה.
"משחק הבנים נגמר."
4. עשה
ועמן שורה ארוכה ארוכה, עיוור ופיסח ומט ליפול, אישה בלי איש וילד שאביו שכח מקיומו, שבי השיער, ניצולי השואה, איש איש והענייה שלו אתו. בטנם נפוחה, בגדיהם דקים. מראה מלבב. אחי. אחותי.
וייגש אליהם אז כל פקיד וכל שר במשרד האוצר, ויאמרו פה אחד:
"רק כאילו. בצחוק. מה חשבתם שבאמת התכוונו? מה, אנחנו מפלצות בעיניכם? לא חיכינו אלפיים שנה כדי לבנות כאן סדום ועמורה. ואם הבדיחה גרועה, מטופשת, אכזרית, הנה אנחנו כורעים עכשיו ברך ומבקשים סליחה, או-קיי? הירגעו.
משחק האדונים נגמר."
5. באופן
ראיתי שנה טובה. שנה מיטיבה.
נפלא לקום אל עוד בוקר נולד, לגלות שהשמש זורחת ויש, יש יום חדש!
זה מקנה לך מיד הרגשה של ביטחון מלא, הוכחה שהממשלה וראשה - גברים כולם, עמם שרה או שתיים שעושות כמותם בעמידה ? הממשלה לא תשכח!
נפלא להתהלך ברחובות העיר ולראות אנשים בני כל הגילים מושיטים יד קעורה בעיניים עצומות, בביטחון מלא שיש מחר, שרק ייגמר פסטיבל אחד יתחיל שני, פסטיבל היש, פסטיבל האין אוכל, אין קניות, אין טלוויזיה, אין בית - אבל, למרבה המזל, יש, יש כונס עושקים שלא מזיז להם כלל.
נפלא לראות איך באבק הדרך החסומה יושבים מעגלים מעגלים, הכרוז מודיע, "פנו דרך, מגיע עוד חוזר בשאלה!" המשטרה קוראת בסירנות, "להתקרב, להתקרב!" צעיר וצעירה מסירים מעל מותניהם חגורה טעונה ובעיניים דומעות, ישובים במרכז המטרה, מספרים עד כמה החיים טובים יותר כשלא מתאבדים במלחמה אבודה. מחבקים, מחובקים, מחובקות, אומרים,
"אין מלים בפי לתאר."
ואומרים להם,
"תבכה. תבכי. אנחנו אוהבים אותך, יה חביבי, יה חביבתי."
6. השנה
ויקומו ערפאת ושרון יד ביד, יד ביד, מודיעים בקול משועמם,
שהם עוברים לגור בשדה בוקר.
ועל רקע הנוף אדיר האופקים מזכיר הקבוץ מודיע שמדובר אמנם בהפרטה, אבל מקום לא יחסר.
והעיזים! שהלכו אחריהם עדרים-עדרים, לגמרי מעצמם, בלי שיד רועה תכוון אותם, בדרך שמורגלים בה גנטית מזה חצי מאה.
...תסלחו לי אם אני מערבת מוקדם במאוחר, אבל אתם יודעים איך זה בזרם התודעה.
ראו, על "נופי הנפש" לא חלים שום חוקים של לוח שנה ? עבר, הווה ועתיד מתמרפקים אלה באלה ואין מה לעשות - רק להקשיב ולקרוא בביישנות מה, "סודות"! "סודות"!
7. א?ת
זו המלה הסוררת בה נלחמו בן גוריון וסנשו ולא כילו אותה.
רצון העם ניצח, נשרו האיסורים. מותר בבית קפה אחרי סרט לשבת ולהזמין בקול צלול, "א?ת הקפה וא?ת העוגה וא?ת השלום! עכשיו!"
נהניתי מכל רגע.
חגיגה לעיניים, ולאוזניים, מלבד אלו שצומחות לשר ולדובר ביחס הפוך לצמיחת הכלכלה.
בקיצור - ממש אוצר.
יחמם לכם את הלב, הסרט.
לא צריך ללכת רחוק.
זה כאן, מעבר לפינה:
שנת 2004.
רוצו לראות.
נכתב בתשובה לשאלה, מה עשה לי באופן אישי את שנת 2003
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה