חדשה מסעירה גונבה לאוזני, הושבעתי שלא לגלות אותה למעריב, לא לגלות אותה לניו יורק טיימס ולא לידיעות אחרונות, גם לא ב-Ynet ועל הארץ בכלל אין מה לדבר. אפילו לא למקומון מטולה!
מה לעשות ונכנס בי חיידק העיתונאות, וחוץ מזה, אולי, בניגוד לזוכה הכוזב, אני כן אזכה באיזה פיס בזכות החשיפה המדהימה הזאת?
יש גבול לאלטרואיזם בימים אלה בהם אח יורה באח.
אופס. נורה מפי. רק אל תשלחו בי את הבן-של-המדינה...ובכן, אמהות לצרה, הסכתנה ושמענה! נפל דבר בישראל, סליחה - בארץ ישראל:
לא תאמינו.
תשאלו, כמו באגדה - היה או לא היה?
בנות, אימהות - נא לא להתחסד, הרי אנחנו יודעות שכבר היו דברים מעולם.
ובכן, שבו, קחו לגימה של כוס תה חם, קרבו את הראשים אליי והקשיבו טוב טוב:
מסתבר,
והתגלה לאחר תחקיר מעמיק שתחקרתי אני ותחקרו אתי עם רב - מסתבר,
אוף, אני לא יכולה להתאפק יותר:
החייל שירה והבחורציק שנורה - אחים המה שניהם!
חי נפשי, כפרה!
לא סתם אחים - אחים תאומים, אם כי לא ממש זהים. אבל ברחם אחת הם בעטו תשעה חודשים.
בבקשה לא לרדת נמוך ולא לשאול אותי לפרטים.
הגירסה הרשמית היא שאיכשהו, מסתברא, אחד הבנים הימין והשני השמאיל - מיד עם לידה. לא, הם לא ממוצא תימני, אבל דומה. אי לכך, החליטו האחיות בבית החולים והחליטו הרופאים המיילדים - שעדיף להפריד ביניהם. לא לחכות שיהיו לסיאמיים ולא יוכלו להתנתק אפילו אם שרון יחבוש שוב מסיכה של מנתח.
מסתברא, את אחד הבנים גנב איזה קיבוצניק שמאלני רשע, בלי לבדוק בציציות.
עכשיו, תארו לכם את הדילאימא של אימא. היא, באמת ובתום לב, לא ידעה בכלל שתאומים, לא יידעו אותה מעולם.
לא ידעה שהחיים גלגלו כזה מצב אבסורדי, מה זה סוריאליסטי, שבן אחד מנענע גדרות והשני מנענע רובה מטהר.
היא לא ידעה, אבל שמונה מאות מגיבים לשיחה אתה ידעו גם ידעו.
בקול אחד הם קראו, מנהמת לבם (טוב לא כולם, רק אלה שכותבים חמישים תגובות תחת כינויים שונים).
אז עכשיו האימא קצת בדילאימא.
היא קוראת בתגובות:
"פקודה היא פקודה,
חובה לציית ובנך הוא בננו. אף אחד לא יעז לשים עליו יד!"
היא פורצת בבכי קורע לב (מה לעשות, בתור עיתונאית אני חייבת לדייק) ובין דמעה לדמעה היא אומרת:
מאיפה נקבצו ובאו כל הטוענים לאבהות האלה? והם אף פעם לא שילמו אגורה דמי מזונות!
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. כל הכבוד לאימא. חזקי ואמצי כי אנחנו מאחורייך."
למה הגברים האלה תמיד מסתתרים מאחורי הסינר של אימא, למה? נמאס.
"בנך פעל בהגיון ולפי הנהלים, איש אינו יכול להאשים אותו על כך. כל הכבוד. כל אדם שפוי שהיה עומד במקומו היה נוהג כך. פקודה היא פקודה!"
מה, גם אתה היית יורה בבננו? אולי נעשה לך בדיקת ד.נ.א.?
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. כבוד כבוד. רק קראי לנו ונתייצב לצדך אמא!!!!! אין לך ממה להתבייש ולחשוש!!!! אף אחד לא יעז לשים יד עליו."
אל תבלבל את המוח. רק יגיע הביתה יחטוף חזק. כלומר, יחטפו. כלומר, החייל. גדר, נו מילא - יתקנו אותה - אבל לירות באח?!את זה הוא בטח למד ממך, לא ממני.
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. קשה לירות בלי להיות אשם."
נכון, הוא תמיד היה כזה מאמי, זוכר? ותמיד אמר," אני מרגיש כאילו חסר לי אח תאום. איך אדע לזהות אותו אם במקרה אפגע בו בדרך?" נו, כן, העברית שלו מקראית כאילו - והייתי אומרת לו, אל תדאג, יש אלוהים. מקסימום הוא ישאל, "איה אחיך".
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. אני במקום הבן הייתי יורה מחסנית שלמה. וזה שמדובר כנראה באחיו - טעון בדיקה, לי נראה יותר שיש לו אותה אימא שאמרו על פרס. האמת? מריח כתעמולה שמאלנית מסריחה - "
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. אימא, יש הרבה אנשים מאחורי הבן - -"
מאחורי איזה מהם? ואיפה אשא את פניי אם יתברר שמאחוריו לא אתה אלא הבכור שקצין לנו ומתחפש בשמלה?
"פקודה היא פקודה, חובה לציית ובנך הוא בננו. הוא עשה מה שהמפקד ביקש."
הרגעת אותי. אמת, גם אם אני הייתי מטלטלת שם את הגדר, פקודה היא פקודה, חובה לציית, הבן שלי הוא בננו. רק נשמה, בוא ואחביא אותך ממנו. קיבלתי מסר מהכלא, שעכשיו המפקד מבקש בפקודה ש?יירה באבא שלו גם כן.- אל תתנו למקרה הזה לפגוע במשפחה שלכם, שלנו!"
כפרה, נעשה הכל שהמשפחה שלנו תשאר שלימה ופצועה.
