סוריה שבנפשנו
חג גדול היה לנו היום.
הזדמנות חד-שנתית להכות על חטא. על החזה של הזולת.
ניקח את העיתונות
החזה שלה, רחב.
זוכרות את הנימוק החזק מכל: "כתוב בעיתון"?
ככל שיותר עיתונאים ועיתונאיות התחילו לכתוב ספרים, מה ספרים - פרוזה! - כן גברה בעיתונאות השמועה שהקוראת עיתון חייבת - ממש כמו בספרות - לנהוג על פי הכלל שקבע הרומנטיקן, סמואל טיילור קולרידג':
willing suspense of disbelief
משמע, הקוראת מוותרת מרצון על הספק. מתמסרת כולה לסיפור העיתונאי.
כי הנה ימים באו
ככל שבעלי-עגלות היו לבעלי עיתונים, ככל שעורכי עיתונים היו לעבדי אמת העוברת לסוחר ולמושל -
מה שנראה כסרטן חולף - היה לגרורות שולטות בכל.
שבועה חדשה באה לעולם העיתונות, שבועת ההיפוקריטים.
המסיים או לא מסיים בית ספר לעיתונאות, נשבע בה: שיהיה נאמן למשלם משכורתו. שיכופף גוו לטירוף.
כי אין תו תקן. לא תמצא כתבה שבצידה מופיעים המרכיבים, כך וכך סידן יש בחוט השידרה של העיתונאי, כך וכך חלבון ובשר יש בתכנים, אין צבעי מאכל מלאכותיים - רשימה אורגנית, לא מרוססת במכונת ירייה של מפרסם, מ"ול, עורך מאוהב בראש ממשלה.
אין תו תקן. ותרי על הטלת הספק. האמיני יום לא יבוא. בסוף תאמיני - כי כולנו, מן העורך הראשי ועד לעיתונאי הזוטר, נאמר לך זאת יום יום ושעה שעה ואם נשכח יזכירו לנו יח"צני ולטיפות ראש הממשלה על פדחת העורך הראשי המכשכש בזנב החתוך לתפארה. אינעל אביך - היזהרי מנעליו, אחרת אותך ישר למקלט המוכות נשלח!
המצב הזה בלתי נסבל
איפה אגודת הצרכנים? איך זה זה ניתן כל כך בקלות - במדינה חופשית מדמוקרטיה - לגרום למוות בעריסה של כבוד העיתונאי - -
"אם לעיתונאי לא איכפת, מה איכפת לך?"
רגע רגע, תנו לגמור את המשפט: כבודי וכבודו באותה עריסה. מטלטלים אותה - שנינו נופלים.
עורך חולץ נעל כביכול - על דרך חרושצ'וב, אפילו מתעלה עליו, באין לו שולחן באו"ם - ומשליך אותה, כביכול, על עיתונאית או עיתונאי. אני - הרחוקה מן החדר ההוא - לא יודעת, לא רואה דבר לבד מן הרשימה המופיעה לנגד עיניי כאמת מסיני ואין עימה ריח מריחות ההלם של המוכה, אין עימה הד מהדי קן הקוקוריקו.
אני מאמינה. יום יום מחדש. גם כאשר למחרת מתברר השקר - תמיד תהיה זו הממשלה או הביורוקרט שאשם בעיניי - לא העיתונאי, חלילה. הרי הוא האורי-דן והתומים שלנו. הוליכו אותו שולל. כמו שעכשיו עם בגדי המלך החדשים של סוד סוריה שלא וכן הופצצה-הותקפה-נפלשה.
"ששש!"
מה ביבי? מה הוא בסך הכל אמר - שלא כתבו על זה עיתונאי כל העולם, ובעיתונים כאן הוסיפו רק 'לכאורה', בקריצה.
והרי האמת לאמיתה, מפי ברק, כששינן אותה לאולמרט, או שלהיפך. כך, במעמקי הבור, ק.יחוטה שמעה:
"אקסיומה ידועה היא שכל מלחמה יש לנהל על פי החוקים שמלחמה קודמת הייתה צריכה להתנהל בה."
שם בבור, לנגד עיני ק.יחוטה העלומה, הצבא לחש באוזני השניים: "יד לפה! הלקח הכי חשוב של מלחמת אולמרט הראשונה הוא - שאסור היה לתת לעיתונאים להימצא בשדה הקרב. עכשיו, עם מה שיוודע כ'מלחמת אולמרט/ברק השנייה' - או, אם עורבא פרח, כמלחמת הכל-בגלל-ביבי-האחרונה - הצבא מצווה: "לא נראה לעיתונאים אפילו קצה זנב דג מלוח."
אמרו היחצ"נים: "היה או לא היה, העיתונאים כבר יתפרו מזה אלפי כתבות, קילומטרים של סיפורי בדים מאדירים: 'זקפנו את גוונו! איזו מתנה נפלאה לראש השנה הייתה אדרת מלכינו! למען פלישה כזו נקבל עלינו באהבה תענית שתיקה. ככל שנדע עליה פחות - ירחב יותר לבנו. לא האמת כאן עיקר אלא ההזייה התמה, הוויתור על הספק.'
ממעמקי בטן הבור אולמרט צחק, בקצב אחד עם בטנו של ברק: "נרמוז לכלבים לקפץ אל ברכינו."
"כך ממש?"
כף אצלנו האמת צמה כל השנה. נסלח ונשכח ומחר נחזור אל בין הכסתות הרכות, ליבנו מכה בקצב אחד עם תופי הטמ-טם של שבט העיתונאים והשולטים. רק אל תפסיקו להכות, כי מה הם חיינו בלא הקצב הקבוע האחיד יום יום, מה ערך יהיה לחיינו אם, כמו השקט העליז הזה של יום כיפור - עוד ישתלטו עלינו, חלילה, שפיות ושלום?
פורסם ב 23 בספטמבר 2007 22:06
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה