יום הכיפורים של מוני ניצני

השיחה, שהוקלטה כולה, נמשכה כארבע שעות

ועשרות שעות בהן חזרתי והקשבתי, מעתיקה למחשב -

עורכת

מאירה בפנס - מילה, תנועת יד, מבט.

מגיחים בין השורות, בצנעה.

ידעתי שאם לא אמשוך במושכות, אמשיך לדהור כך עוד עשרים שנה, שוכחת שספר לפניי.

דברים רבים שלא נכנסו לספר, יבואו כאן, אחד לאחד.

...כשזוהר שברה את שמירת ההריון שלה ובאה לבקר אותי בבית חולים,

כשבאה אליי - אז התפרצתי בבכי. ראיתי אותה... פתאום ראיתי שאני כבעל משפחה... שנשארתי בחיים.
אז בכינו שנינו.
נפצעתי מאד-מאד קשה.
פציעת ראש אנושה.
בגזרה המרכזית בתעלה עברה שמועה שהלכתי.
לא כל כך מצא חן בעיניי - ונאבקתי.

"אתה זוכר את הרגע של הפציעה?"
את השניה של הפציעה אני זוכר.
מיד איבדתי את ההכרה. נפלתי לתוך הטנק.
הצוות ראה מה קרה לי. הקמב"ץ שלי, הוא חבש לי את הראש.

נסע עם הטנק שלושים ושניים ק"מ אחורה. נפצעתי ממש על קו המים.
הביא אותי למחנה החטיבה.

נתנו לי עזרה ראשונה. במקרה נחת הליקופטר.

היה שם טליק. אמרו לו, "רגע רגע, אל תמריא, קח קצין פצוע."
הייתי כבר סגן-אלוף.
אני בהליקופטר התעוררתי, לשניה אולי.
זוכר את הרוטור מעליי - הכנף המסתובבת של ההליקופטר.

הביאו אותי לרפידים. קבלתי עזרה ראשונה בבית חולים שדה.
טיפל בי גדעון מנדלר. חובש. היה חובש פה ולסת. העביר אותי מיד למטוס.
בבית חולים בבאר-שבע התעוררתי, אחרי כמה ימים.

חדר לי רסיס גדול מאד לתוך הגולגולת. פגע במוח.

הרופאים בקושי הצליחו להוציא אותו. היה לי חור גדול מאד בגולגולת.
אחרי שנתיים סגרו לי.
חשבתי שאם יסגרו, אוכל לחזור לכושר מלא. טעיתי.
המוח כמובן נפגע.

יש צלקת גדולה מאד במוח.

והצלקת הזו מהווה מוקד לכל מיני אירועים שונים ומשונים.

אירועי מוח.
אני לוקח תרופות. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא.

נפצעתי בסוף היום השני של המלחמה.
אבל כל מה שקרה לי ביומיים האלה ובימים שלפני, אני זוכר,

כאילו מוקלט אצלי בראש.
"אפשר לשמוע?"
עכשיו? את לוחצת עליי קצת. לא התכוננתי. באתי להכיר אותך.
"הכרת אותי כבר?"
את צריכה לראיין אותי.
את רק מקשיבה? זאת אומרת שאני צריך לדבר שוטף?

נולדתי בכפר חיטים ואולי גם אמות שם. עוד לא מתוכנן כרגע.
אחרי גיל 20 התחתנתי עם זוהר. אז התחתנו צעירים.
היא בת אפיקים. היא גם נקברה באפיקים. לפני שש שנים.

כשהייתי בגדוד ונלחמתי וראיתי את ההרוגים שלנו
לא יכול להגיד שנפל עליי כמו נטל. נראה לי חלק מהדבר.
טבעי לגמרי שבמלחמה יש גם הרוגים.
"ושזה עלול להיות אתה."
לא חשבתי על זה בכלל.

תשמעי, מלחמת יום כיפור, בשבילי היא בעיה רצינית
כנראה שעד היום לא השתחררתי מזה. אני חושב שכולנו לא השתחררנו.

כל מי שיגיד לך שעזב את זה, לא אומר אמת.

הייתי מג"ד בצנחנים.

אחר כך עשיתי קורס, שנה שלימה, והייתי מג"ד בחיל שריון.
בסוף הקדנציה השניה שלי כמג"ד, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
יצאתי עם הגדוד שלי למלחמה, ואני ידעתי בדיוק!מה הולך לקרות.
כל מי שיגיד לך שלא ידענו ושלא ראינו – זה ה כ ל בלוף.
אלה שהיו בקו - בקו הראשון ודאי! - ראו שהולך לקרות.
קראתי הרבה ספרים על מלחמת יום כיפור. כ ו ל ם ידעו.
איך את עם ספרים? קוראת?

כשפרצה מלחמת יום כיפור

מצד אחד הייתה הפתעה עצומה לכולם - אבל

למי לא הייתה הפתעה בכלל?

לאלה שישבו בקו הראשון. אני, למשל.
הכל היה ברור לנו, בדיוק!מה הולך לקרות.
ראינו את כל ההכנות המצריות.
הקמ"ן של החטיבה - עמיחי בוכוואלד, הוא נהרג אחר כך - גם כן ידע.
אני גם אמרתי לו מה אני רואה כל הזמן.
אמרנו שהולכת להיות מלחמה - והפעם זה רציני!
ראיתי שהמצרים העלו שמונים ושמונה טנקים על הרמפות שלהם – מול התעלה.
ראינו את כל האימונים של הצניחות שלהם.

כשהתחילה המלחמה, לא הייתי מופתע בכלל.

רק לא ידעתי מתי תפרוץ - אם בשתיים אחר בצהרים, שש בערב...

זה אולי לא ידעתי.

אבל כשהיא פרצה, הייתי מוכן לגמרי.

הייתי מוכן, עם הגדוד שלי, ארבעה-חמישה ימים לפני המלחמה.

היינו בכוננות ג'.
את יודעת מה זה כוננות ג'? זו כוננות ברמה הגבוהה ביותר.

כל לילה היינו מחזירים את הטנקים לגדוד.
בבוקר היינו מוציאים אותם לשטח, מפזרים אותם, תחת רשתות - ובערב חוזרים חזרה.
כשחיל האוויר המצרי תקף בשתיים בצהרים, כל הטנקים שלי היו מפוזרים בשטח,.

תחת רשתות.
טנק אחד לא נפגע!
ואת יודעת מה, מכל הטנקים שלנו - בחטיבה שלנו -

הגדוד היחיד שעמד וביצע את ההנחיות של כוננות ג', היה הגדוד שלי.
האחרים חטפו פגיעות ישירות.
הגדוד שלי היה מחומש, כולו. היה מלא תחמושת. הכל בטנקים.
חוץ מזה שהיינו מיועדים לרדת להחזיק את הקו. אז כבר גם לזה חימשתי את הטנקים.

בבוקר שלפני ההתקפה, אספתי את כל החיילים שלי בשק"ם של רפידים

והסברתי להם בדיוק!מה הולך לקרות.
מה שהסברתי להם - זה בדיוק!מה שקרה.
וחיילים שלי מזכירים לי את זה עד היום:

"איך אתה ידעת? אתה היחיד שדיבר על זה."

ברגע שהמצרים תקפו, אני רק הייתי צריך לעשות דבר אחד:

לתת הוראה בַּקשר: להניע ולצאת לכיוון התעלה.
היינו מרוחקים מהתעלה שבעים קילומטר.
בדרך, המצרים הפריעו לנו כל הזמן בקשר.

לא יכולתי לדבר ברשת הגדודית, אז הייתי עובר לרשת הפלוגתית.
עד שהגעתי לטסה.

בדרך כבר קיבלתי הוראה לעבור לחטיבה שישבה בקו.
קיבלתי את המח"ט בקשר.
הוא אמר לי להגיע אליו. הגעתי עד אליו עם הטנק. עד טסה.
עלינו על הגג של החמ"ל שלו.
הוא אמר לי, "מוני, המצרים פרצו את כל העמדות שלנו לאורך הקו.

המצרים כבשו את 'טלוויזיה'," הוא אמר לי.
'טלוויזיה' היה תעוז שהיה עשרה קילומטר בשטח שלנו.
"תיקח את הטנקים שלך ותחלק אותם לשלושה מקומות:
פלוגה אחת, פלוגת החרמש - תיסע לצפון, לקנטרה;
פלוגה ו', תלך לגשר הפירדן;
פלוגה ח' - הפלוגה במרכז," - שאני במקרה הייתי איתם - "תלך לפורקן,
ופלוגה ז' עם הסמג"ד שלך, יעקב יעבץ," - הוא נהרג באותו לילה, בלילה הראשון:

"תלך לכיוון 'טלוויזיה'."
אלה הפקודות.

הוא פרס לי בפקודות האלה את הגדוד על פני מאה קילומטר.
איך את רוצה שגדוד ינהל קרב על מאה קילומטר?
כך שלמעשה נכנסתי לקרב, בלילה הראשון, עם פלוגה אחת.
למעשה, הגדוד חוסל כבר בלילה הראשון, לפני שירה כדור אחד.
נלחמנו כטנקים בודדים, כל הלילה הראשון.

בבוקר ראינו, בדיוק!מה קורה.
המצרים כבר נכנסו אלינו, עם טנקים -

ואנחנו כבר היינו במרחק של אלפיים מטר בערך מקו המים.
התחלנו לנהל איתם קרב אש. מעוז 'פורקן' היה בדיוק בגזרה שלי.
עכשיו, מעוז פורקן למעשה לא הותקף על ידי המצרים.

כי אני הייתי מאחוריהם ולא נתתי למצרים לתקוף את פורקן בכלל.

כל פעם שניסו לתקוף, הייתי מאחריהם.

עולה לעמדות ויורה עליהם.
איבדנו הרבה תחמושת בלילה הראשון וגם בבוקר.
הלכנו לחמש את הטנקים, לזווד אותם.

כך נלחמנו עד שלש וחצי אחר הצהרים.
בשלש וחצי חטפתי פגז.
נלחמתי אפילו פחות מיומיים. אבל כל הזמן בצורה מאד אינטנסיבית.
החליף אותי קצין שהגיע מחופשת שיחרור.

לקח טנק שהיה בגדוד, טנק שחזר מתיקון,

זיווד אותו, חימש אותו ובא אליי לגזרה.
קראו לו חגאי תור. מקיבוץ רשפים.
התקשר אליי לקשר. אמרתי לו,

"חגאי, טוב שבאת, אנחנו פה מעטים."
כשאני נפגעתי, הוא החליף אותי.
היה סגן צעיר.
אחרי שהוא החליף אותי, החליף אותי מצנע.
את יודעת מי זה?
מצנע היה בגזרה שלנו עם הגדוד שלו.

המח"ט שמע שנפצעתי, נתן הוראה לפנות אותי עם הטנק לאחורה.

הגדוד של מצנע והגדוד שלי התאחדו.
אחרי כמה ימי לחימה נוספים, גם מצנע נפגע.

גם אותו החליפו.
הגדוד שלי החליף שלושה מג"דים בשמונה ימים

והיה שם כזה ברדק, את לא מתארת לעצמך.

היום אפשר לדבר על זה בשקט, בנינוחות,

אבל מה שהלך שם, היה פשוט נורא.

פשוט נורא.
לא היה שם קרב הירואי.
אנחנו נשחטנו - הטנקים - אחד-אחד.
היום, כשאנחנו יודעים מול מה עמדנו, מול איזה כוחות אדירים -

אני בכלל מתפלא שאני עומד פה ומספר לך.

עכשיו, המח"ט שלנו, אמנון רשף, ישב מאחורנית. הוא נשאר בטסה.
טסה נמצאת מרחק 32 קילומטר מהתעלה.
כל החמ"ל, הכל בטסה ואמנון רשף משם ניהל את המלחמה, שלנו.

היינו על קו המים.
את יודעת למה טסה בנויה 32 ק"מ מהתעלה?
את טסה בנו במלחמת ההתשה.

בנו אותה כך שתהיה מחוץ לטווח הארטילריה של המצרים.

במלחמת יום כיפור, כל צה"ל עבר דרך המחנה של הגדוד שלי
כל החדרים של צוותי הטנקים שלי נשדדו ונבזזו.
כל הקיטבקים של החיילים שיצאו לקרב - לא מצאו מהם אבן על אבן.
אכלו מנות קרב. היה צורך לחמם אותן.

בין היתר, הם שרפו את כל מה שהיה במשרד ובסביבתו.
במשרד היו כל המחברות של השירים שלי.
לא נשאר שם כלום.

שאלתי, איפה המחברות?

אמרו, "איזה מחברות? לא מצאנו שום דבר."
"איפה השירים?!"
לא מצאתי אותם.
ואני, אחרי זה, שנים לא כתבתי מלה

אני כאן והחדשות גם

בעוד רוב העולם כאן חגג סתם ראש השנה
זכיתי השנה לחגוג שלוש פעמים ביום אחד:
22 בספטמבר, ערב ראש השנה - הוא יום הולדתי.
אמנם בעניין זה אמי החילונית מתעקשת על ערב חמישי של סליחות.
אני רוב השנה סולחת - אז עדיף להשאר ב-22 לספטמבר.
כך או כך, הנה זכיתי לחגוג גם יום הולדת זה ולפניי עוד אלף מאתיים כאלה - עד כמה שתלוי בי.
אופס, אני רואה שטעיתי בספירה, כי הנה ספרתי כבר עד שלוש.

יש עוד
ב-22 בספטמבר 2006 שלחתי את קובץ הספר השישי לדפוס. מוכן וסגור - כולו מעשה ידי.
בסיוע עשר שעות הדרכה של מדריכה חביבה.
יעל הכניסה אותי בסוד תוכנת InDesign.תוכנת סדר חכמה וכלל לא כל כך קשה כפי שהפחידוני מכל עבר.
השלב הבא הוא הכנת העתקות שמש
שמראות כיצד התוכנה הומרה לקראת הכנת הפלטות - על פיהן הספר יודפס.

היום שלחתי תיקונים בודדים להעתקות השמש. יש להודות, תיקוני עריכה. ההמרה הייתה חלקה כמו משי, הכל צלח. אבל פרפקציוניסטית כמוני, אם לא הייתי חוטפת את העתקי השמש מתחת ידי, עוד הייתי שנים יושבת ומקלטרת כל בדל פסיק שפתאום נראה לא ממש במקומו.

החדווה
החדווה גבירותיי ורבותיי - אין מה שישווה לה.
כמו להחזיק ביד ספר שכבר הודפס, לרשום בו תיקונים, ושאלה ייראו מיד, על הנייר!
כך ההרגשה כשמסדרים לבד ספר בתוכנת הסדר, ומלווים אותו גם בכיברת הדרך האחרונה הזו, לפני הפרידה.

רגע של התפרקות
לאחר חודשיים של עבודת הסדר-עריכה-הגהה, בהם קמתי כדי להתיישב ליד המחשב והלכתי לישון מעט כדי שיהיה לי כוח לקום אל המחשב יום יום, שבעה ימים בשבוע - עכשיו פתאום:
דממה.
חמש שנים של תחקירים, נסיעות, טלפונים, כתיבה - תוך ספירת המעות יום יום. ואגירת כוחות הזולגים לעת ערב מתוך באר בארץ שחונה.
וקימה עם בוקר, מוצפת.

כל חיי בארץ
החוכמה שאגרתי, וחמש שנים אלה - היו לגביש.
כבר לא רק אני אהיה מתבוננת בו, בין בחיוך, בין בדמעה.
מה תראינה נלבבותיי הקוראות?
העולם שגיליתי וחושפת, האם יחשפו - הקוראים והקוראות - את לבם לקולטו?

לא הלכתי בדרך הקלה.
לא בניתי מראש תבנית, ידי לא כתבה את הספר הזה. הספר כתב אותי, מכתיב עצמו מיום ליום.
הקשבתי. הבטתי בידי הרושמת במקלדת, רואה בהפתעה את הדברים שעולים על הצג והופכים על פניו, יום אחר יום, את העולם שנרשם ביום הקודם.
בדחילו ורחימו ביקשתי רשות למחוק פסיק, לסמן כותרת.

הרגשה מוזרה.
עוד מעט הספר יגיח ולא יביט לאחור.

אשאר כאן, אוהבת גם כאשר יצא לפלרטט עם זרים.
שברים של קליפת ביצה, צופים באפרוח גרגנטואני: 480 עמודים!
האם יזכור שלא בין עלי הכרוב בגינה מצאתי אותו?
האם יזכור שכולו פרי אהבה? לא יירק לבאר ממנה רווה?
האם אוסיף, מרחוק, לשמוע את בכיו בלילות עירומים, האם יישמר עמי בחלומות?

אהבת העץ לפרי
התחזק והיכון: בעוד ארבעה-חמישה שבועות אעטוף אותך יפה, אנשק -
ואשלח לדרך שאין ממנה חזרה.