שוב בעניין הטלוויזיה.

ביום שני השתתפתי בתוכניתו של נועם סמל, קפה תיאטרון, בערוץ 33 .

באיזה שהוא רגע (לאחר השידור אדפיס כאן את התעתיק) נועם שואל אותי, "כשאת שמה מפתח בדלת ונכנסת הביתה, את לא רצה לפתוח את הטלוויזיה ולשמוע חדשות?"

"אין לי טלוויזיה."

מהפיכה. שמעתי בגבי איך כל הצוות פוער פה בתדהמה.

אמרתי, "אם תזרקו אותי מן התוכנית זה בסדר, לא אעלב".

צחקו.

הייתה אווירה טובה. מה מתוך זה יעבור אל הצופים לא יודעת.

אבל חשבתי, הלא מדובר בהתמודדות עם התמכרות.

לכל אדם שהכרתי עד כה היה לפחות דפוס אחד של התמכרות. מהי מהות הדפוס הזה אני תוהה שנים רבות.

לאחר השיחה בטלוויזיה עלה בדעתי, מתוך הזכרות בדבריה של חנה מרי סוונדסון, שבעצם מדובר בסובלימינציה של הקניבליות. עידון.

חנה מרי סוונדסון היא סופרת דנית ובשיחה בשביל ספר השיחות עם סופרות שאני עכשיו במרוץ עם סאדאם חוסין, מי יקדים, אני בפרסום הספר, הם במלחמה..

וחנה מרי אמרה לי באותה שיחה שכשהייתה ילדה היא קראה ספרים בבליעה, כמו קניבלית.

לו היה בביתי מכשיר טלוויזיה, ודאי הייתי צופה בו כמו קניבלית, ובסוף היום הייתי נוזפת בעצמי בלב מר, עוד יום עבר ולא כתבת ולא קראת.

אם התמכרות היא מצב של חוסר בחירה, כפייתית, ואכן היא כזו, כי אז אני בכל זאת בוחרת, בהתמכרות שטובה לי: אני קניבלית של ספרים ושל כתיבה.

התוכנית תעלה בערוץ 33 בשבת הקרובה ה-15בפברואר בשעה 11:00 וביום ה' שלאחרי השבת, ה-20 בפברואר בשעה 21:00