אני ושלונסקי והשנה החדשה
לרוב האנשים תאריך הראשון בינואר אומר רק שמתחילה שנה חדשה.
למעטים, הראשון בינואר הוא תאריך אינטימי, יום ההולדת.
בקודקוד הפירמידה הזו נמצאים המעטים שבמעטים: אלה שנולדו בראש השנה של המאה.
שלונסקי.
הוא נולד בראשון בינואר 1900. היה אומר שוב ושוב, "נולדתי עם המאה העשרים."
היה אומר, "אני לא יודע מה המשוררים האלה מתפייטים על שירת הציפורים. אני אוהב לשמוע את קול האבטומובילים מתחת לחלונות שלי."
אני, שבאתי ממסורת שונה משל מאיאקובסקי, העדפתי את הציפורים. אבל התפקיד שלי בספריית הפועלים היה להקשיב.
בגיל שש עשרה באתי לעבוד שם. ספרית פועלים הייתה אז ההוצאה לאור המרכזית בישראל.
שלונסקי חצה זה מכבר את קו החמישים.
אבי, שהיה רואה חשבון במקצועו ועולה חדש, התפרנס בלית ברירה מהובלות. היה לו תלת אופנוע ובשל אהבת הספרים שלו היה מסיע ספרים מכריכיה לדפוס, מהדפוס להוצאות לאור.
הוא שאל את מנהל ההוצאה אם יש להם עבודה בשבילי.
"כן," אמרו לו, "אבל האם היא יודעת להדפיס במכונת כתיבה בשיטה עיוורת?"
שכרתי מכונת כתיבה לשבוע וישבתי בבית לידה יום יום שמונה שעות, עם חוברת תרגילים מול העיניים.
כעבור שבוע הגעתי לספרית הפועלים והמנהל לא נמצא. הושיבו אותי בחדר הריק שלו, נתנו לי מכונת כתיבה וכתב יד עבה - ממש כתב יד, לא מודפס - סגרו עליי את הדלת, והייתי צריכה להדפיס את הדפים ההם. בשיטה עיוורת.
אני זוכרת משם מלה אחת שחזרה בכל שורה ושימחה אותי, כי הייתה כמו פריחה במדבר המלים השוממות: "התרוחחות". זה היה ספר חקלאי.
מחלק התה, שדמה למשרת הזקן מ"גן הדובדבנים", היה מביא לי כוס תה מדי פעם, לא לפני שנקש בדלת, והיה אומר ברצינות, "את מתקדמת!"
כעבור שבוע כבר הדפסתי קצת פחות לאט ואז הגיע המנהל מן החופשה שלו ולקח ממני את כתב היד. החליטו שלא להוציא את הספר ההוא לאור.
הושיבו אותי ליד שולחן זעיר, בחדר המזכירה, בפינה שליד דלת הכניסה אל קודש הקודשים: החדר של שלונסקי.
נתנו לי להדפיס דפים מתוך כתב יד "הדון השקט" של שולוחוב, ששלונסקי אז היה מתרגם ומפרסם פרקים פרקים במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר."
שלונסקי היה כותב בקליגרפיה, מחבר אות לאות. אני גם עכשיו רואה אותו עומד לידי במפתיע, מציץ במודפס ואומר, "יפה הדפסת, 'החיילים יצאו לתרגולת'. הקודמת הדפיסה, 'החיילים יצאו לתשגולת'."
זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם מורי ורבי.
הוא אהב מלים כמו שכולנו המכורים למלים אוהבים אותן, אהבה חושנית. כמו שנהנים מסוכרייה על מקל, מעוגית פריכה.
הוא אומר, "את יודעת מה זה טוזיק?"
אני זוכרת אותו מבטא כך שישמע כמעט כמו טוסיק. ובעיניים צוחקות מודיע: "זה קומזיץ!"
משך מארון הספרים מילון ענק והצביע על המלה ועל הפירוש שלה.
הייתי שם הילדה היחידה של כולם. ושלונסקי היה האב הגדול.
החדר שלו היה כמו האבן השואבת, מרכז העולם הספרותי. תמיד נמצאו סופרים ששוחחו ביניהם בהתרגשות שקטה במסדרונות, ברצינות של היכל קודש, ממתינים לשיחה איתו.
אחרי שעברתי את מבחן ה"תרגולת", מצאתי את עצמי בחדר העבודה שלו, הציבו לי שם את השולחנון שלי שהיה בו מקום רק למכונת הכתיבה ולדף ממנו הדפסתי. היו בחדר שני חלונות צרים, אחד מאחורי השולחן הגדול של שלונסקי ואחד לימיני, ניבטים אל קירות בניינים שכנים שהסתירו את אור השמש. חדר מלא צללים ואני הייתי שם אחת מהם.
מאחורי גבי היה ארון ספרים קטן סגור בדלתות זכוכית, ומולי, מרחק של חמישה צעדים, עמד השולחן הגדול של שלונסקי. ישבתי מול פניו.
די מהר למדתי להדפיס בלי טעות כשראשי בתוך כתב היד, ואוזניי בולעות כל מלה בחדר.
היו אז שתי משוררות צעירות שביקרו הרבה, לשתיהן היה שם זהה, דליות או חנות או רינות. שלונסקי הדפיס אותן ב"אורלוגין" וגם הוציא בספר. בגאווה, כי חוץ ממלים הוא גם אהב לגלות סופרים ומשוררים ישראלים צעירים.
יום אחד הגיעה אחת מהן עם כתב היד. הוא עלעל בספר והיא עמדה בכיפוף גו ליד הכיסא שלו כך שראיתי את פני שניהם מתוך הצללים שלי ושמעתי אותה אומרת בקול רך, "סידרתי את השירים בסדר שאתה היית רוצה שיהיו."
באותו רגע תפס אותי שלונסקי בעיניי ונבוך משהו אמר לה, "את צריכה לסדר בסדר שאת רוצה שיהיו."
אחר כך היא יצאה ושלונסקי קם והתחיל ללכת את אותם חמישה צעדים מהשולחן שלו אל ארונית הספרים שמאחורי גבי, הלוך ושוב עד שנעצר לידי ואמר ספק לי ספק לעצמו, "את מבינה הכל?"
הנהנתי.
השיר שהדפסתי אז, אם תעירו אותי באמצע הלילה אומר מיד את השורה הראשונה שלו: "טוטפת זו שעל מצחי."
כל בוקר שמזדמן לי בו לשמוע את "שמע ישראל" ברדיו, עם המלה "טוטפות" אני חוזרת לספרית פועלים ולאותם רגעים.
כיוון שהייתי "נערה עובדת", יום העבודה שלי ארך שבע שעות. שלונסקי עבד ארבע שעות, משמונה בבוקר ועד שתים עשרה בצהרים.
לי היה תפקיד נוסף, ללכת לבנק כדי להפקיד צ'קים וכספים.
כל יום היה המנהל (כיום היו מדביקים לו תואר מנכ"ל) בא וחוזר ובא, "עוד לא יצאת? עוד מעט יסגרו את הבנקים!"
הייתי יוצאת בחמישה לשתים עשרה ורצה באלנבי. הרחוב היה מלא באנשים, אבל האוויר היה נקי, לא היו הרבה אבטומובילים. בריצה הייתי פונה לכניסות הצדדיות של הבנקים, שלא היו אז נעולות באלפי מנעולים, רק שומר סף משועמם ישב שם על כיסא, נותן לי לעבור. הפקידים היו לוקחים את הצ'קים מידי ואומרים, "את, תמיד את מחייכת!"
לא קרה פעם אחת שהצ'קים והכספים לא הופקדו למועד, שהדואר לא נאסף.
ביקום החמים הקטן של אז כשהגעתי לנח"ל בקבוץ בית אלפא,
הקדימה אותי שמועה: "עומדת להגיע עובדת חרוצה מאד."
באותם ימים לא היה שם-תואר יקר ערך מזה.
שלונסקי ערך את "אורלוגין" שיצא בכריכה קשה. ערך
ספרים שאחרים תרגמו או כתבו, פרוזה ושירה. כתב את
השירים שלו, תרגם ספרים, הקים את מועדון צוותא, בא להפגנות
ולאסיפות פוליטיות. היה חרוץ ממני.
הדלת לחדרו, שאני הייתי בו רק עדה אילמת, הייתה פתוחה דרך קבע. רק פעם אחת ויחידה בכל השנתיים וחצי שעשיתי שם מצאתי אותה סגורה, לרגעים אחדים.
הגעתי בבוקר לעבודה ומנהלת החשבונות עצרה אותי במסדרון: "מאיר יערי אצלו לשיחה פרטית. מצאו אצל יערי מכשירי ציטוט בחדר העבודה במפלגה."
אמרתי בחרדה, "הו, אולי גם בחדר של שלונסקי יש מכשירי ציטוט?"
צחקה.
שלונסקי יצא וליווה את יערי והתנצל בפניי שוב ושוב על שמצאתי את הדלת סגורה בפניי.
בא עם פרח ואמר, "קחי. פה רך."
כבר הכרתי את הפנינה הזו, אבל שלונסקי משגילה מלה לא נלאה מלהתחכם בה עם כל העולם.
לא פעם אירע שהיה מצלצל מביתו, לשאול אם לא שכח את המשקפיים על השולחן. היה אומר, "המשכחיים שלי נשארו על השולחן?" מרגע שמצא למשקפיים את השם ההולם את התנהגותם, שמח על כל הזדמנות להכריז גם על החידוש הזה.
הייתה בו נשמה גדולה, ויכולת נתינה שלפעמים גלשה כמו מים מדלי שממלאים אותו יותר מדי.
בימים ההם ירש את תפקידו של שלונסקי כעורך על המשמר עולה חדש מרומניה.
היה נכנס ובא כמעט יום יום. שמע שאני מרומניה וישר דקלם לי חרוז של תינוקות המאזכר את עיר הולדתי.
וכיוון שהייתי ילדה בעיניו, דיבר עם שלונסקי בצרפתית, שלא אבין. אין לי בעיה להבין צרפתית במבטא רומני. לא יכולתי לאטום את אוזניי.
האיש כתב ספר על צ'רלי צ'פלין. שלונסקי היה העורך, כרגיל. ואני, גם כרגיל, הדפסתי מתוך כתב היד. לא הייתה שורה בספר ששלונסקי לא מחק וכתב מעליה בכתב ידו, בעברית שלו, מעל לעברית הצנועה של המחבר.
"ומנגד", כמו שאומרים עכשיו ברדיו בדיווחים מהבורסה, מנגד תרגמה לאה גולדברג באותם ימים את "מלחמה ושלום". ההגהות היו מגיעות מן הדפוס, שלונסקי היה עורך אותן ברוחב יד, ואני הייתי מביאה את הטקסטים לביתה של לאה גולדברג שם אמה הייתה פותחת את הדלת, מסמנת באצבע על שפתיה, לוקחת מידי את דפי ההגהות ובצעדים שקטים הולכת ומוסרת אותם לבתה. כשהייתי באה לקחת את ההגהות חזרה, הייתי רואה שמחקה את כל התוספות והשינויים הנדיבים של שלונסקי. כך זה הלך כל הזמן. הרבה דמעות נשרו על ההגהות ההן וביקום שלנו לא היה איש, מלבדי ומלבד מחלק התה, שלא לחש, "מה הוא עושה לה."
כשהספר ראה אור, שלונסקי קנה זר פרחים ענק ונשלחתי להביא לה.
אני לא מרשה לאף עורך לנגוע בכתב היד שלי ולו בפסיק. הסופרת סוברנית, ועליה כל האחריות. בימינו משופעי "סדנאות היצירה" קורה לא פעם שהכותב/ת מעביר/ה את האחריות לידי העורך. התוצאה היא שהספרים נהיים יותר ויותר דומים אחד לשני.
ללאה גולדברג היה קול מובהק. ידעה לשמור על חלקתה מפני כל פולש, אפילו הוא שלונסקי.
כמוה ידעו לשמור על ייחודם גם מיטב האחרים. בספר "החי על המת" של אהרן מגד אומר מישהו, "פעם היו בארץ מעט אנשים והרבה טיפוסים. עכשיו יש הרבה אנשים ומעט טיפוסים." בפאראפראזה ניתן לומר, פעם היו בארץ מעט סופרים והרבה קולות. כיום יש הרבה כותבים בקול אחד..
ברחוב שבו גרתי היה גר אז מחבר פזמונים, הוא ואשתו, ובתם הקטנה. אחותי בת התשע הייתה משחקת איתה לפעמים.
בצוהרי שבת אחת שאל אותי אבי בזמן הארוחה, מה שלונסקי אומר על השכן שלנו.
אמרתי במשפט קצר מה שלונסקי אומר על השכן שלנו.
לא עבר זמן רב ומצאתי את שלונסקי בפנים לא שמחות. אחותי רבה עם הבת של השכן, ואמרה לה, "שלונסקי אומר על אביך כך וכך." האיש בא לשלונסקי לדרוש את עלבונו.
רגע אחר ואני מדפיסה מתוך "אורלוגין" הקדמה לתרגומי שירה רוסית ששלונסקי תרגם ועמד להוציא לאור בספר. התחלתי להדפיס וראיתי בעיה. מצאתי אותו בחדר הנהלת החשבונות המרוחק והצבעתי על פסקה שלא התאימה לספר.
הוא אמר, "נכון! את יודעת שאת חכמה מאד?"
לקחתי את "אורלוגין" ומיהרתי אל הפינה שלי. אותה שעה עמדו במסדרון אבא קובנר ומשה שמיר, שקועים בדיון הרה גורל. שלונסקי הלך אחריי וקרא בקול רם, כי התרחקתי מהר, "את יודעת שאת חכמה מאד?" שוב ושוב.
אני רואה גם עכשיו את המסדרון הרחב, את אבא קובנר ומשה שמיר זזים לצדדים ואני עוברת ביניהם, את שלונסקי עומד שם בטוב לבו ולא מבין בכלל שהוא מפליל את עצמו: לקח לו שנתיים לגלות את התגלית הכבירה.
יום לפני הגיוס לצבא עדיין עבדתי. כרגיל באותה משפחה חמה שספריית הפועלים הייתה לי, ערכו שולחן עם עוגיות ומיץ ונאספו כולם סביב השולחן העגול בחדר המנהל, כולם באו ועמדו שם סביב סביב, גם עובדי חנות הספרים וגם מנהלי החשבונות ושלונסקי גם, באו כולם למסיבת פרידה.
שלונסקי, שעמד לימיני, לקח עוגית דמוית לב והושיט לי, "קחי לב."
לקחתי. נטלתי גם אני עוגית לב מן הצלוחית, הגשתי לו, ושמעתי את עצמי אומרת, "מלב אל לב."
אני גם עכשיו שומעת איך כולם פורצים בצחוק ואומרים, "אהה! נדבקת משלונסקי!"
Friday, December 20, 2002
אמרה העלמה ל.
"העולם משעשע שזה ממש שובר את הלב."
הסתירה העלמה את החיוך הרחב וכך איש לא אמר לה, "תמחקי את החיוך מהפרצוף."
שמעה את הקריין ברדיו מודיע כי במקרה של מלחמה סאדאם חוסיין יפציץ את תל-אביב בפצצות גרעין ובפצצות של חיידקים ורעלים.
אהה. יותר יעיל מהגרמנים, שכל מה שידעו לעשות זה מתקנים קטנים במחנות ריכוז וגטאות ויריות ביער ליד בורות פתוחים.
עמלו ועמלו שנים על שנים, ואילו סאדאם חוסיין החכם, גומר הכל במכה אחת.
מה עוד שהחומה המפרידה בין הפלשתינאים לישראל לא הושלמה, כי אז המתנות של סאדאם חוסיין יורעפו בלי אפליה, על כל מי שיקרה בדרכן.
וישראל תרעיף בחזרה, פינג פונג, פינג פונג.
יצאה העלמה לנשום אוויר צח, יחסית, ולחשוב על פתרון.
הרחוב שתק, בתי הקפה חשכו, מדירות רחוקות נראה הבהוב מקלטי הטלוויזיה שסיפרו, על סאדאם חוסיין .
מול הים, צמודה למעקה הברזל והאבן עמדה ולחשה, תודה שמיים שיש בכם אור לילה, תודה שמיים כחולים כהים על ההגנה.
תודה אדון ים על האוויר שאתה מנפח לי בריאות, האופק המדיני שלך מנחם יותר מכל שרי הממשלות .
תודה רוח שאת לא קמצנית ומתחלקת אתי בחוזק שלך.
נעו המים נעו נעים וצלליות מנצנצות עליו נעים ובאים. אגדה.
"איזה גיבורים אלה שבקור הזה מסוגלים ללכת על המים! איזה עם של גיבורים אנחנו!" קראו קולות מן הטלוויזיות כולן.
העלמה רואה שני גברים ואישה קרבים ובאים, נושאים קייאקים כמו חבילת חמאה, אחד כחול העיניים קיפץ יחף בבגדי הוויניל הבוהקים,
השני ירוק ופרוע שיער
השלישית שקופה ומהירה ומשתוללת כמו נסיכה שנאסרה בעליית הגג של ארמון יותר מדי זמן ומאושרת שהצליחה לברוח בלילה בחשכה.
עמדה העלמה ל. צמודה למעקה, השפילה מבט, שמעה מלה במלה את שיח האוושות בפי השלושה שאומרים היו בחצי צחוק.
"לאן נפלנו, איזה מן מקום זה, איפה כולם?"
"מי הילדותיים האלה שבגללם עזבנו מיטה חמה ביום כזה גשום, על מה הם רבים רבים, על מה?"
"מה הם כל הזמן צועקים, אדמה אדמה ".
אז נשמה העלמה לרווחה: הנה הם באו סוף סוף. הנה הם באו סוף סוף לעשות כאן סדר בתוך הבלגן, לסלק את רעלי האימה.
ואמרו השלושה לעלמה, "לכי הביתה."
"לכי הביתה," אמר הים ואמרה הרוח וקרצו הכוכבים בעיני השלושה, "לכי לישון בשלווה. כשיבוא הבוקר תראי שהכל היה רק חלום בלהות, רק חלום רע."
posted by Corinna at 01:05
Monday, December 16, 2002
דברי רק על מזג האוויר. כל היתר ידוע מראש.
יורד גשם. מעבר לעצים רואים את המכוניות שרצות לאורווה. הגלגלים משמיעים שפשוף שטוף גשם, חולפים ובין רמזור לרמזור שניות אחדות של שקט.
יורד גשם רגוע. בישלתי מרק, מעשה הוליסטי: הבישול מחמם את החדר, המרק מחמם את הגוף.
לבשתי שני סוודרים וכיסיתי את עצמי בשמיכה סביב הרגליים.
בפינלנד אמרה לי לאנה לנדר איך כסטודנטית ענייה הייתה כותבת עם כפפות. ואם הדליקה תנור חשמלי קטן, אז החום בחדר עלה לחמש עשרה מעלות.
שבע בבוקר. הבוקר שלי התחיל בשתיים וחצי אחר הצהריים. בפינות שונות בעולם יש אנשים שרועדים מקור, שחם להם מדי, שאין להם קורת גג, שאין להם אפילו מרק.
ובמרחק קצר מכאן חיים אנשים ונשים וילדים שבשבילם להביא ילד לבית הספר הוא מעשה התרסה כנגד הכיבוש.
מעולם לא חיו כל כך הרבה אנשים בהווה בלבד. אולי זה מקור ההתבדלות הזו מן המציאות: לחשוב שכאילו נולדנו היום וכל יום מחדש ואין לנו כל אחריות לאתמול ולמחר, וגם לא לאתמול ולמחר של האחר.
אני קוראה בבלוגים אמריקאים והם כולם, כבר לפחות שבוע, אם לא למעלה מזה, עוסקים שוב ושוב באותו לוט שביטא הזדהות עם הגזענות ששרתה בדרום בשנות הארבעים-חמישים.
לא מרפים.
ואצלנו, הרבי ההוא אמר כך, והח"כ הזה אמר כך, אמר והתנצל או לא התנצל, מי שם לב, מי זוכר כי הלא זה היה לפני חצי שעה ומאז קרו המון דברים ונאמרו הרבה, כל כך הרבה דברי חוכמה על צידקתנו, על עוולותיהם.
באינדימדיה מצאתי רשימה של פלסתינאי ברמאללה שמספר על איך הוא ואשתו ושתי בנותיהם, בת שנתיים ובת שמונה, איך החיים שלהם ביומיום.
כתבתי לו.
שלח לי העתק של מאמר של גדעון לוי.
כתבתי לו שאני קוראה וגם כותבת לגדעון לוי מלות תודה.
מה הוא חושב שאנחנו לא יודעים, שאנחנו אנלפאבתים? אנחנו יודעים וגם מצקצקים בלשון, אבל מה, בסך הכל מדובר בשמות. רחוק מן העין רחוק מן הלב.
ב"החי על המת" כתב לפני שנים רבות אהרן מגד מפי אחת הגיבורות: "פעם היו מעט אנשים כאן והרבה טיפוסים. עכשיו יש הרבה אנשים ומעט טיפוסים."
וזה מקור הנפילה. הרבה אנשים הולכים אחרי החלילן. מעט טיפוסים פוכרים ידיים והולכים לישון ביום, אם הם רק יכולים במיטה ואם לא כי אז כשהם במצב של עירות מדומה. ישנים כי אין מתיש יותר מן היאוש, ואין מעייף יותר מן ההליכה בעיניים עצומות ואין מפחיד יותר מן הרעש בלב, אין מפיל יותר לאדמה מן הידיעה שכאן לנגד עיניך מתקיים תהליך של התאבדות הכל בכל.
הסופרת מישל גרנגו אמרה לי שבאלג'יר שלפני העצמאות היו מסתירים את הפצצות בתיקי קש ענקיים. מן הפצצות האלה היו אנשים שמתו והיו כאלה ששרדו אבל ברגליים קטועות. והיא אמרה שאם הייתה רואה באוטובוס מישהו עם תיק קש כזה, הייתה נדבקת אליו, כי העדיפה לההרג ובלבד שלא תשאר קטועת גפיים.
הייתה בת שש-עשרה.
שאלתי אותה, "למה לא לרדת מן האוטובוס?" והיא אמרה, "לא היו הרבה אוטובוסים." ואחר כך הוסיפה למראה הפליאה שלי, "היינו מטורפים. בזמן מלחמה כולם מטורפים, לא שפויים בכלל".
כך אנחנו כאן בארץ נשארים באוטובוס הזה שמוביל אותנו לאבדון, נפשי, פיזי, ולא יורדים, מתוך מחשבה מקובעת בסיפוק הצורך של הרגע הזה. ובאשר לנהגים,- מנהג חדש בא למדינה: הנהגים מדברים בסלולרי עם חבריהם תוך כדי הנהיגה. לא מפני שאינם יודעים שזה מסוכן. בגלל שיודעים ומבקשים להמלט לתוך הסלולרי. עכשיו הרגע. ומה שיהיה, "כולו מן אללה. אין מה לעשות. צריך להשלים עם המצב."
אז סעו אנשים במכוניותיכם ובאוטובוסים לעוד יום של עבודה משכיחה עבר ועתיד . גם אני כמוכם נשארת בבועה.
posted by Corinna at 07:35
Thursday, December 12, 2002
יחסי ציבור למשל
אתמול ביקרה אצלי יח"צנית. שאלה את כל השאלות שהתשובות להן באתר, שאת כתובתו קיבלה שבוע קודם לכן.
ובעיקר, מה קורה אצלך עכשיו, מה עשית עכשיו שיש בו עניין אנושי?
כלום, רק הוצאתי ספר, הקמתי הוצאה לאור, העליתי אתר שעבדתי עליו חצי שנה.
ואני כותבת.
ואני חיה, שזה כזה הישג במקומותינו.
נו, לזה עוד לא הגענו, שעל כך יכריזו ברבים.
היא רוצה לדעת, "מתי התגרשת?" מאוכזבת שעבר כל כך הרבה זמן מאז. כבר לא בחדשות.
אפילו ספר שראה אור לפני שלושה חודשים הוא כבר לא בחדשות.
יש מיטת סדום של התקשורת כפי שהיחצנים רואים אותה. אם כמעט אכל אותך שועל, ניסו אתמול לאנוס אותך.
אני מציינת פרק מספר והיא, "אבל זה לא קרה לך."
יש איזה בלבול מוחלט בין ספרות לעיתונות.
זה התחיל מכך שאנשים הגיעו לספרות מן העיתונאות.
נכון, היה המנגויי.
אבל הוא לפחות ב"למי צלצלו הפעמונים" ידע לסייג ולחצץ.
ואילו כיום כל עיתונאי מלך. כל אוסף מלים אקראי ואווילי נכרך בין דפי ספר והיערות גונחים. עץ אחר עץ נכרת כדי להדפיס דפים שיקראו בהם פעם או חצי פעם ויזרקו.
וישכחו.
והעיתונים יחגגו. ראשית, קולגה. כתוב לי ואכתוב לך. שנית, אם הוא יכול, אז גם אני.
והנה ילדה בת שבע עשרה, בחור בן עשרים ושתיים, כתבו ספר וכולו חיים של חלכאות ותלאות ילדות נוראות והכל בשפת החצי עברית חצי אנגלית כאילו.
לא שאלתי, האם את רואה בספר אתגר או את מאלה שרוצים להכניס את הספר ואת הסופרת לאותה מסגרת קפואה של רכילות מטופשת, תפלה, טפלה.
לא שאלתי כי היא לא יכולה.
החפיף. הוא העניין. והלא בכל מקצוע אפשר להיות יצירתי. אבל אנשים יצירתיים ילכו למקומות אחרים.
וכיוון שיש כל כך הרבה חפצי נייר מכורכים בשוק, העומס מפיל את המתפרנסים סביב אל היאוש הטוטלי. הם הלא לעולם לא יוכלו לקרוא את כולם, .
יש אתגר.
אז קודם כל נכתוב על המפורסמים, וכמובן שאי אפשר שלא לכתוב על מה שמוכר עיתון - כדברי היחצנית: העיתונאית רוצה סיפור שימכור את העיתון.
פעם קראו לזה עיתונות צהובה, היה גנאי.
צהוב הוא צבע השמש אבל במקרה זה הוא צבע המדבר, השממה.
posted
"יש לך ראש משלך במציאות היוניפורמית הזאת"
א.ב. יהושע
עליתי לפלוס ולא יודעת מה עושים עם זה ואיך. איך בונים דף ודפים, איך שומרים ואיפה.
היום, יום רביעי 27 בנובמבר 2002 עלה האתר שלי לאוויר.
בימים הקרובים אכתוב את ההיסטוריה וההיסטריה.
בינתיים הכותרת. עלה. עליתי. רוצים לדעת איך?
המשך יבוא.
posted by Corinna at 12:33
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה