אני אוהבת את ז'אק טאטי. למשל, חופשתו של מסייה היולו
כבר שבוע שאני צופה בסרט מדי לילה, לפעמים יותר מפעם, ולא די לי.
יש האומרים שזהו סרט הבא לבקר את הבורגנות.
בעיניי חופשתו של מסייה היולו הוא בראש וראשונה יצירת מופת.
בסרט פטפוטי, די בצפייה אחת בו.
ביצירת מופת, עם כל צפייה אני מגלה פנינים חדשות, כאילו זה עתה נחשפו.
למשל, כבר בתחילת הסרט, ישנה הסצנה הקטנה של המשפחה הממהרת בתחנת הרכבת.
האם סוטרת לבן, ילד כבן שבע.
האב מניח את המזוודות מידיו, מסדר את הכובע על ראש הילד, בתנועה מפייסת.
כשהוא מרים את המזוודות, אחת הידיות פוקעת, ממש כמו שפקעה סבלנות האם.
הוא מראה לרעייתו את הידית הקרועה, בתנועה שיש בה ערוב של פקיעת כוחותיו, כעס עליה, על המצב - ודרישה לתשומת לב.
ברגע זה הוא והבן, שניהם ילדי האם.
זה קורה כל כך מהר שרק בצפייה חוזרת גיליתי, כשניסיתי לעצור ולתפוס את הרגע שקדם לסטירה.
עד עכשיו לא מצאתי - אך בהמשך הסרט רואים את הילד מעולל את נקמותיו הקטנות בעולם המבוגרים, את האם היודעת שאם קורה משהו מהסוג המשגע, יד בנה בדבר.
מלחמת עולם ביניהם.
שמתגלה במחוות קטנות, משעשעות למראית עין.
באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת מצייר טאטי לאורך כל הסרט את הגברים כילדים לנשותיהם.
הזיקה הזו לאם בולטת אצל הדמויות האחרות בסרט. גם כשאין אם ואישה נוכחות, הגבר נוהג כילד.
מרדן צייתן.
דוגמת הזוג המטייל מפה לשם, המלצר על מלמוליו.
כך נראה העולם של טאטי גם בסרט מוקדם מאד שלו, המובא כנספח:
סרטון על מתאגרפים שמתאמנים בכפר, אם כפרית, בן - טאטי - מגודל ותמים כתינוק.
מה שהיה סקיצה של אמן בנעוריו, הפך בחופשתו של מסייה היולו לתמונה רוחשת צבעים ואירועים, כמעט כמו ציור של ברויגל. בלי הצעקנות.
אין רגע מת, אין רגע שמופיע כתירוץ. הילד הקטן, המחזיק שני קונוסים של גלידה בשתי ידיו ומצליח בהתמדה להגיע אל ידית הדלת, הוא סיפור בפני עצמו.
שמסתיים בפתיח - שלט על נשף מסיכות - המכניס אותנו לסיפור הבא, של הנשף.
מעניין שכאן, כמו גם בסרטו הנפלא הדוד שלי, הגיבור מתגורר בקומה הגבוהה ביותר.
טאטי המספר צופה עמנו ובנו, יחד עם טאטי המסופר.
הגולה הנצחי על שני פניו.
ממקומו המבודד בגבהיו הוא רואה את העולם מתנהל בעדריות: ברגע שהפעמון מצלצל, כולם עוזבים הכל - ונוהרים אל חדר האוכל.
כשהם יוצאים לפיקניק, נעים בשיירה של מכוניות.
כשהם שטים בסירות, הוא עובר מטמורפוזה, אלא שזו, בניגוד למקרה קפקא, מביאה אותנו לידי צחוק רחום, אף כי, ואולי בזכות זה שהכבשה השחורה מצליחה תמיד להישאר מחוץ להמון.
זוהי תמונתו של האמן כאיש אובד ומאבד בחברה האנושית.
בעיניי, הליכתו הגמלונית של מר היולו, של טאטי בכל סרטיו, ידיו הנעות לכל צד - אלה מביאים את הביטוי 'לא מוצא את ידיו ואת רגליו', לכדי תמונה חיה.
ממזר גדול טאטי
מפתה אותנו בצחוקים ובליבוב, עד שגם אחרון הקונפורמיסטים - כך נדמה לי - מזדהה עם הייחוד שבנפשו הוא, בוחל בעדר.
מאוהבת שכמותי יכולה להמשיך כך עד זמן קריאת הציפורים בגינה, אבל יש גבול לכמה סודות מותר לגלות על סרט אחד.
לא שאני דואגת. עוד יש בסרט פנינים מדי שניה. לא יחסרו גילויים ועושר.
