תגובות ראשונות

השנה, עם פתיחת המדור שנקרא תחילה, "יומן הספר השישי" - וכעת, עם פרסומו שונה ליומן "בארץ לא ידעתי" - תיעדתי צעד-צעד את תהליך ההוצאה לאור של ספר זה.

מה היה לנו?

הכתיבה - חמש שנים.
העבודה על ההוצאה לאור - בשנה השישית.
ההחלטה הקובעת להיות זו שמבצעת את שלב קדם-הדפוס. לימוד התוכנה של InDesign בעשרה שיעורים על פני חודשיים ובתוך כך ביצוע חוזר ונשנה של עריכה והגהה. שיימשך גם במהדורות הבאות, עם תיקון כל טעות דפוס שתמצא וכואבת כמו קוץ בנעל.

העטיפה לספר. הצורך הקיומי שלי - של כל איש ואישה - ביופי. התרומה המרוממת לב של טרטה הלוא הוא דוד טרטקובר הנפלא. העבודה עם מדפיס העטיפה על דקויות הגוון הנכון, על פי הנחיות טרטקובר.
בשבוע שעבר, כשהבאתי לטרטה את הספר, שאלתי, "אתה מרוצה?"
אמר, "כן! את מרוצה?"
"מאד!"

אלה רגעי האושר.

ועכשיו מתחילים הקטעים שאני הכי לא טובה בהם. הפצה, פרסום.

פרסום?

איפה בטן הלווייתן?
כאשר עמד לראות אור ספר הפרוזה הראשון, כעין תשובה - דווקא אז נסעתי, נסיעה ראשונה מישראל לאירופה, לרומניה ולארכיונים של הספריה הלאומית של וינה.
הראש כבר היה בספר השני שלימים נתקרא, דפים ורודים.
ספר שכתב היד שלו ישב בהוצאת זב"ם והמתין שאשבר ואסכים לשני דברים לא ראויים:
א.

לחתום על חוזה שהיה מנוגד לחלוטין לחוזה לדוגמא שהנפיקה אגודת הסופרים, השותפה להוצאת הסידרה.
לא חתמתי. בסופו של דבר הספר ראה אור בלא כל חוזה.

ב.

שאסכים לכך שעורך יפשפש בדפיי.
מחקתי את כל גדודי הפסיקים והגרשיים הכפולים שהנ"ל שילח בי בעפרונו.

כאשר דפים ורודים ראה אור, ב-1987, מי שהייתה רעייתו של דני הורוביץ ומנהלת משרד פרסום שיווקי, התנדבה לעשות נפשות לספר. ישבה לצהריים עם עורכת שבועון 'לאישה'. ואז צלצלו אליי מהשבועון, "את מוכנה לדבר על הגירושין שלך?"
הרחקתי למעלות ולמצפה רמון, שם המשכתי לעשות בעבודת מושבת האמנים - הילא"י - .
מדי פעם צלצלה היח"צנית של זב"ם והודיעה לי בפליאה שהינה, א.ב. יהושע אהב את הספר, גם העיתונות, רונית מטלון רוצה לראיין אותך לעיתון חדשות.
נשארתי ספונה בהילא"י. למה עליי? שיקראו את הספר עד שידבר אליהם כשגריר נאמן שאני רק שגרירתו.
ב-2002 הקמתי את הוצאת חודנה - להמשיך במה שאני יודעת: לדבר בקולי שלי.

לעתים קרובות אני נשאלת

"את סופרת? אפשר לחיות מזה?"
האמת, אין דבר שמחייה ומקיים את הנפש יותר מן הסוברניות. הכתיבה היא אותו כוכב קטן שבו את/ה עם הוורד או הגרניום הפרטי שלך. צריך לשמור על עירנות לבל יבלו ולו לשניה במלכותך האבסולוטית.
אם טעיתי, אשלם אני על טעויותיי.

ראו מה קורה עם מוסד העריכה
באשר לעורכ/ת - מהי עריכה אם לא נתינת כוח בידי זר, שיפשפש בין מילותיך ויסלק או יוסיף כרצונו.
בבקשה, אם ידועה לך הדרך הנכונה לכתיבה - שבי לכתוב בעצמך. אל תבזבז/י את כוחותיך על הדחת כליו של מלכלך צלחות. בשל/י את תבשיליך ואל תבוא פתאום עם פלפל וקינמון.

באשר לכותב/ת - פעמים אין ספור אני מקבלת פניות לקרוא כתבי יד של זולתי. יעידו הכל שלכך יש לי תשובה אחת, אותה אני מקיימת בעצמי: הנח/הניחי לכתב היד שישב בתחתית המגירה עד שיחפץ, כתבי בינתיים דברים אחרים וכעבור חצי שנה - או שנה, או חודש - חזרי אליו ואז תראי אותו בעיניים רעננות של עורכת חסרת פניות ואכזרית כלפי כל יבלית שצריכה קלטור מיידי.

נתינת כתב יד לידי עורך, יש בה משום עידוד עצלות יצירתית והעברת אחריות. אל תראי ואל תחתי שושנת יעקבה - את בעלת הבית ובידך הסמכות, החובה, האחריות, לדאוג לכך שהבית לא יהפוך לתחנה מרכזית של רוכל/ת לשעה.

ראו מה קורה עם מוסד המו"לות
שוב אין אלה אנשים שניתן להם לעסוק במה שאהבה נפשם - בהוצאה לאור של ספרים. כיום מוציאים ספר תוך הרחקת מחשבה מכך, אבל עם מחשבון ביד! ראו מהם הביטויים הנשמעים ברחוב הזה: "הימור מסוכן" (ספר מעולה שלא יהיו לו יותר משלוש מאות קוראים אלא אם כן נשקיע הרבה כסף ביחסי ציבור וזה גם בספק רב), "הימור מחושב" (ספר קליל כמו גלידה, מענג כמו אוננות קלה ברוח אביב) - נלך על זה, מה יש להפסיד, בלאו הכי לסופר של ספר ראשון נגיש חוזה ובו אפס תגמולים, "הבטחה שקיימה את עצמה" - ספר-רכל, ספרות-פטפוט, - רק לא נושאים שיש עליהם ויכוח במדינה.

מאחר ומספרם של נושאים מקובלים על הכל הולך ומתמעט במדינה - נותר לנו תחום צר ונחמד שבו נלך על בטוח. יד ביד עם המכונה, כוחות השוק.

למעט עולם האינטרנט
כאן יש גם ידידים בנפש.
כאן אני מקבלת מכתבים נקיים שאומרים, כתבי.

לפני כעשרה ימים קיבלתי לביתי חלק מעותקי הספר, להפצה ישירה ולשם משלוח לתקשורת.
יש תגובות. בדוא"ל.
אני מעלה אותן כאן בתגובות, ואוסיף להעלות, תחת שם כותביהן. אפשר להמשיך ולשלוח לי תגובות בדוא"ל, כמו גם בבלוג הרב לשוני בבלוגר (שרק בפיירפוקס לא יצלח) - שם יש בידי כלים לאישור פרסום תגובות נקיות לשון.