סופרת  מוציאה לאור  הופכת עולמות

הכרות עם גיבורות "נופי הנפש", פגישה עם "סודות", שיחות על טעם החיים "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"וגם "מי ראה את מיקי"?

יום רביעי, 2 בנובמבר 2005

רכישת מחשב כדילמה מוסרית


דילמה מוסרית: איזה מחשב לקנות
דילמה? תסריט אימה.

לאחר חמש שנים וחודשיים, באה האזרחית ק. אל המחשב הנייד הנהדר שנקנה כפלא טכנולוגי שטרם היה כמותו בשנת 2000 לספירה הישנה.

והנה הוא קורס לנגד העיניים, כלב נאמן שרגליו וגופו ולבו כבר לא נושאים אותו והעצב בעיניים, מעין לעין.

חיבקה אותו ואמרה בנחישות וברגישות, "לא, כי חיה תחיה."

נאנק החמודון ואמר, "יקירתי, את יש לך ציפיות גבוהות מדי. תביני, חמש שנים בחיי קוקר ספניאל שכמותי, T20 י.בי.אמי - כמוהן כמו אלף שנה בחיי אנוש בר תמותה.

חפשי איזה נין צעיר ורענן שלי, כזה שבלי בעיות גם יסכים לעבוד בשבילך בתוכנת קדם דפוס, בלוג רדיו, בלוג טי.וי, וכל מה שעוד יומצא בחמש השנים הבאות על ידי המניפולטורים של הד.נ.א האלקטרוני. אני כבר לא יכול יותר."

עצם את עיניו ונכנס לתרדמת עיקשת.

נו, אם אין ברירה, נחפש נין ראוי לסבא-רבא.
אויה, הנינים המירו את דתם.

י.ב.מ. מכרה אותם לסין, ועכשיו שמם לנובו.

לכאורה, אותו הגברבר בשינוי האיבר. כוונתי לאיבר החשוב מכל: הלב. או שמא המוח?

נו, שיהיה לנובו.

יצאה אזרחית ק. לדרך.

עשתה צעד ראשון

ומארון הספרים נשר לידיה ספרו של Zhang Xianliang:

My Bodhi Tree

לא מומלץ להחזיק ליד המיטה. מדיר שינה. עשרים שנים מחייו, שנות הנעורים והבגרות, היה עצור בגולאג הסיני, כמו מליוני אחיו ואחיותיו במדינה ששליטיה הפכו את האזרחים והאזרחיות למסגירי אחיהם ואחיותיהם, ארץ שבה מסגירים ומוסגרים נפגשים בכלא ומתים במליונים, מוזלמנים מהלכים.

עשתה האזרחית ק. צעד שני
והגיעה לפתח תערוכת דרקוני נייר מסין, מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב, אוגוסט 2005. מצאה שם אישה ישראלית באה בימים, קורנת תבונה ונועם, שחילקה דפים עם תמונות נוראות של סינים מעונים. בימים אלה, ברגע זה שבו אתם קוראים בנחת, מול המחשב, את המלים הנבוכות האלה - אזרחים סינים וסיניות מעונים/ות על שהם מתעמלים בהתעמלות הקרוייה "פאלון דאפא". זו לא כת. הדרכת המתעמלים, גם בארץ, נעשית חינם אין כסף, ושום תרומות לא נאספות.

בסין, על כך בלבד, הם מעונים למוות.
כל מפגש שאינו מטעם המפלגה הקומוניסטית השלטת - הוא מראש חשוד כחתרני.

יש קרוב או כבר מעל למאה מליון מתעמלי פאלון דאפא. יותר מאשר חברי המפלגה הקומוניסטית שם!

וסיסמתם, שומו שמיים: "אמת, חמלה, סובלנות."

הנה דילמה כפולה.

"למה?" שואל ידיד.

"הורגים שם אנשים."

"גם כאן," עונה הידיד.

"כאן לא מייצרים מחשבים. והם רודפים גם בלוגרים."

הדילמה לא רגועה: האמנם הגענו לעידן שבו עינוי והריגת אנשים הם כמו אקלים, משהו שרק מדברים עליו ואי אפשר לשנותו?

עשתה האזרחית החופשיה צעד שלישי
ונמצאה פנים אל פנים עם האימה הליברלית. חברת סוני שאינה סינית, מתקינה לך עם דיסק המוסיקה - או אפשר גם עם דברים אחרים משלהם שרכשת - תוכנה שפולשת לקרביים של המחשב שלך.

קפטן אינטרנט מסר קישור לאתר הבלוגר מרק - ושם בהחלט מהומה.

שואלת הדילמה:

האם ניתן כך ל"הכשיר" מחשב המיוצר בסין? ומה אם, וחלילה, וחס - מי יחוס עלינו או-אז?


"... this is a bit offtopic but...
have you ever heard about the palladium project? sony's DRM is just a little in front of it...
just for the ones who don't know, the control will be in hardware too, not only in software...
google for it..."

(אחת מן התגובות אצל מרק, חתומה על ידי luke)

פאלאדיום, שדווח כמסתבר עוד ביולי 2002 מבקש לזווג שועל לחסידה:


Palladium, its plan to marry hardware and software security inside every Windows PC has been hailed as either a potential savior or a scourge for computer security and user freedom.

PC יולי 2002

איך תדע/י שבמחשב המיוצר בארץ דיקטטורית, רודפת בלוגרים, חופש מידע, זכויות אזרח - לא יתקינו צ'יפס פאלאדי משוכלל פי כמה, כזה שיגשים חלום כל דיקטטור באשר הוא: קריאת מחשבותיך שבמוח המחשב יחידך?

ועוד קודם לכן: ינתבו עבורך את הכתובות שמותר לשכמותך לבקר בהן, את המלים שראוי/לא ראוי להשתמש בהן.

הכלים, אם יש עוד מישהו או מישהי שלא יודע/ת, ישנם ומושחזים היטב.

לדוגמא: אם תיבת גמייל ברשותך, הכניסי למכתב מלה כמו "קטסטרופה".

ליד מכתב כזה, ברגישות, גמייל לא יכניסו מודעות פרסומת.

נכון לעכשיו.

"עולם חדש מן היסוד נַפילה..."

רכישת מחשב כדילמה מוסרית


דילמה מוסרית: איזה מחשב לקנות
דילמה? תסריט אימה.

לאחר חמש שנים וחודשיים, באה האזרחית ק. אל המחשב הנייד הנהדר שנקנה כפלא טכנולוגי שטרם היה כמותו בשנת 2000 לספירה הישנה.

והנה הוא קורס לנגד העיניים, כלב נאמן שרגליו וגופו ולבו כבר לא נושאים אותו והעצב בעיניים, מעין לעין.

חיבקה אותו ואמרה בנחישות וברגישות, "לא, כי חיה תחיה."

נאנק החמודון ואמר, "יקירתי, את יש לך ציפיות גבוהות מדי. תביני, חמש שנים בחיי קוקר ספניאל שכמותי, T20 י.בי.אמי - כמוהן כמו אלף שנה בחיי אנוש בר תמותה.

חפשי איזה נין צעיר ורענן שלי, כזה שבלי בעיות גם יסכים לעבוד בשבילך בתוכנת קדם דפוס, בלוג רדיו, בלוג טי.וי, וכל מה שעוד יומצא בחמש השנים הבאות על ידי המניפולטורים של הד.נ.א האלקטרוני. אני כבר לא יכול יותר."

עצם את עיניו ונכנס לתרדמת עיקשת.

נו, אם אין ברירה, נחפש נין ראוי לסבא-רבא.
אויה, הנינים המירו את דתם.

י.ב.מ. מכרה אותם לסין, ועכשיו שמם לנובו.

לכאורה, אותו הגברבר בשינוי האיבר. כוונתי לאיבר החשוב מכל: הלב. או שמא המוח?

נו, שיהיה לנובו.

יצאה אזרחית ק. לדרך.

עשתה צעד ראשון

ומארון הספרים נשר לידיה ספרו של Zhang Xianliang:

My Bodhi Tree

לא מומלץ להחזיק ליד המיטה. מדיר שינה. עשרים שנים מחייו, שנות הנעורים והבגרות, היה עצור בגולאג הסיני, כמו מליוני אחיו ואחיותיו במדינה ששליטיה הפכו את האזרחים והאזרחיות למסגירי אחיהם ואחיותיהם, ארץ שבה מסגירים ומוסגרים נפגשים בכלא ומתים במליונים, מוזלמנים מהלכים.

עשתה האזרחית ק. צעד שני
והגיעה לפתח תערוכת דרקוני נייר מסין, מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב, אוגוסט 2005. מצאה שם אישה ישראלית באה בימים, קורנת תבונה ונועם, שחילקה דפים עם תמונות נוראות של סינים מעונים. בימים אלה, ברגע זה שבו אתם קוראים בנחת, מול המחשב, את המלים הנבוכות האלה - אזרחים סינים וסיניות מעונים/ות על שהם מתעמלים בהתעמלות הקרוייה "פאלון דאפא". זו לא כת. הדרכת המתעמלים, גם בארץ, נעשית חינם אין כסף, ושום תרומות לא נאספות.

בסין, על כך בלבד, הם מעונים למוות.
כל מפגש שאינו מטעם המפלגה הקומוניסטית השלטת - הוא מראש חשוד כחתרני.

יש קרוב או כבר מעל למאה מליון מתעמלי פאלון דאפא. יותר מאשר חברי המפלגה הקומוניסטית שם!

וסיסמתם, שומו שמיים: "אמת, חמלה, סובלנות."

הנה דילמה כפולה.

"למה?" שואל ידיד.

"הורגים שם אנשים."

"גם כאן," עונה הידיד.

"כאן לא מייצרים מחשבים. והם רודפים גם בלוגרים."

הדילמה לא רגועה: האמנם הגענו לעידן שבו עינוי והריגת אנשים הם כמו אקלים, משהו שרק מדברים עליו ואי אפשר לשנותו?

עשתה האזרחית החופשיה צעד שלישי
ונמצאה פנים אל פנים עם האימה הליברלית. חברת סוני שאינה סינית, מתקינה לך עם דיסק המוסיקה - או אפשר גם עם דברים אחרים משלהם שרכשת - תוכנה שפולשת לקרביים של המחשב שלך.

קפטן אינטרנט מסר קישור לאתר הבלוגר מרק - ושם בהחלט מהומה.

שואלת הדילמה:

האם ניתן כך ל"הכשיר" מחשב המיוצר בסין? ומה אם, וחלילה, וחס - מי יחוס עלינו או-אז?


"... this is a bit offtopic but...
have you ever heard about the palladium project? sony's DRM is just a little in front of it...
just for the ones who don't know, the control will be in hardware too, not only in software...
google for it..."

(אחת מן התגובות אצל מרק, חתומה על ידי luke)

פאלאדיום, שדווח כמסתבר עוד ביולי 2002 מבקש לזווג שועל לחסידה:


Palladium, its plan to marry hardware and software security inside every Windows PC has been hailed as either a potential savior or a scourge for computer security and user freedom.

PC יולי 2002

איך תדע/י שבמחשב המיוצר בארץ דיקטטורית, רודפת בלוגרים, חופש מידע, זכויות אזרח - לא יתקינו צ'יפס פאלאדי משוכלל פי כמה, כזה שיגשים חלום כל דיקטטור באשר הוא: קריאת מחשבותיך שבמוח המחשב יחידך?

ועוד קודם לכן: ינתבו עבורך את הכתובות שמותר לשכמותך לבקר בהן, את המלים שראוי/לא ראוי להשתמש בהן.

הכלים, אם יש עוד מישהו או מישהי שלא יודע/ת, ישנם ומושחזים היטב.

לדוגמא: אם תיבת גמייל ברשותך, הכניסי למכתב מלה כמו "קטסטרופה".

ליד מכתב כזה, ברגישות, גמייל לא יכניסו מודעות פרסומת.

נכון לעכשיו.

"עולם חדש מן היסוד נַפילה..."

יום שבת, 8 באוקטובר 2005

איזהו גבר

אלכסנדר הגדול?
לא, כי הוא בלי ידיים.
אפולו הזכור לטוב?
לא, כי בלי ראש, איך ידבר.
אז אולי, אולי, בכחוס שבזכותו יש ברים עם שרותים אפלים?
זה גבר זה?
תובנה ראשונה:
הגבר האידיאלי לא רוכב על צב.
הוא נוסע על אופנוע ונדהם לגלות שיש חומת אבן קטנה בקצה שביל המדרכה.
"חשבתי שאוכל לעבור."
האזרחית ק.
לבושה היטב בחזייה ובחולצה אביבית - מתחת לאלה הלב מלא שלוות שבת קרבה -
פוסעת בין העצים, מחוייכת, חושבת, מתי מזיזים את השעון? הזיזו כבר?
הגברבר על האופנוע רוצה משהו.
"רוצה להכיר אותך. אפשר לעלות אלייך לכוס קפה?"
הייעוד
ללמד גבר ישראלי, איך להיות אידיאלי.
בקול מתון: "אתה יודע שהדיבור המכוער הזה הוא הטרדה. יושבים על זה בבית הסוהר."
הגברברון מתקדם על אופנוע, עוצר סמוך לידה:
"רק דבר אחד אני עוד רוצה להגיד לך: ללכת עם חולצה שרואים מתחתה את השדיים, זה מכוער!"
ובאותה נשימה: "בגיל שלך!"
בורח.
ערב קודם
על ספסל בטיילת, ארבעה-חמישה צעירים עליזים.
אחד מהם מירדן. עובד כאן כבר שמונה שנים, בחנות בשמים.
יש לו שני ילדים. בעוד שבועיים נוסע לעמאן ויחזור - אם תהיה לו ויזה.
על פנינו חולפות שתי נערות.
האיש קורא אליהן קריאת גבר לא אידיאלי.
האזרחית ק. מרחיבה את תחומי הייעוד לשני צידי הירדן:
"לא לא לא, זו הטרדה. יושבים על זה בבית סוהר.
אצלנו נותנים כבוד לאישה בלי קשר למה שהיא לבושה."
לפני שנים
בהולנד, התגלתה תופעה מוזרה.
הגברים שם, כשהם מדברים אל אישה, לא בוהים בגוף שלה. לא נועצים מבט.
באיראן
לעת המהפכה, נשים הושלכו לבית סוהר ועונו, על כי מבעד לכיסוי מלוא הראש והגוף,
נראה היה לגבר שהאישה תלתה בו מבט, מגרה. חובתן שם ואז, אפשר גם כיום, להשפיל מבט.

מה שמזכיר לי סיפור מאד אישי.
נשאיר אותו לפעם הבאה.