ובכן, ממה נתחיל? זה לבירינט זה.
תחילה, הנסיעה ברכבת.
קודם לכן... לא, את נהמת לבו של מוקף הכבשים שמעתי רק בחדשות חצות.
ראו נא אם אין קשר ואיך שיש משמעות בחיים, שום דבר לא קורה במקרה. לא מקרה הוא שבדיוק עכשיו אותו ממלמל גבסוני הראה לנו סוף סוף מה זה להיות צלוב רק שתים עשרה שעות.
לא מקרה שבדיוק נפתח לי "נופי הנפש" בפרק של חנה מרי סוונדסן הדנית, בקטע שבו היא מספרת איך מעל מיטת אם סבתה הייתה תלוייה תמונה של ישו מוקף כבשים.
לא מקרה הוא שבדיוק אתמול נסעתי ברכבת לילית חזרה לתל-אביב ובלי לתת את הדעת, אבל לגמרי לא במקרה - יש יד מכוונת - ישבו במושבים שבגב המושב שלי ארבעה בחורונים בחולצות לבנות ובחליפות שחורות וקראו מתוך ספריהם בנגינה חד צלילית, גם התדיינו מעט פה ושם.
במקרה סובבתי אליהם את פני ושאלתי,
"מה זה, פתחתם פה בית מדרש?"
השיבו בחיוך על חיוכיי: "לא בית מדרש. ישיבה."
של מי התיק הזנוח הזה? פצצה?
הרגיעו אותי, "השם שומר עלינו."
כן, הם מבטיחים לי, שגם אם יש פיצוץ ונהרגים, זו גם צורה שבה השם שומר עלינו.
"כמו, אם אבא סוטר על יד ילד שלא יגע באש, והילד לא יודע שהאש שורפת..."
לא בדיוק אבל בערך...
הם חבד"ניקים. והם יודעים שהרבי מלובביץ כך מצווה ואומר.
"אבל הוא מת."
"תלוי בהשקפה."
הם, מסתבר, ואני תוהה אם זה לא סקופ עולמי, יודעים שהרבי מלובביץ חי וקיים. לא, לא רק ברוחו.
"כבר היו מקרים שמישהו חי פיזית אבל היה רואה ובלתי נראה. חי ממש, פיזית. אבל לא רואים אותו."
הרכבת הראתה לי את התחנה הפיזית שבה היה עליי לרדת. לא היה סיפק בידם לספר לי על המקרים דנן והפסדתי עוד סקופ.
איחלתי להם גאולה שלימה ופניהם קרנו מאושר עיוורי.
זה מה שאני הכי אוהבת אצל אנשים מאמינים. לרובם יש מבע רגוע כמי שטרם אפילו שמע על התפוח ועל עץ הדעת. אין קמטים, אין דאגה - השם שומר עלינו.
"וזה מסביר את השואה."
בדבר אחד הם בהחלט לא טועים: "אנחנו בגלות. כן, גם כאן."
וזה מסביר את החומה.
אז הנה אני בבית ובחדשות חצות - העברי. משיח הבטחון והשלום חי וקיים ומאד נוכח פיזית, אבל כבר לא מוקף כבשים, זועק מבעד לשפתיים נשוכות שצולבים אותו, שעוד לא היה מסע צלב כזה ונגד מי? נגדו?
